מעשה רב על ה'חצר' שנחרב בפתע פתאום והגרף פוטוצקי שאברהם אבינו קיבל את פניו בשמים

בס"ד הקהילה התרחבו גבולותיה בתלמידים היה זה לפני כמאה שנה ו... באחד העיירות באירופה היה גר רב חשוב ונערץ על בני קהילתו אשר כולם אהבוהו אהבת נפש וחפצו ביקרו. כה

התבססה

מאוד

|

גברה

שברבות הימים התרחבה גבולות

החצר

אהבתם

עד

בתלמידים תלמידים כהנה וכהנה, עד שלא רק ביהמ"ד עצמו התרחב לאין שיעור אלא שהתלמידים הלכו

ותלמידי

ובנו לעצמם עוד בתי מדרשות

ברחבי

העיירה כסניפים של בית המדרש של רבם. שמו יצא למרחוק כאיש מופת וקדוש. רבים שיחרו לפתוח לברך ולהתברך, להיפקד בדבר ישועה ורחמים, ואיתו עמו הכניסו לו פקדונות עם סכומים אדירים למען הרחיב גבולות הקדושה ולתומכו

וגלילותיה

ולעודדו

הגונים למען המשך פעולותיו

הברוכים.

בסכומים

אל תרעו ואל תשחיתו | טענו טובי

העיר למנהלי הרשויות

הכל היה נראה טוב ויפה.

הגיע היום, ופתאום באו שם

פקידי העיירה לבחון את השטח

ולאמוד האם הם מבנים תקינים והאם

נבנו המקרקעין', האם שטח זה היה מיועד מלכתחילה מטעם העירייה לגדל שם מאכל בהמה ומספוא לחמורים או ששטח ענק זה יועד לשם העיירה התושבים... הדיונים ארכו ונמשכו להם מספר חודשים עד שביום מן הימים הוחלט מטעם הרשויות שנותנים להם ארכה ל'בני החצר' להתפנות משם מקסימום עד חודש ימים. כולם היו המומים. היו הם בהלם לשמע

ברשות

'משרד

ספורט

כדי

ותרבות

ליהנות

מטעם

את

בשורה והחליטו בינם לבין עצמם שלא עוד, בשום אופן הם לא הולכים לתת לזה לקרות. הלכו 'בני החצר' ותלו מודעות ופאשקווילים ברחובה של עיר

מרעישה

זו לזעוק חמס ולהודיע לכל את החרפה מטעם הרשויות במכוון, אשר בפתע פתאום באים הם ברוב רשעותם ורוצים להרוס שטח כה ענק נפלאה שכזו שנבנה על ידם בעמל ויגיעה משך שנים רבות. אכן תושבי העייר התחילו לקלוט את גודל החרפה וברצותם למנוע את רוע הגזירה החליטו קבוצה נבחרת מבכירי העיר ללכת מטעם עצמם למנהלי הרשויות להסביר להם את טיבם של 'אנשי החצר', ושהם בעיירתם

והבזיון

שנעשה

שהיה

מבוסס

שם

חצר

צריכים

לא ממשחקי ספורט ותרבות ולא לשאר הדברים אלא רוצים הם בהישארותם של בני החצר אצלהם, באומרם שהדבר רק מוסיף נופך לעיר ולא להיפך. 'טוב היא לנו בהישארותם של אלו בעיר ולמה לכם כי תרעו לנו ולשנות לפתע את צביון העיר ולבנות במקום זה גינות ופרדסים, ספורט ותרבות. הלנו אתם אם לצרינו?! האם אתם חפצים באמת בטובתנו או שמא רוצים אתם רק

לא

שיהיה להזיק לנו?!" טענו הם לפקידי

הרשויות.

שברון לב אחז בכל פינה | כל

קהילות הקודש נחרבו בבת אחת

אולם נאטם אוזנם משמוע.

הללו

לטענותיהם ואמרו להם, אלו הם

שטחים השייכים לעיירה וניתנה

לנו הרשות לעשות בהם כל אשר

נחפוץ, והוסיפו להזהיר אותם

באומרם אבוי למי שיעז להפריע

לנו בעבודה. איזה עונש מחכה

לכם!

התושבים היו בהלם ולמשמע אוזן דאבה נפשם, אולם ברירה

אין בידם ועליהם להתפנות ככל

היותר

ההשתדלויות לא הניבו פרי, עד

שהגיע העת ואצו בהם הפקידים

לאמור 'פנו עצמכם מכאן כעת,

ואם לא, אזי אבוי מה יהא עמכם.

תוך כמה ימים הגיעו שם הכלי

משחית

לא

רצו

כלל

לשמוע

מהר

בגזירת

מלכות.

למיניהם

אחת את כל הסניפים של 'חצר' זו.

אין לנו מושג איזה צער היה להם

והרסו

בבת מכך, אולם קיוו לישועת ה' שיגיע במהרה. כמובן שלא ידעו את נפשם מרוב צער על גודל הנזק והחרפה שנגרם להם מזה. איזה מפח נפש היה בשבילם לראות את כל מה שבנו ושכללו במשך עשרות בשנים, ופתאום הכל נעקר באכזריות שאין כדוגמתה ללא שום סיבה הנראית לעין, והיתה זו אך ורק "רשעות לשמה!"

