לרגל היארצייט של שר התורה רבי יוסף ענגיל זצ״ל — א׳ במרחשוון
תירוץ אחד אינו מספיק?
אדם יושב על קושיה. הוא מתייגע, בודק כאן ושם, עד שלפתע עולה לפניו תירוץ טוב. איזו שמחה. הדבר שהיה קשה נעשה מובן, שני המקורות שהיו נראים כסותרים מתיישבים זה עם זה. הוא חוזר על התירוץ, טועם את המתיקות שבו, וממשיך הלאה. כך היא דרכו של לומד. היתה קושיה, נמצא תירוץ, ואפשר להתקדם.
והנה אצל שר התורה רבי יוסף ענגיל אנו מוצאים דבר פלא. בספרו ״שבעים פנים לתורה״ הוא מעמיד שבעים ובספרו תירוצים ״גבורות מעמיד שמונים תירוצים לקושיה אחת. מתפעלים הבקיאות, מן הכוח העצום לעבור בכל התורה ולמצוא כל כך הרבה דרכים. אבל כדאי להתבונן גם בעצם הדבר: מה מבקש האדם למצוא אחרי שכבר מצא תירוץ? לאחר התירוץ הראשון, מה חסר לו? ואם התירוץ הראשון עדיין אינו מניח את דעתו, יבקש תירוץ שני. אבל אחרי שמצא כמה דרכים טובות, למה הוא ממשיך? למה חוזר שוב אל אותה קושיה, ומעמיד אותה מחדש לפניו? כאן מתחילים להרגיש שיש אצל רבי יוסף יחס אחר אל הקושיה, וממילא גם יחס אחר אל התירוץ.
אנו מבקשים תירוץ כדי להבין כיצד הדברים מתיישבים. רבי יוסף מוצא בתוך היישוב עצמו עולם של תורה. כל תירוץ מגלה לו יסוד אחר. דרך אחת מתבוננת במעשה, דרך אחרת באדם העושה, דרך לקושיה שמונים״ אחת. הוא שבעים מן ושמונים. החריפות, אנו מן שלישית בזמן, ודרך נוספת בגדרו של הדין. הקושיה נשארת אותה קושיה, אבל בכל פעם שניגשים אליה מצד אחר, נפתח בתוכה דבר נוסף. מתוך כך אפשר להבין את שם הספר: ״שבעים פנים לתורה״. כל תירוץ הוא פנים נוספות. דרך התירוץ הזה רואים משהו שלא ראו דרך התירוץ הקודם. ואם נמצאה דרך אחת טובה, הרי זכינו לפנים אחת. עדיין יש מקום לגלות פנים נוספות, ועדיין יש טעם לשוב אל השאלה ולראות מה עוד מונח בה.
להחזיק את השאלה פתוחה
יש כאן כוח נפשי עמוק. אדם שמצא תשובה מתקשר אליה. מעתה הוא כבר רואה את הענין דרך התשובה שמצא. הוא מכיר אותה, מבין אותה, והיא נותנת לו מנוחה.
כשמזכירים שוב את הקושיה, מיד עולה לפניו התירוץ. קשה לו לחזור אל הרגע שבו עדיין לא ידע. הרי הוא כבר יודע, וכיצד יניח את ידיעתו ויתחיל מחדש?
רבי יוסף היה מסוגל לקבל את התירוץ, ובכל זאת לחזור אל הראשונה, ואחר כך לתת מקום לדרך נוספת. בשעה שהוא מברר צד אחד, הוא נכנס בו בכל כוחו. הוא מביא לו מקורות, בודק את פרטיו ומרחיב אותו. לאחר מכן הוא יכול להיכנס לצד אחר, וגם לו לתת מקום שלם.
כמה כוח צריך לזה. השכל שלנו אוהב ללכת בדרך שכבר נעשתה מוכרת לו. לאחר שהאדם השקיע בסברא, קשה לו להניח אותה אפילו לזמן קצר. הוא כבר מרגיש בבית. אצל רבי יוסף היה הקושיה. להבין היטב את הדרך מקום בנפש לעוד בית, לעוד דרך, לעוד הבנה. התשובה שקנה נתנה לו כוח להמשיך ולברר, והסוגיה נשארה רחבה לפניו.
