By Joseph Wertzberger
The following post is based in part on a lecture by Rabbi Ben Greenfield, newly installed Rabbi of the Greenpoint Shul, and several of its key ideas are his.
* * *
The poem היום הרת עולם is a very early piyut by an unknown author, appearing in writing as early as Siddur Rav Amram Ga’on, and is very widely recited after each of the sets of Tekiyot during the Shemonei Esrei of Mussaf on Rosh Hashana. The poem is an elegy eloquently expressing the sense of fear, awe and dread in the uncertainty of judgement that the world experiences each year on the birthday of its creation.
כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו איום קדוש היום הרת עולם היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים אם כבנים אם כעבדים אם כבנים רחמנו היום הרת עולם
The word הרת is commonly translated as birth, conception or (probably more accurately) gestation – from the root הָ רָ ה, as in האנכי הריתי את כל העם הזהבמדבר יא in . The first line of the poem, in its simplest reading, announces very plainly: “Today is the birth of the world”.
The source of the phrase הרת עולם is in ירמיהו כ, where Jeremiah says “Cursed is the day in which I was born, the day in which my mother birthed me; let it not be blessed. Cursed is the man... who did not kill me from the womb. If only my mother were my tomb – ורחמה הרת עולם – and her womb an everlasting pregnancy.” (ארור היום אשר ילדתי בו יום אשר ילדתני אמי אל יהי ברוך. ארור האיש אשר בשר את אבי לאמר ילד לך בן זכר שמח שמחהו. והיה האיש ההוא כערים אשר הפך ה’ ולא נחם ושמע זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים . אשר לא מותתני מרחם ותהי לי אמי קברי ורחמה הרת עולם. למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויכלו בבשת ימי.)
Disconcertingly, the passuk is harshly negative, with a tone and meaning very different from the piyut. Not only that, but the word ע ו ל ם is used with a completely different meaning (world/forever).
Curiously, however, if we reread the piyut translating ע ו ל ם as ever, the phrase הרת עולם suddenly switches to mean an everlasting birth, like it does in the passuk. The piyut is refocused into pronouncing, “Today is an everlasting birth.” In other words, the birth of the world that began the first Rosh Hashana is everlasting through history on this day. And the reason for that is because:
היום יעמיד במשפט
The source of the phrase is in משלי כט ,מלך במשפט יע מיד ארץ. “A king with justice raises up (alternatively: sets right) the world.” G-d, as king and judge of the world is מעמיד the world, so to speak, through the power of Mishpat. רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלשה דברים העולם קיים, על הדין... שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם. אבות א יח
Which means that while we can initially read the first two lines of the poem as, “Today is the birth of the universe, all the world’s creatures are presented to judgement”, we can also read it at a second level as, “Today is an everlasting birth; today G-d raises, through Justice, all creatures of the universe”. Rosh Hashana is the continual rebirth of the world, because the world is repeatedly raised up through Justice on this day – the original purpose of the world’s creation repeated each year as Justice is manifest into the world. (Thank you again to Rabbi Ben Greenfield for this most wonderful and key idea.)
Even more deeply, the two readings mirror and are extensions of each other. An abstract truth and idea such as Justice, that we perceive in G-d, becomes real – that is it is expressed, instantiated and concretized, and its realization occurs – by its enactment in the universe, much as a king’s rule is only realized through the existence of his subjects (a common concept in Chabad Chassidic writings, אין מלך בלא עם , based initially on Tanya ch. 7, with its earliest source appearing in כד הקמח, ראש השנה ב, and elsewhere in the writings of Rabbeinu Bachya ben Asher, student of the Rashba). G-d’s משפט isn’t manifest until he expresses it in something, and by judging us he expresses Justice; we might even say he ‘creates’ it.
A third reading of the poem’s introductory lines is that היום הרת עולם , today, Rosh Hashana, is an everlasting, recurring gestation, because each year is pregnant and gestates on its Rosh Hashana when יעמיד במשפט כל יצורי עולמים , Judgement is implanted into the world, for it to become realized, expressed and carried out later on, during and throughout the year.