הנסיון הראשון והאחרון שווים

הם | הלוא מסברא נסיון העקידה

היה צריך להיות גדול יותר

מורי ורבותי.

בפרשתנו נאמר (י"ב, א') ויאמר ה'

אל

אברם וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך. ומצינו מה דאיתא במדרש (בראשית רבה נ"ה, ז'): שתי פעמים כתיב 'לך לך' [בניסיון הראשון ובנסיון העקידה], ואין אנו יודעים איזו היא חביבה, השניה או הראשונה. ממה דכתיב

לך

לך

מארצך 'אל ארץ המוריה' הווי אומר השניה חביבה מן הראשונה'. עוד איתא במדרש (תנחומא וירא כ"ב): 'נסיון אחרון כנסיון ראשון, נסיון ראשון – לך לך מארצך, נסיון אחרון – לך לך אל ארץ המוריה'.

כלומר

שחכמינו משוים את הנסיונות הללו כאחד אלא אף תולים את האחד בשני, ואפילו שזה היפך מן הסברא הפשוטה שלעקוד בן יחיד גדול יותר מלגלות ממקום למקום.

ז"ל

לא

רק

שינוי מקום קורעת גזר דינו של

אדם | אבל לעקוד פרי בטן שנולד

אחר מאה הוא נסיון גדול יותר

אמרו ז"ל (ר"ה ט"ז ע"ב), שינוי מקום

הוא הקורעים גזר דינו של אדם. הרי שעקירה ממקום ממקום והליכה לגלות קשה עד מאוד עד שבכוחה לכפר בשגגה, אולם בכל זאת נשמע מדברי המדרש ששווים הם בכל זאת שתי הנסיונות האלו, וניסיון

מארבעה

דברים

עוונו

של

הרוצח

נפש זה גדול כוחה כהניסיון האחרון, לעקוד את בנו יחידו ולקפד פתיל חייו בבת אחת. ואין המדובר כאן בשאר בני אדם כי אם אצל אברהם שנולד לו בנו יחידו בהיותו בן מאה לאחר שנים ארוכות של עקרות. והלוא מטבע הדברים בנו היה תקוותו היחידה ואליו נשא את עיניו שיתקיימו בו כל הברכות שהבטיחו השי"ת, ונפשו ופתאום

היתה

ללא מצווהו הקב"ה להעלות את בנו יחידו המזבח, ובמילים אחרות פשוט להישאר ערירי בעולם ללא ולד חלילה, בלא להותיר שם ושארית בארץ. אולם לא כאברהם שלא ערער ולא הרהר אחר מידתו של הקב"ה אלא הלך בתום וביושר, התייצב השכם בבוקר על עולתו ועשה הכל כדי לקיים מצות הבורא בזריזות לעשות זאת בטוב לבב למסור את היקר והחביב לו מכל למען כבודו

קשורה

אומר

בנפשו.

ודברים

לעולה

תמימה

על

גבי

ובשמחה,

והיה

מוכן יתברך. האנושיים שאדם יכול לעמוד בו. והנה במדרש

והוא

למעלה

מכוחות

לנו

ואומרים העקידה גדול יותר רק במשהו מהנסיון הראשון שהוא הגלות. ולכאורה ייפלא איך יתכן כדבר הזה, הרי איפכא מסתברא שעם כל זה שהיה לו לאברהם צער גדול מזה, אבל במהותו היה הנסיון האחרון גדול יותר כיוון שהלך לעקוד את כל תקוותו עלי אדמות שהיה זה בנו יחידו, אשר חנטה אותו שרה לתשעים שנה ואברהם למאה, וכל תקוותם בו היתה.

מגלים

חכמינו

ז"ל

שניסיון לאחר הצלתו מהכבשן עשו אנשי העיר כבוד גדול לאברהם | הנסיון לא היה רק 'עצם הגלות' ובכן, הבה נתבונן מעט בעומקם של דברים: כשנצטווה אברהם אבינו 'לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך' לא היה צעיר אלא בן חמש ושבעים שנה היה אז, קבוע היטב במקום מגוריו עם סביבה של ידידו ומרעיו. כבר עשרות שנים קבע את מקום מגוריו בחרן ומה לו ולצרה זו, להתפנות עכשיו מחרן, ובפרט שישב שם בכבודו של עולם לאחר שנעשה לו נס גלוי לכל העמים בראותם שיוצא חי מאור כשדים, מאישו של נמרוד. כמו שכתב הרה"ק רבי אליהו הכהן מאיזמיר זצ"ל בספרו "שבט הלוי" כי מאז שראו באי עולם שהקב"ה עימו ומצילו משונאיו ידו היתה על העליונה וחלקו לו כבוד גדול יותר מנמרוד שנחשב אצלם עד אז לאלוה.

לעזוב את הכל כאילו לא עשית |

ללכת אל הבלתי נודע בעירום

ובחוסר כל – המה יסורי גלות הכי

קשים

אכן אברהם ניצל את מעמדו

היטב כדי לפרסם את אלקותו

בעולם.