הדבר ניכר גם בשאר ספריו. הוא מעורר שאלה, מחלק אותה לצדדים, מביא ראיה לכאן וראיה לכאן. פעמים שהוא מכריע, ופעמים שהוא משאיר בצריך עיון. אבל הלומד כבר קנה דבר גדול. הוא ראה שמה שנראה בתחילה פשוט מחזיק בתוכו כמה צדדים. מעתה הוא יודע לשאול על הדין שאלה שלא ידע לשאול קודם לכן.
גם שאלה יכולה להיות קנין של תורה. אדם למד ענין, ולפתע הרגיש שיש בו דבר שעדיין לא נתיישב. הוא הבחין בין שני דברים שעד היום היו מעורבים אצלו. הוא מצא גבול בסברא שחשב שהיא כוללת הכל. אמנם עדיין אין בידו תשובה, אבל מחשבתו כבר נעשתה בהירה יותר. הוא יודע עתה מה הוא מבין, ומה עוד צריך להבין.
אצל רבי יוסף, ריבוי הדרכים עומד על עמל גדול. לכל דרך צריכים להיות יסוד וסברא, וכל מקור צריך להיבדק לפי ענינו. הוא נותן מקום לאפשרויות מפני שהוא מסוגל לברר אותן. מתוך הבירור הזה מתגלה רוחב התורה. כל דרך שנבנתה ביושר מוסיפה ללומד כלי, ואותו כלי יכול ללכת עמו גם לסוגיות אחרות.
מה נשאר לנו מן הגדול
כשמזכירים את רבי יוסף ענגיל, רגילים להתפעל מן הזיכרון העצום שלו. הוא עובר מן הבבלי אל הירושלמי, ממסכת אחת לחברתה, מדברי הלכה לדברי אגדה. כל התורה עומדת לפניו. אבל בתוך ההתפעלות כדאי להתקרב גם אל דרך מחשבתו. מה עשה עם כל מה שידע? כיצד נעשו אלפי המקורות לאוצר חי של הבנה? הוא ידע להעמיד שאלה שדרכה יכולים מקורות רבים לדבר. בכל מקום נוסף מצא עוד צד של הענין. וכאשר מצא תירוץ, היה בכוחו להמשיך ולשאול. כאן מונחת מתנה גדולה שהשאיר ללומדים: אפשר להבין דבר היטב, ולהישאר פתוח להבין בו עוד. אפשר לקנות דרך ברורה, ולהרגיש כמה רחבה התורה מסביב לה.
הדבר קרוב גם לחיי האדם. לפעמים אדם הבין פעם אחת מדוע פלוני מתנהג כפי שהוא מתנהג, ומאז כל מה שהוא רואה נכנס תחת אותה הבנה. הוא מצא הסבר לקושי בבית, לילד, או לדבר שעובר עליו, ומעתה נדמה לו שכבר הכיר את הענין כולו. כדאי לפעמים לשוב ולהתבונן. אולי יש כאן עוד צד. אולי ההסבר הראשון תפס דבר אמיתי, ועדיין נשאר דבר נוסף שלא קיבל את מקומו.
אין כל אדם יכול לכתוב שבעים תירוצים, ואין אנו מבקשים למדוד את עצמנו בכוחו של שר התורה. אבל מעט מדרכו יכול להיכנס בנפשנו. כשמצאת הבנה טובה, שמח בה. טעם את מתיקותה. ואחר כך, כשאתה חוזר אל הענין, תן לו לדבר אליך עוד. לפעמים הדבר שכבר הבנת נעשה עתה פתח להבנה עמוקה ורחבה יותר.
ביום היארצייט אנו מבקשים להתקרב אל רבי יוסף גם דרך המתנה הזאת. לפתוח אחד מספריו, לעמוד על שאלה אחת שלו, ולראות כיצד היא הולכת ומתרחבת. מקור מצטרף למקור, צד מצטרף לצד, ופתאום אותה קושיה קטנה מכניסה אותנו למרחב גדול של תורה. שבעים פתחים בשאלה אחת. כמה תורה יכולה להתגלות, כאשר נותנים לשאלה להמשיך לחיות.