אם כבנים אם כעבדים
The simplest reading of our dual presentation as sons and slaves in the poem, and its initially apparent meaning on a first pass through the poem, is that while our relationship with G-d is in one sense as a son to his father, and in another as a slave to his master – either way, we beseech you G-d, judge us favorably today.
A second layer of meaning, though, sits just beneath the surface, waiting to be revealed as we reread the poem more closely. And that is that whether we’ll be judged as children or as slaves is also hanging in the balance: א ת ם קרוים בנים וקרוין עבדים. בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים, ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים (Bava Basra 10A, and see also Kidushin 36A). We are also judged on whether to be judged as a son or as a slave. The poem alludes to this again later on: ואם כעבדים – whether or not we are as slaves, עינינו לך תלויות – this too hangs in the balance.
A third reading of אם כבנים אם כעבדים and its dichotomy is based on the passuk in Malachi 1, בן יכבד אב ועבד אדניו. ואם אב אני איה כבודי, ואם אדונים אני איה מוראי – whether we are children and whether we are slaves – in either case we may be judged for transgressing G-d’s will. Either way, we should have respected or feared G-d, and we now tremble to be judged for not having done so.
But nevertheless: רחום וחנון
The interplay of כרחם אב for ב נ י ם on the one hand, and עד שתחננו for ע ב ד י ם , on the other, is an obvious parallel to ר ח ו ם and חנון, two primary attributes that G-d exhibits in judgement (שמות לד). In the beautiful words of the Rambam in Chapter 54 of the Guide:
הנה נתבאר כי הדרכים אשר ביקש משה רבנו ידיעתן... הם הפעולות הבאות מאתו יתעלה, וחכמים קוראים אותם מידות ואומרים שלוש עשרה מידות. ואין העניין כאן שהוא בעל מידות, אלא עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממידות... כל פעולה שנשיג מפעולותיו, נתארו יתעלה בתואר שאותה הפעולה יוצאת ממנו, ונקראהו בשם הנגזר מאותה הפעולה. המשל בכך, כאשר הושגה עדינות ניהולו בהתהוות עוברי בעלי החיים, והמצאת כוחות בו ובמגדליו לאחר לידתו המונעים ממנו את המוות והאובדן, ושומרים עליו מן הנזקים, ועוזרים לו בצרכיו החיוניים, וכעין פעולה זו לא תיעשה מצדנו כי אם לאחר התפעלות והתרגשותו והוא עניין הרחמנות, לכך נאמר עליו יתעלה רחום כדרך שנאמר כרחם אב על בנים... לא שהוא יתעלה מתפעל ומתרגש, אלא כאותה הפעולה הבאה מצד האב כלפי הבן שהיא תוצאה של רגישות וחמלה והתפעלות בהחלט, תבוא מצדו יתעלה כלפי חסידיו. וכשם שכאשר אנו נותנים דבר למי שאין לו עלינו חובה נקרא זה בלשוננו חנינה... והוא יתעלה ממציא ומנהל את מי שאין לו עליו חוב בהמצאתו והנהלתו ולפיכך נקרא חנון
G-d can be said to act as a ר ח ו ם in situations similar to where a human would behave as a ר ח ו ם , for example as a human to its child, where the nature of the familial relationship emotively drives, and filially obligates, a behavior of רחמים . G-d also acts as a חנון, providing bounty completely undeserved, in situations where nothing is deserved at all.
The dynamic is two-fold, and bi-directional. Just as in our world favor is shown by the parent to the child both because it’s in the nature of the parent to provide (parents simply well up with מ י ם ר ח for their children), and because the child also deserves, and has a right and a claim to, the parent’s favor by virtue of being their child (האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך, in במדבר יא); similarly, G-d acts as a ר ח ו ם r elative to creations with which he exhibits a father-son relationship, that is he exhibits mercy and compassion as an expression of the relationship – that’s simply what fathers do; but it’s also true that if we are his children we have a claim to his mercy – he owes it to us – as a child has a claim to their parent’s effort and favor, and we have a right to ask for it.