הוא פתח לעצמו ישיבה גדולה

שבאמצעותה פעל לקרב נפשות

תועות לאמונת אלוקי עולם, ועל

ידה

הצליח

להעמיד

תנועה

של אלפים ורבבות, וגם רכוש ומקנה רב היה לו כאחד מעשירי תבל כמו שנאמר 'ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב'. ופתאום ביום בהיר, בעודו פועל בכל כוחו ומרצו לקרב נפשות ולהחדיר בהם אמונה טהורה אלוקי השמים והארץ. לפתע הוא מקבל ציווי מהבורא ב"ה באמרו 'לך ממקומך, לך מכל המקומות שפעלת בהם גדולות ונצורות, לך מכל המקומות שהכירו אותך כל כך והיה לך עליהם השפעה גדולה מאוד ברוחניות ובגשמיות, הם שלימה

שמנתה הכירו אותו והוא הכיר אותם – ומצווה עליו הקב"ה תעזוב את הכל ותתרחק משם ככל היותר מהר'. בזמננו בטלפונים ואמצעי תקשורת רבים למיניהם וכל הגלובוס כולו מקצה לקצה נהפכה להיות כמו שטח גלובלי קטן, קשה לצייר זאת בשכל האנושי מה טמון היה בציווי הזה לעזוב את המשפחה, הבית, עיר ומקום מגורים ומקום

כאשר

העולם

מוצף ידידותי מסביב ולהתנתק באופן מוחלט מכל המוכר והאוב לאדם. פשוט, לעבור למקום חדש זר ומנוכר לחלוטין ולהתחיל את הכל מהתחלה על כל המשתמע מכך – אלו הם יסורי גלות קשים

ומרים במובן הפשוט של המילה.

מה יעשו הגרים מעכשיו | אברהם

הלך כי כן ציווה לו הבורא – בלי

שום שאלות

ונוסף לכך ישנו עוד קושי.

הרי לא היה לו מודעות היכן הוא

המקום החילופי שעומד לעבור

לגור שם, שהרי לא נצטווה מאת

הקב"ה ללכת למקום ספציפי כזה

או אחר אלא 'אל הארץ אשר

אראך', וזה לכשעצמו מהווה חלק בלתי

שהיה לו בשעה זו.

ידוע מה דמיתאמרא בפי הבריות:

אין שמחה כהתרת הספיקות. הרי

לנו שכאשר יש לאדם ספיקות

ואי-ודאות צל של חוסר ודאות

מעיב על שמחתו, וכאן לפנינו לא

נפרד

מהניסיון

העצום היה שונה הדבר אצל אברהם. ולפלא היה שאפילו במצב כזה היה שרוי בשמחה עילאה ולרגע קט לא העיב כל ההתלבטויות והספיקות על שלוותו ושמחתו. כל כולו

אומר בהשי"ת שהוא אשר ציווה עליו כן והוא אשר ידריכהו בדרך הנכונה והבטוחה ויעשה את הטוב ביותר עבורו. כשנתאר קצת בעצמנו לרגע קט איך זה היה, נראה כאן דבר פלא. הרי

אמונה

וביטחון

מיד לעזוב את ארצו את מולדתו ובית אביו וסיפר זאת לכל אוהביו, כולם וודאי הלכו איתו, תלמידיו, ילידי ביתו ועבדיו הרבים. ולפתע מתחילים

כשנצטווה

אברהם

הם שאלות פשוטות מאוד באומרם: 'אנה נלך? לאיזה כיוון אנחנו הולכים? לאן פנינו מועדות? נכון שעזבת את גילולי בית אביך והשי"ת ציווה עליך להיפרד מכל הסובבים אותך, אולם השאלה שזעקה מפיהם היא: לאן? לאיפה אדוננו הולך? האם רבינו יודע לאיזה כיוון אנו הולכים, ואיפה

לשאול

אותו היא אמורים לשהות אחר כך?! אולם אברהם אבינו ברוב רוגע ושלווה אומר להם: 'אני בדיוק כמוכם! אני באמת לא יודע לאן אני הולך, לאן פניי מועדות. אבל ה' ציווה עלי ללכת –

מקום

החניה

שבו

אנו אז אני הולך!', פשוט – חד וחלק. כשנצייר בשכלנו את הרגע הזה נראה שמדובר שמסתכלים

לעצמנו

לרגע

קט

באנשים

רבם נשתבשה דעתו, מה זה נקרא 'אין חניה'?!

כאן

רבים

כאילו

על

האם סתם?! הרי מטבע הדברים כאשר האדם מתעתד לצאת מהעיר או ממקום כלשהו, הוא לא סתם עושה את זה אלא יש לו תיכנון ידוע מראש. קודם כל הוא יהיה בעיר זה וזה, אחר כך הוא יסע למקום ההוא ולאחריו הוא יסע לטייל פה ושם, ובסוף הנסיעה מגיעים למקום ידוע מראש. אבל היכן יעלה על דעתנו לעזוב איזה מקום בלי שום מטרה ובלי לדעת היכן אנו נשהה

אנחנו

הולכים בינתיים

המגורים.

והיכן

מ קום

פירסמת אמונת אלוקי עולם בכל

תפוצות העולם | האם אתה מרגיש

באמת תלות בבורא כל עולמים

לא ולא, אומרים המפרשים.

זה מה שהקב"ה רצה ללמד את

אברהם מהו אמונת אלוקי עולם.

