עומק לב

וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וגו' (יב, ד).

ביארו המפרשים (אוה"ח, אלשיך) כוונת הכתוב להודיע שעל אף שהבטיח את הגדולות בשכר הליכתו, אברהם הלך 'כאשר דבר אליו ה'', רק משום שכך ציווהו ה' ולא חשב על תכלית קבלת שכר הבטחות אלו. הקב"ה אברהם כל ההבטחות

ויש להוסיף בזה, שלכאורה דבר זה הוא מילתא זוטרתא גבי אברהם האדם הגדול בענקים שלא יעבוד את ה' עם פניות ועל מנת לקבל שכר. אמנם הנה כל עיקר עבודתו של אברהם הייתה לפרסם את אמונת ה', ולקרב את כל באי עולם לעבודתו יתברך (ראה רמב"ם הל' עבודת כוכבים פ"א ה"ב-ג). והבטחות אלו שקיבל בשכר הליכתו לא"י הם סיוע לעבודתו זו, שע"י שיהיה לגוי גדול ירבו ההולכים בדרכיו בעולם, וכן ע"י שיתגדל שמו ויהיה ותתפשט האמונה מבורך לאות ולמופת תוגדל השפעתו ויאותו רבים לאורו, ויהיה בידו לקרב יותר בני אדם לעבודת ה'.

ונמצא שבאמת מתן שכר זה שהובטח עליו אברהם לא היה בהם רק טובתו העצמית, אלא גם סיוע וחיזוק גדול לקיום תפקידו ועבודתו בעולם. וזה בא הכתוב וחידש לנו, שאברהם הלך 'כאשר דיבר אליו ה'', שלא חשב כלל על תכלית זו של קיום ההבטחות, אף לא כדי שיהיה לו בהם סיוע לעבודתו, רק במחשבה ובכוונה אחת, שכן ציווהו ה' ותו לא מידי, וזאת היא שלימות ונקיות גדולה בקיום המצוות, לעשותם רק לשם פעלם.

תן לי הנפש והרכש קח לך (שם, כא).

י"ל בזה על דרך הרמז, שאם האדם רוצה להיות בבחינת 'תן לי הנפש', היינו שתהיה נפשו בידו להטותה לדרך הטובה והישרה, אזי צריך הוא להיות תחילה במצב של 'והרכש קח לך', שיעזוב את כל ענייני הרכוש והממון, וכן כל ענייני העולם, שלא יהיה לו עמהם שום שייכות. ואז יכול לשלוט על נפשו לרוממה ולהעלותה לעילא ולעילא.

בעצם היום הזה נמול אברהם וגו' (יז, כו).

וידועה הקושיא, שהרי איתא בגמרא "אמר רב קיים אברהם אבינו כל התורה כולה שנאמר (לק' כו, ה) 'עקב אשר שמע אברהם בקולי' וגו'", ואמרו עוד שם ש"קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין שנאמר (יומא כח:) (שם) 'תורותי,' אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה". וא"כ מדוע את מצוות מילה לא קיים אברהם אבינו ע"ה אלא אחר שנצטווה על כך להדיא מפי ה'.

והעולם (ראה רא"ם פסוק כד) מתרצים על פי מה דקיימא לן (ב"ק פז.) "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". והנה בשאר המצוות היה יכול אברהם אבינו לקיימם גם בעודו אינו מצווה, ולא יפסיד מזה כלום, שאם יצטווה עליהם אח"כ יוכל לקיימם שוב בעודו מצווה. אבל מצוות מילה שייך לקיימה רק פעם אחת, ולא רצה אברהם אבינו לקיימה בעודו אינו מצווה, והמתין עד שיצווהו על כך הקב"ה ואז יקיים המצווה בשלימות.

עוד שמעתי לתרץ בפשטות, שהנה מצוות המראה על כריתת ברית שיש בין הקב"ה לישראל, וכמו שנאמר (פסוק י) "זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר", וכן נאמר (פסוק יד) "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה את בריתי הפר." ובגמרא (נדרים לא:) איתא "גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות." מילה יסודה מעשה

ובוודאי לא שייך לקיים מצוות המילה שבאה להראות על הברית, לפני שהיה הכריתת ברית בעצמה, וזו הייתה בעת הציווי 'המול לכם כל זכר', וא"כ פשוט שאין טעם שימול אברהם אבינו את עצמו לפני הציווי.

עוד מתאמרא בשם הרב מבריסק זצ"ל שתירץ שמילה בלא ציווי אינה נחשבת כלל למילה, שהמילה היא הסרת הערלה, ובלי הציווי אין כאן שם 'ערלה', והרי זה כתינוק לפני שמלאו לו שמונה ימים שאין לו דין ערל כיוון שעדיין לא הגיעה זמן המצוה (ראה משך חכמה פסוק ג, וראה רמ"א יו"ד סי' רסב ס"א).

ויש להוסיף נופך בזה, על פי מה ששנינו (משנה נדרים פ"ג מי"א) "'קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי הגוים, קונם שאיני נהנה למולים, אסור בערלי ישראל ומותר במולי הגוים, שאין הערלה קרויה אלא לשם הגוים, שנאמר (ירמיה ט, כה) 'כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב", וכו'.

ומבואר שענין ערל ומהול אינו תלוי במציאות פעמים שהתורה מכנה 'ערל' למי שאין לו ערלה, ו'מהול' למי שיש לו ערלה. ולפ"ז אפשר להבין ג"כ שאותה ערלה שעליה נצטווינו למולה, לפני הציווי אינה הערלה, אלא נחשבת כלל לערלה ששייך לקיים בה מצוות מילה.

וכל אנשי ביתו יליד בית ומקנת כסף מאת בן נכר נמלו אתו (שם, כז).

הנה המילה של כל בני ישראל נקראת על שאומרים בנוסח ברכת המילה "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו". והיינו כי בכל ברית מילה של כל אחד ואחד מישראל יש בה איזו בחינה מכוחו של אברהם אבינו, שהיה הראשון לימול, וכאשר קיים בעצמו מצוות מילה השפיע כח רוחני לכל זרעו לקיום מצוות המילה, ורק מכח זה אפשר לקיים מצוה זו בכל דור ודור. שם אברהם אבינו, וכמו

וי"ל שדבר זה נרמז כאן במה שנאמר 'נמלו אתו', דקאי על כלל ישראל, שאברהם אבינו כלל אותם במילתו, ועי"ז יש את כח בריתו של אברהם אבינו בכל ברית שנעשה בכל הדורות.