A slave on the other hand is owed nothing, and can’t ask for mercy by right. A slave can only hope for grace, מתנת חינם .
Thus, as G-d’s children, conceived in הרת עולם and created for the purpose of receiving his bounteous good (אמונות ודעות סוף מאמר א וריש מאמר ג, מורה ג כה, דרך השם ב, ועוד הרבה), we ask for G-d’s mercy. As your children, you must have mercy on us like a father. And G-d accedes to our request, he is רחם אב על בנים , as the passuk tells us in Tehilim 103, the phrase’s original source: לא כחטאינו עשה לנו ולא כעונתינו גמל עלינו... רחם ה’ על יראיו כרחם אב על בנים .
But we are also G-d’s slaves, in a manner יצורי עולמים , existing simply as of the universe he created למענו יתברך , at his whim and for his sake alone, because he willed it so and for purposes unfathomable (אמונות ודעות סוף מאמר א, מורה א יג, ועוד). As slaves we don’t get to say ואם כעבדים חננו (the parallel of אם כבנים רחמנו) because we have no right to ask or expect it. Notice also how the son’s רחמנו is immediate while the slave’s שתחננו עד is delayed and future oriented (until you will grace us). In our presentation as slaves, we can ask for nothing, because nothing is deserved and we have nothing coming to us. Our embarrassed gaze simply hangs towards G-d, in shame and with no claim, until he provides us his undeserved grace. אליך נשאתי את עיני... הנה, י כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעינ שפחה אל יד גברתה, כן עינינו אל ה’ אלהינו עד שיחננו(Tehilim 123).
We are both your child and your creation. The case of the child is hopeful, looking towards his father’s mercy, while the case of the slave is hopeless, with nothing to confidently depend upon, except to beseech the master.
אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות... עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו
ותוציא כאור משפטנו
In its simplest reading (and particularly in נוסח ספרד, which reads לאור משפטנו ותוציא), the phrase means, “Present for us a positive judgement”, or “judge us favorably”. The wording has its source in Tehilim 37 והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים – “He will express as light your righteousness, and your [good] judgement as the mid- day”. The sentence is Tehilim, when read in the context of its surrounding verses, says that, firstly, when you follow G-d’s ways, that path will enable your positive behavior and attributes to be expressed to the world, and secondly, they will express themselves through G-d in a way that will benefit you positively. (The surrounding verses, for full context, read, אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה. כי כחציר מהרה ימלו וכירק דשא יבולון. בטח בה ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. והתענג על ה’ ויתן לך משאלות לבך. גול על ה’ דרכך ובטח עליו והוא יעשה. והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים. דום לה’ והתחולל לו.)
Turning that back around to the piyut we find ourselves asking G-d, not only to simply judge us positively, but more deeply to express and reveal the good that is within us, the righteous משפט that we ourselves express all year – let G-d reveal it and express it back to us on Rosh Hashana, and bring our righteousness and justice to light, and see and express the good that is within us.
A third reading of ותוציא כאור משפטנו, based on the same set of verses in Tehilim 37, is that since as slaves we have no right or claim to G-d’s good judgement, and all we can do is simply hang our eyes and look to G-d and hope – when we do that, that is sufficient to have G-d bring to light our righteous judgement, גול על ה’ דרכך ובטח עליו והוא יעשה. והוציא כאור צדקך ומשפטך כצהרים – by the act of hanging onto G-d and throwing our lot and entrusting our judgement to him, we bring about his good judgement onto us – עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא כאור משפטנו – we look to you as a servant to their master – and for that alone, תחננו ותוציא כאור משפטנו, bring to light our judgement.
איום קדוש How awesome, great and holy!