אין זה נקרא שאתה יושב לך

באיזה מקום בטוח ושליו והכל מסביבך זורם ואתה הולך מעיר

לעיר

ומחדיר אמונת אלוקי עולם. אומר לו השי"ת לאברהם, ברצוני לראות אותך איך שבמקום שאתה לא יודע היכן נבוא ונלך ואתה תוהה בינך לבין עצמך ויש לך מסביבך נפשות רבות שכבר עשית והחדרת אצלם אמונה. כעת זה הזמן להחדיר בהם אמונת אלוקי עולם באמיתות הדבר, שהם לא יודעים להיכן נבוא ונלך ובכל זאת ירגישו תלותיים בבורא עולם.

בליבות

כולם

נשארת 'אמריקאי' בדם | אברהם

הרגיש בניסיון שבעצם אין לו

כלום משלו

מסופר על המשגיח הגה"צ רבי

ירוחם ליבוביץ זצ"ל ראש ישיבת

מיר.

פעם פגש איזה בחור אחד מבני

הישיבה, בחור ירא שמים ממוצא

אמריקני וסנט בו אודות הרוח

החומרנית והאופי הרודף אחר

ענייני

עוה"ז באמריקה שנותנים בו עדיין את אותותיהם. אמר לו רבי ירוחם: "איהר זענט אן אמריק'אנער". כלומר עדיין הנך 'אמריקאי' בדם על אף שכבר זכית להגיע ללמוד בישיבה ולהפוך לבן תורה לא נעקרה

שספג

בצעירותו

ממך השלילית של אמריקה שבו גרת אך לפני זמן. היינו, הרגלים

עדיין

ההשפעה

שלעקור

ומידות תמידית קשה ומייגעת הנמשכת לכל החיים!

ולשרש

היא

אופי,

עבודה לכן, למרות שניסיון העקידה הוא ניסיון גדול עד מאוד, אולם זה היה לשעתו ותו לא. אבל נסיון הגלות שנצטווה בו אברהם לא היה זה רק לשעתו בשעת הניסיון כי אם בכל חייו היה אברהם צריך להילחם בזה כמו שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד', היינו בכל רגע ורגע. היינו דאמרי אינשי: "קל יותר למות על קידוש ה' מאשר לחיות על קידוש השם!".

הגילוי האדיר של בעל ה"חפץ

חיים" | אברהם עשה זאת שלא

לשם קבלת שכר

אמרו ז"ל במסכת פסחים (ח'

ע"א): האומר סלע זו לצדקה

בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה

בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק

גמור. מרן ה"חפץ חיים" דקדק

בזה ואמר שאין הכוונה שהוא

צדיק גמור אלא שזכה לעשות

'צדקה גמורה', היינו שמי שנותן

צדקה בשביל שיחיה בנו אמנם

מקיים בזה מצות גמילות חסד של

'ואהבת הפסוקים שמדברים בענין, אבל עדיין אינו 'צדיק גמור' משום שזה ייקרא רק על אדם העושה חסד עם אחרים 'לשם שמים בלבד' ולא לשום הנאה אחרת ראויה ככל שתהיה. כזה היתה צדקתו של אברהם אבינו כאשר עמד בגבורה בנסיון כאשר נצטווה מאת ה' 'לך לך מארצך וגו', היינו צדקות גמורה ומוחלטת כיוון שעזב את מקומו אך ורק משום שכן ציווה עליו ה' כמו שנאמר 'וילך אברם כאשר דיבר אליו ה'', כלומר שזו היתה כל מטרתו - לעשות נחת רוח להשי"ת. וכסייעתא לדברינו נביא בזה את דברי האוה"ח הק' (שם, ו') שאומר שזה היה הנסיון אצל אברהם האם ילך מתוך כוונה של הנאה לקבל שכר על כך מאת המקום ב"ה על הליכתו אל הבלתי נודע בציווי הבורא או שמא יעשה זאת משום שכן ציווה עליו ה'. וכפי אשר מצינו שכל כוונתו בזה היה אך ורק לעשות נחת רוח

לרעך

כמוך'

ושאר להשי"ת בלתי לה' לבדו וכדכתיב 'וילך אברהם – כאשר דיבר אליו ה'', ולא לשום טובת הנאה. הוילנא'ער גאון שמח מאוד | עכשיו יזכה לקיים מצות ד' מינים לשם שמים ידוע הסיפור שאירע אצל הגאון מוילנא זיע"א בערב חג הסוכות. בשנה ההיא היה מחסור גדול באתרוגים בכל המחוז הליטאי, ומקורביו והעסקנים של הקהילה עשו עבורו אתרוג כשר שיזכה לקיים את מצות ד' מינים בהידור רב. לאחר השתדלות מרובה נמצא איש אמיד שהסכים לרכוש עבורו אתרוג

מאמצים

כבירים

להשיג

מהודר תרתי משמע, אך בתנאי ששכר המצוה לבוא. המקורבים סברו לתומם, בטח יתאכזב הגאון מהתנאי שהציב האיש. אולם כאשר שמע הגאון מהתנאי שמח שמחה גדולה. המה ראו כן תמהו לפשר שמחתו. נענה להם הגאון ואמר:

בדמים

יקרים

יזדקף

לזכותו

לעתיד 'כל ימי מצטער הייתי על דברי המשנה (אבות פ"א מ"ג) 'אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס'. אמרתי לעצמי איך כהלכתה, מכיוון ששכר מצוה מצוה, אם כן הרי מצוה בכל מצוה שאני מקיים אני מכוון בה ביני לביני לשם השכר. והנה כעת זימן ה' לידי הזדמנות זו לקיים מצוה שאין בה מתן שכרה בצידה וממילא אזכה לקיים זאת לשם שמים אך ורק משום שכן ציווה עלי ה' – ולא אשמח?!"...

