בלשון חסידים מסופר, על אותו חייט דמתא אשר היה 'יחיד מומחה' באומנותו, והיה מוציא מתחת ידיו בגדי חמודות לכבוד ולתפארת המפארים ומכבדים את לובשם, וכמובן שהיה נוטל שכרו משלם, ומאחר שיצא שמו הטוב למרחקים הייתה פרנסתו בהרחבה גדולה, פ"א קראהו ה'פריץ' וביקש להזמין אצלו בגד חדש כראוי להוד מעלתו - בגד אשר יוכל להתפאר בו בפני מרעיו הפריצים, השיב לו החייט 'מילתא זוטרתי' הוא אצלי, ובוודאי אוציא מתחת ידי דבר נאה ומתקבל, מלבוש אשר עין לא ראתה... נתן לו הפריץ בד יקר ומשובח בכדי שיכין ממנו את הבגד. כעבור כמה ימים הופיע החייט בהיכל הפריץ כשהבגד המוכן בידו ונתנו לפריץ שילבשנו ויראה האם הבגד תפור למידותיו, וכאשר ראתה הפריצה את בעלה לבוש בבגד זה החלה לזעוק שאין לבגד לא טעם ולא ריח, לא חן ולא יופי... ויחר אף הפריץ וזרקו מהארמון מבלי לשלם לו מאומה, ויצא הקול בעיר כי לא הצליח החייט להשביע רצונו של הפריץ, ומני אז חדלו האנשים להזמין אצלו בגדים וקרנו ירדה מטה מטה עד לשפל המדרגה כשהוא נשאר ללא פרנסה. בצר לו הלך החייט אל הרה"ק הרבי ר' בונם מפרשיסחא זי"ע לבקש ישועה, הורה לו הרה"ק שישוב לביתו ויקח את הבגד אשר הכין לפריץ, יפרום את כל התפירות וישוב ויתפור אותו כבראשונה לפי אותם מידות, ובל יהין לשנות אפילו כמלוא נימה, ולא הצליח החייט להבין מה תועיל עצתו של הרבי, ומה יעזור אם 'יסתור ויבנה במקומו'... אך בלית ברירה עשה כאשר נצטווה, והלך בשנית אל הפריץ להודיע כי 'תיקן' את הבגד, ואכן עתה התלהב הפריץ עד מאוד מיופי הבגד ומצורת העבודה המדוייקת... ונתן לו בשכרו זהובים הרבה.
חזר החייט אל הרבי ר' בונם, ושאלו ילמדנו רבינו 'מה נשתנה', הרי לא היה שום הבדל בין צורת הבגד בפעם השנייה מבראשונה, ומדוע בתחילה היה נראה כדבר מאוס ועתה הוא מעלה חן. נענה לו הרה"ק ואמר, באמת הבגד היה יפה וטוב כבר בפעם הראשונה ולא היה בו שום חסרון ומום, אלא שכשתפרת בתחילה היית 'נפוח' בגאווה שאין כמוך בכל הארץ... והקב"ה הטביע בעולמו 'לענוים יתן חן', ומכלל הן אתה שומע לאו, כי הגאווה סתירה מובהקת היא לחן, ועל כן היה הבגד שנאוי ומתועב בעיני אלוקים ואפי' בעיני אדם... אמנם עתה לאחר שנשברה קומתך חזרה ותפרת מתוך הכנעה ושברון לב, ודבר הנעשה מתוך ענווה מוצא חן ושכל טוב.