יש יהודי שכל היהדות שלו עומדת על יסוד אחד: לעבוד את השם, לעשות הכל למען השם, ולא לחשוב על עצמו כלל. כל דבר שיש בו הנאה לעצמו נראה לו כדבר שמקלקל את העבודה. אם טוב לו, אם הוא נהנה, אם הוא מקבל משהו, מיד מתעוררת אצלו שאלה: האם אני עושה כאן בשבילי? והרי יהודי צריך לעבוד לשמה. וכך הוא הולך ומעמיד את כל עבודתו על ההרגשה שאין מקום לעצמו בתוך הקשר עם השם יתברך.
אפשר לראות זאת בסעודת שבת. הוא יושב אצל השולחן, אוכל את המאכלים, מקיים את המצוה ושומר את המנהג. אבל להתענג בפשטות, להרגיש שטוב לו ולשמוח בטובה הזאת, להתחבר. הוא יודע שבשבת יש מצות עונג, ובכל זאת הדבר אינו מתיישב בלבו. איך אפשר שההנאה שלי תהיה חלק מעבודת השם? הרי כל מה שלמדתי על עבודה הוא להניח את עצמי ולחשוב רק על השם.
הקושי הזה נוגע לעצם ההסתכלות שלו על היהדות. הוא התרגל לחשוב שככל שהוא מוציא את עצמו מן העבודה, כך העבודה נעשית טהורה יותר. ממילא, כשהתורה עצמה נותנת מקום לטובתו, הוא מתקשה להבין אותה כפשוטה. הוא מחפש איזו כוונה שעל ידה יוכל ליהנות בלי להודות שהוא נהנה. גם כשהטובה מונחת לפניו, הוא אינו יודע לקבל אותה.
לזה
קשה
לו
הטובה שבתוך ההבטחה
אבל כשפותחים את פרשת לך לך, רואים כיצד הקב״ה מעמיד את הקשר עם אברהם אבינו. הוא מצוה עליו לעזוב את ארצו ואת בית אביו, וביחד עם הציווי מבטיח לו ברכה, גדולה וזרע. אברהם הולך לקראת דבר שאינו מכיר, ובתוך ההליכה הזאת עומדת הבטחת השם שייטיב עמו. טובתו של אברהם נמצאת בתוך עצם הקריאה אליו. הקב״ה קורא לו להתקשר עמו, ומבטיח לו מה יהיה מתוך הקשר הזה.
וכן בהמשך הפרשה. הקב״ה מבטיח לאברהם זרע וארץ, ואברהם מאמין בו. על מה היתה האמונה? על כך שהשם יקיים את אשר אמר לו. שיהיה לו זרע, שתהיה לזרעו ארץ, שההבטחה תצא לפועל. יש כאן אמונה בטובה שהשם עתיד לתת. האדם נדרש להחזיק בה גם בשעה שאין לו דרך לראות כיצד תבוא.
ומכאן אנו באים לשאלת ״במה אדע״. היתה כאן תביעה על אברהם שהפריז על מידותיו של הקב״ה. נתבונן במה היתה התביעה: היה עליו לסמוך על הבטחת הארץ.
יש יהודי שמוכן להאמין שהשם דורש ממנו, שהשם מצוה עליו, שהשם מבקש את עבודתו. אבל כשהדבר מגיע נעשה מסופק. האם באמת השם רוצה שיהיה לי טוב? האם באמת מותר לי להחזיק בהבטחה עליה? מעמידה גם את זה בתוך האמונה.
למסור להשם את חשבון טובתו
ומהו 'לשמה?' האדם מוסר את עבודתו להשם, ומוסר בידו גם את חשבון טובתו. הוא אינו צריך לקבל את הכל היום, ואינו צריך לראות בכל מעשה כיצד הוא מרויח ממנו. הוא מאמין בהשם שיקיים את הבטחתו. מתוך האמונה הזאת הוא יכול לעבוד, להתאמץ, גם בשעה שלפי החשבון הנראה לעיניו הוא מפסיד.
זו מסירות נפש עמוקה. אני נותן את עצמי בידך, מפני שאני סומך עליך. גם כאשר איני רואה עכשיו מה יצא מזה, גם כאשר הדרך קשה לי, אני מחזיק בקשר. טובתי אינה אבודה מפני שאינה נראית לי היום. אני מאמין שאתה יודע אותה, שאתה מחזיק אותה, ושכל
השם
בירושת
לטובתו
שלו,
הוא
הזאת פרשת
ולסמוך לך
לך
מה שאתה מוליך אותי בו הוא לטובתי.