אפשר

לקיים

משנה

זו

הבן התאונן בפני אביו ה"חפץ

חיים" | העיקר שלהקב"ה יש נחת

רוח מעבודתי

כמו כן מספרים מעשה בדומה

לזה על הגאון רבי אריה לייב בנו

של מרנא הגה"ק בעל ה"חפץ

חיים" זצוק"ל.

כידוע, היה הוא שותף גדול לאביו

הגדול במשך כמה שנים בהכנת

ועריכת

'משנה ברורה', ובספר הזכרונות

כמה

סימנים

בספר שלו הוא כותב שאי אפשר לתאר את גודל העמל והיגיעה שהשקיעו שניהם על כל סימן וסימן. כל הלכה מהגמרא והראשונים ועד אחרוני האחרונים והפוסקים בעיון רב וביגיעה עצומה. וכך הוא כותב שם: יום אחד במהלך עיונם בלימוד שאל את אביו כמה פעמים, האם ברבות הימים כשילמדו 'משנה ברורה' יידעו להעריך כמה עמל ויגיעה הוכנסה בו? כמה תלאות וכוחות אנושיים נאבד מהם מרוב היגיעה? ענה לו ה"חפץ חיים" באמרו: "מה לך אם יבינו אם לא?" כלומר מה אכפת לך אם יידעו מכך? וכי אנו עובדים בשביל הכרה ובשביל הערכה? הלוא כל המטרה בזה היא לשם שמים! ואם כן די לנו במה שהקב"ה החוקר ומעריך את עבודתנו.

למדו

הם

מהשורש,

כליות

ולב

יודע

מזה

אנו מייגעים את עצמנו למען

קדושת הצאר ניקולאי | זהו משלו

של בעל ה"חפץ חיים"

הוסיף ה"חפץ חיים" וסיפר לבנו

מעשה שהיה:

כאשר סללו את הרכבת הטרנס-

סיבירית,

מאות ואלפי פועלים במשך שנים

רבות, ורבים מהם אף קיפחו את

חייהם במהלך עבודתם.

פעם ניגש אחד הפועלים אל אביו

ושאלו:

"האם בבוא היום כאשר יסעו

האנשים

להעריך את העמל והמסירות

שהשקענו בזה?"

ענה לו אביו בשתי מילים: "הצאר

הוא אבינו!", כלומר אל תשאל

שאלות. אנחנו משועבדים לצאר

בכל נפשנו, ומשכך אין מקום

לשאלות כלל.

"זוהי

אמר החפץ חיים לבנו. 'אין לנו

שאלות על השי"ת כי תפקידנו

טרחו

על

המלאכה

ברכבת

הזאת

יידעו

גם

התשובה

לשאלתך!"

הוא לעשות רצון ה' – ואין זה

מעלה או מוריד עבורנו כלל אם האנשים יעריכו את עבודתנו או

לא".

מעשה נורא על פוסק הדור רבי

משה פיינשטיין | מאומה לא

עלתה בידו להשיג פטור מהצבא

לאחר פטירתו של פוסק הדור

הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק"ל

התפרסם סיפור הצלתו מגיוס

לצבא

ומעשה שהיה כך היה:

היה

מלחמת העולם הראשונה. הצבא

הרוסי ספג אז מפלה גדולה בחזית

המערבית, ומשכך החל בשליחת

צווי גיוס המוניים לכלל צעירי

המדינה בני גילו של רבי משה.

הסכנות הכרוכות בגיוס לצבא

הרוסי היו עצומות, הן מהפן

הרוחני והן מהפן הפיזי שהיו

צריכים להשתתף בלחימה מול

אובים קשים. כמובן שרבי משה

והוריו עשו השתדלויות רבות כדי

לדחות את שירותו הצבאי.

רבי

למרחקים עצומים כדי להיפגש

הרוסי

בשנות

בחרותו,

זה

בשנה

השניה

לפרוץ

משה

אף

נסע

בשל

כך עם עורך דין כלשהו כי שמע על קשריו והיכולת שיש לו להשפיע אצל הגורמים בקשר אליו. אך מהר מאוד הבין כי התבדה. אותו עורך דין כלל לא היה בידו לסייע ולא הצליח להשיג אישור מהצבא לדחיית שירותו, ומשכך נאלץ היה לשוב לביתו בעיירת סטארובין מאוכזב ומודאג. בדרכו חזרה הביתה חלף רבי משה על פני העיירה סמילוביץ', לשם נמלט ה'חפץ חיים יחד עם תלמידיו אימת המלחמה, להיכנס להתברך מפה קדשו של הכהן מצרתו.

הענפים

עם

השלטון

מישיבת

ראדין

ועלה

בשל

בדעתו

הגדול

מאחיו

שיושיעו

מהו 'מעבירים' ממנו עול מלכות |

בזה פעל ה"חפץ חיים" עבורו את

הישועה

ה'חפץ חיים' ישב ולמד אז עם

תלמידו הגדול רבי אלחנן וסרמן

זצ"ל ודנו בסוגיא הלכתית.

רבי משה שכבר היה אז שקוע כל

כולו ב- ד' אמות של הלכה כאחד

הגדולים

אשר בשיחתם. ה'חפץ חיים' זיהה מיד כי העומד לפניהם הינו תלמיד חכם גדול משכמו ומעלה, ושאלו מה הביא אותו אליו. או אז שטח רבי משה בפניו את מצבו העגום בענין הגיוס לצבא, ה'חפץ חיים' לקח את הדברים לליבו, בעולו. כאשר נפרד מהם רבי משה יצאו ה'חפץ חיים' ורבי אלחנן ללוותו, ובדרך אמר לו ה'חפץ חיים' כמה משפטים שבהם נפרד ממנו: חז"ל הרי אומרים(אבות פ"ג מ"ו): "כל מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ". ויש לדקדק בזה, שהרי למה נקט התנא במשנה הלשון 'מעבירים ממנו' הלוא היה צריך לומר 'לא יוטלו עליו עול מלכות ועול דרך ארץ. אלא מכאן, שבא התנא ללמדנו יסוד גדול:

בארץ

התערב

השתתף

בצערו

ונשא

המקבל

עליו

עול

תורה אדם שמעשיו לשם שמים בלבד אזי זוכה ואפילו גזירות שכבר נגזרו עליו יתבטלו ממנו כלא היו. בכך למעשה ניבא לו ה'חפץ חיים' את העתיד. כעבור זמן קצר הודיעה ממשלת רוסיה כי גיוסי הרבנים יבוטלו. בהשגחה פרטית, מונה רבי משה זמן מה לפני כן כרבה של העיר אוזדה – עיר הולדתו, וכך ממילא שוחרר מגזירת הגיוס שריחפה עליו עד כה בכח ברכתו של אותו זקן הלוא הוא הכהן הגדול מאחיו בעל ה'חפץ חיים' זצוק"ל.

המעשה

פוטוצקי | התגייר ונתיידד עם

הגאון מוילנא אחרי שגמר ש"ס

ופוסקים

לסיום נביא כאן סיפור מאוד

מאלף על גר הצדק המפורסם

והנערץ

המרטיט

על

הגרף

ביותר במשך הדורות, הלוא הוא הגרף ולנטין פוטוצקי, רבי אברהם בן אברהם זצ"ל הי"ד אשר מסר נפשו על קידוש ה'.

בעולם

היהודי בן הנוצרית של שליטים ועשירים מופלגים היה. העשירות במשפחת אביו היה עד כדי כך שלאביו היו כאלף אחוזות במדינת פולין, והוא לא קנה את האחוזה מספר אלף שהציעו לו כדי שלא יעוררו עליו חשדות על עשרו הרב לכן קנה רק תשע מאות תשעים ותשע אחוזות ולא השלים את רכישת האחוזה מספר אלף, וזה הראה על עושרו הרב והעצום שהיה לו. בעת שבנו ולנטין נסע לצרפת להשתלם בלימוד הדת הנוצרית התעוררו

למשפחה

מיוחסת

בעדה

אצלו אודות עיקרי אמונתם, ובחיפושיו אחר האמת נתוודע לספר התנ"ך היהודי. הציץ בו ולפתע אורו עיניו וביקש להתגייר,

תהיות

רבות

אי לאמסטרדם ושם הצטרף לעם היהודי. בזמנו, בגידה

לכך

נסע

אצל

של נחשבת עוון חמור מאוד שעונשו מיתה פומבית לעיני כולם. וכדי שלא יזהו אותו ויעלו על עקבותיו,

הנוצרים,

'המרת

מעשה

היתה

דת'

גידל הגרף פוטוצקי לעצמו זקן ופאות וישב והגה על התורה ועל העבודה בבתי המדרש בעיירות וילנא ואיליה, כאחד הפרושים. גמע אל קרבו ש"ס ופוסקים בשקידה עצומה עד שנתוודע אליו הגאון בעבותות אהבה, וכך הצליח הגרף להסתתר

מוילנא

ונקשר

מכל הנוצרים המבקשים רעתו ופשוט ישב ולמד במשך שנים רבות תורה ללא הפסק כלל.

בני

הגר דחפו באמת הבנין | אז

התגלה "קלונו" בפני משפחתו

הנוצרית המיוחסת

אך בעקבות מעשה שהיה עם בנו

של חייט אחד שעשה תעלולים

בבית המדרש והפריע ללימודים

במקום גער בו גר הצדק והוציאו

מביהמ"ד,

למלכות.