אדם יכול לומר שהוא מוכן להמתין למחר. אבל בברית בין הבתרים מתגלה המתנה ארוכה הרבה יותר. אברהם שומע על זרעו, על הגרות והשעבוד, ועל הטובה שתבוא לאחר מכן. ההבטחה הולכת דרך מאות שנים. יש דורות שיעברו קושי, ויש דורות שיראו את קיום ההבטחה. ובכל הזמן הזה הברית עומדת. הקב״ה קשור לאברהם ולזרעו, והטובה המובטחת להם אינה נשכחת.
כאן מתרחב גם החשבון של האדם עצמו. אברהם אינו חי רק את מה שיהיה לו היום ואת מה שיספיק לראות בעיניו. זרעו שייך אליו, והטובה שתבוא להם שייכת לברית שנכרתה עמו. הוא מוכן לחיות בתוך דבר גדול וארוך מחייו הפרטיים. הוא מוסר את עצמו להשם, ומאמין שהשם ישלם לו ולזרעו, גם כשהקיום יבוא לאחר מאות שנים.
זהו ענינה של ברית. שני צדדים מתקשרים זה עם זה. כל אחד נכנס בקשר מפני שהקשר נוגע לו, מפני שיש בו דבר שהוא רוצה ומבקש. ומכיון שנכרתה ברית, נדרשת נאמנות גם בשעה שקשה. אי אפשר להעמיד בכל יום מחדש את כל הקשר על מה שאני רואה היום. יש בינינו ברית, ואני סומך עליך גם בתוך זמן שבו איני רואה את כל מה שהבטחת לי.
כך, כביכול, הקב״ה מעמיד את הקשר עם אברהם. הוא מבקש ממנו הליכה, אמונה ונאמנות, ומבטיח לו ברכה, זרע וארץ. שני הצדדים נמצאים בתוך הברית בפשטות. אברהם נותן את עצמו להשם, והשם מבטיח להיות עמו ולהיטיב עמו. מתוך זה אברהם יכול ללכת. הוא יודע ביד מי הפקיד את עצמו.
אין צורך לאדם להתבייש בכך שהקשר הזה הוא לטובתו. אין צורך לעקם את לבו ולומר שטובתו אינה נוגעת לו כלל. הרי הוא מתפלל על חייו, על בניו ועל פרנסתו. הוא מבקש שהשם יברך אותו, ישמור עליו ויוליך אותו בדרך טובה. הבקשות הללו יוצאות מתוך הקשר. הוא פונה אל השם מפני שהוא מאמין שהשם שומע אותו ורוצה להיטיב עמו.
עיקר העבודה הוא האמון. אדם מוכן לומר להשם: אני רוצה בטובתי, ואני מאמין שטובתי נמצאת אצלך. לכן אני מקיים את רצונך גם כשאיני מבין כיצד הדבר טוב לי. אני מוכן להמתין, ואני מוכן לעבור בדרך שיש בה קושי. איני מוכרח להחזיק בעצמי את כל החשבון. אני יכול למסור אותו לך. זהו הכוח שנותנת הברית לאדם.
לקבל את התענוג בפשטות
ומכאן נחזור לסעודת שבת. הקב״ה נתן ליהודי יום של מנוחה ותענוג. הוא יושב בביתו, אוכל מאכלים ערבים, שמח עם בני ביתו ונח מטרדת ימות החול. בתוך ההסתכלות שנתבארה, הוא יכול לקבל את כל זה בפשטות. השם נותן לי טובה, ואני שמח בה. השם מצוה אותי להתענג, ואני נותן לטובה הזאת להיכנס בלבי.
אין הוא צריך להחזיק את עצמו מבחוץ בשעה שהוא אוכל, כאילו ההנאה שייכת לאיזה חלק בנפשו שצריך להסתיר. הוא עצמו יושב כאן לפני השם. הגוף שלו נח, הלב שלו שמח, והוא מקבל את השבת שהשם נתן לו. התענוג הוא דבר ממשי. טוב לו, ומותר לו להרגיש כמה טוב לו בתוך המתנה הזאת.
אותו יהודי שמוסר את עצמו להשם בשעת קושי, מקבל ממנו את הטובה בשעת תענוג. בשניהם הוא חי בתוך אותה ברית. בשעת הקושי הוא סומך על השם גם כשהטובה נסתרת, ובשעת התענוג הוא מקבל את הטובה כשהיא גלויה. הלב שלמד להאמין שהשם רוצה בטובתו, יודע גם להמתין לה וגם לשמוח בה.
וזהו היסוד העולה מן המהלך הזה בפרשת לך לך. הקב״ה מבטיח טובה, ואברהם אבינו נקרא להאמין בו. גם כשהדרך ארוכה, גם כשהקיום רחוק, הברית עומדת. יהודי מוסר את עצמו להשם מתוך האמונה הזאת: אתה רוצה בטובתי, אתה תקיים את הבטחתך, ואני סומך עליך. וכשבאה שבת קודש, הוא מתיישב אצל השולחן ומקבל בלב שלם את הטובה שהשם נותן לו.