כשנתפס,

לזהותו ואסרוהו בבית הסוהר

לקראת ביצוע גזר דין מוות. מאז היתה

הלך

אביו

ומסרו

נתוודעו

השלטונות

'עליה

לרגל'

של כמרים רבים ואנשי דת, כמו גם

הוריו

וקרובי בניסיון לשכנע אותו לחזור בו לאמונת הנצרות. אך הוא שכבר אחז בדרגות עליונות ברוחניות לא רצה לשמוע לדבריהם ואף לא שעה לאיומים שיצאו מפיהם. לאמו שהתרגזה עליו על עקשנותו שלא להתנצר חזרה והעיקר שלא להיהרג, השיב לה בקור רוח: "אמא יקרה! את אמנם יקרה לי, אבל האמת יקרה לי יותר מכל!"... וכך

שבאו

בגבורת

אמת

ובעקשנות יהודית טהורה – הובל אל מותו.

אברהם אבינו יקבל את פניך

בשמים | הבטיח הוילנא'ער גאון לגרף פוטוצ קי קודם עלותו על

מוקדה

מסופר שימים קודם ביצוע גזר

הדין הגיע אליו הגאון מוילנא

לבקרו בבית הסוהר ומצאוהו

בוכה. משכך אמר לו בתמיהה:

"עליך להיות בשמחה. הרי עומד

אתה

מאוד, לקיים מצות 'קידוש ה''

להגיע

למדריגה

גבוהה אשר התנא הקדוש רבי עקיבא השתוקק כל ימיו לקיימה, ומפני מה אתה בוכה?" נענה אליו הגרף פוטוצקי ואמר: "רבי הגדול, טעות היא בידכם. אינו חושש כלל מגזר הדין שהושת עלי כי אם מכך שאין לי 'זכות אבות' שיקבלו את פניי בעולם הבא

לאחר אבותיי ואבות אבותי גויים הם מזרע בבורא עולם, ומי יקבלני?" נענה לו הגאון תשובה מפתיעה: "הרי אברהם אבינו הוא אביהם של כל אלו שאין להם יחוס אבות... והוא יקבלך בסבר פנים בשמי מעל!"...

שריפתי.

כי

הרי

עשיו

שאינם

אברהם אבינו עמד בנסיון והלך

כעיוור באפלה | עשה זאת 'לשם

שמים'

הרי שמעשה רב זה מלמדנו לימוד

עצום

על אברהם אבינו אבי הגרים שלא חס על כבודו ולא חשב לרגע מה יאמרו הבריות עליו אלא היה

פועלו

ומעשיו

של

באמונתו ומשהכיר את בוראו הלך ונדד ממקום למקום כדי ללמדם חוקי חיים שיכירו ויידעו כל באי עולם כי ה' הוא האלוק ים אין עוד מלבדו. ודווקא אז בשעה שקירב רבים מעמי הארץ תחת כנפי השכינה ופעל

דבק

בבורא

עולם,

רבות שיכירו ויידעו באמת הצרופה, זימן לו הקב"ה ניסיון זה לילך לארץ לא זרועה, למקום יוקשים פורה ראש ולענה, וכל זה היה בכדי לנסותו בתחילה האם מוכן באמת למסור את נפשו להשי"ת. שהרי מטבע האדם כאשר שוהה במקום אחד דעתו מתיישבת עליו ואז יכול לפעול ולהפעיל לקרב נפשות עולם, אבל כאשר שוהה הוא במקום רחוק ואינו יודע בעצמו אנה ילך ומה הוא דרכו, ובכל זאת מאמין הוא באלוקי עולם שהוא ידריכנו הדרך אשר ילך בה. זה היה הנסיון הראשון והקשה אשר אמיתות

למען

באי

עולם

רבות

לאמונת

אלוקי

ניסהו

ה'

הדבר

למען

האם

ראות

חפץ ומשתוקק הוא באמת לכבוד ה' וממילא לא אכפת לו כלל את הקורות עימו, ואף שישב שם בכבוד גדול בין העמים והיו לו חסידים ומעריצים מסביב, הן מצד אלו שראו את נס הצלתו מכבשן

האש, שהתקרבו על ידו לאמונ ת אלוקי עולם. ומן הדין היו יכולים עכשיו לחשוב שמא נשתבשה דעתו של אברהם אשר הולך הוא כעיוור באפילה וממילא היו יכולים ברגע אחד לעזוב להתרחק ממנו.

והן

את

אלו

את

אברהם

ולרצות אולם לא כן היה – אברהם היה דבק באמונתו – ולא חשש כלל

ל'מה

יאמרו נצטווה כן מהשי"ת, הרי שלא אכפת לו לאבד את כבודו ומעמדו הרם בין רגע, והכל כדי לעשות רצון ה'. כי כשם שעד עכשיו כל מטרתו ב'קירוב הבריות' לאמונת אלוקי עולם היה כדי שיכירו הם באמת הצרופה, אם כן כ"ש כשציווה עליו הבורא ב"ה לעשות איזה

הבריות'.

ואם דבר שכנגד רצונו ומנוגד לטבע הבריות, הרי שזוכה הוא לעשות עכשיו המצוה לשם שמים, ללא שום כוונה אחרת.

בזכות מה התקבל רעיון ה'דף היומי' בתפוצות ישראל | ה'חפץ

חיים' הוא זה שנתן את התמריץ

למיזם

בענין עשיית מעשה טוב לשם

שמים והשכר הגדול על כך.

רציתי להביא בזה מעשה נפלא על

מרנא ה"חפץ חיים" זיע"א. כידוע

שהגה"צ רבי מאיר שפירא זצ"ל

עוד קודם שרצה לדרוש ברבים על

עצתו הנפלאה בענין ה'דף היומי',

היה מהלך בינות לצדיקי עולם.

נכנס לבתיהם ודרש בשלומם וכך

דיבר עמו בגודל הענין.

אולם פעם אחר פעם דחו עצתו

מכל

ומשונות, או שמא יתרצו כלל

ישראל ויאמרו לעצמם מה בצע

לי בלימוד כמה דפים בכל יום, דיו

בלימוד הדף היומי ותו לא. או

וכל

בתואנות

שונות שמא מישראל וכו'. להפתעתו כאשר נכנס לביתו של מרן ה"חפץ חיים" זיע"א הושיבו לידו והגיש לפניו מטעמים ודיבר איתו כקרוב ורגיל על אף הפרש הגילים שביניהם. כששטח רבי מאיר שפירא את עצתו לפניו, הפליא זאת ה'חפץ חיים' עד מאוד ואמר: "אני הולך לעזור לך בזה. עצתי היא לך, עכשיו כאשר כל הרבנים וגדולי ישראל מתכנסים בכנסיה הגדולה, אל תיכנס בהתחלה כמו כולם אלא תגיע לאולם רבע שעה-עשרים דקות מאוחר יותר כשכולם במקומותיהם

יישכח

'לימוד

העיון'

כבר

ואז לכבודו את הכל כדי שיוכלו כל בית הנפלאה!"...

ישובים

יסדר

אני

ישראל

ליהנות

מעצתך

תבוא כרבע שעה אחרי תחילת

המעמד | ה'חפץ חיים' הקשיב

בקשב רב לדבריו - זה מה שהדהד את הרעיון בפני הנוכחים

רבי מאיר התפעל מאוד מכך שגדול הדור רבן של בני הגולה יצא מגדרו עבורו והפליא מאוד את עצתו, ולא זו אף זו, הוא גם רוצה מחשבות התרוצצו בקרבו לאמור מה הוא כבר יוכל לסייע בעדי ומהו מאוחר יותר מכל הרבנים. אחר זמן נתברר הדבר. כשהגיע זמן הכינוס כל הרבנים התכנסו להם יחדיו, כל אחד במקומו אשר מכבדו. הרבנים המכובדים יותר נכנסו והתיישבו ב'מזרח' הפחות במקומות במזרח

לסייע

לו

בזה.

אולם

בקשתו

התמוהה

להגיע

המעמד,

חשובים

קצת

ואילו והקהילות היה להם מקום מכובד מאוד ורחוק מכולם. הגה"צ רבי מאיר שפירא, מכיוון שהיה נמנה בין רבני הערים, מקומו היה במקומות רחוקים יותר. אולם שמע לעצתו של מרן ה'חפץ חיים' ונכנס למעמד. היה זה בתיזמון מלא, מיד כשראה

של

הרבנים התיישבו רחוקים הערים

יותר

רבני

אותו ה'חפץ חיים' מרחוק קם על עומדו. משראו את זה כל המתאספים לא הבינו לפשר הדבר, על מה ולמה קם מרן ה'חפץ חיים', את מי הוא מכבד כאן?! תמהו הם בינם לבין עצמם. וכך עמד על עומדו עד שראה את רבי מאיר לנגדו מלוא קומתו, מיד ניגש אליו בסבר פנים יפות נגד כל הנוכחים הדיבור. או אז נשא רבי מאיר את דרשתו מעלת 'לימוד הדף היומי', ובפרט כשראו כולם שה'חפץ חיים' הפנה את פניו לעברו בשעת הדרשה, דבר זה הדהד בפני כולם ועשה הדים למרחוק. וכמובן שמאז הכל הסטוריה, איך שעם ישראל בהמונים לומדים את ה'דף היומי', וגם חוגי הקנאים אשר אינם חפצים מטעמם הם ללמוד 'דף היומי' לומדים את 'דף הקהילה' וכדומה, והכל מכוחו של אותו זקן.

ונתן

לו

את

רשות

החוצב

להבות

בגודל

נתן הקב"ה את שכרו משלם | עם

ישראל התחילו ללמוד דף היומי

במשנ"ב – ספרו של ה'חפץ חיים' מה עשה ה'? איך שילם לו ה' את גמולו אשר עשה עם רבי מאיר שפירא שבזכותו נפוצה לימוד ה'דף' בישראל? אכן כפי שעינינו רואות, שישים-שבעים שנה עברו מאז ופתאום החל בעם ישראל רעיון של דף היומי גם בלימוד ה'משנה ברורה' שזהו ספרו של ה'חפץ חיים' שכה יגע עליו.

משמים רצו לרמוז בזה. אתה [החפץ חיים] עשה פעולות הרבה לשם שמים כדי להוקיר פעלו של הגאון רבי מאיר שפירא ואף שלא היה זה לפי כבודו. כך גם נתנו לו את תאוותו בפיו, שדווקא ע"י רעיון זה שהאדרת ברבים, ילמדו רבים מעם ישראל לימוד יומי מספרך אשר כתבת. בזה רוצה ה' לבחון את האדם האם כוונתו לשם שמים – ואם בכל זאת, אזי זוכה הוא ומשמים נתנו לו את שכרו משלם בימי חייו ואף כי במותו.