נישא חן לפני האלוקים מצא חן – על ידי שהוא נח לבריות
הנה נאמר בסוף פר' בראשית (ו ח), 'ונח מצא חן בעיני ה'', איתא ב'אור החיים' הק' (שם) שאי אפשר לומר שנח ניצל ממי המבול בעבור שהיה צדיק ולא חטא, דאם כן אף התינוקות שעדיין לא באו לכלל עונשין היו צריכין להינצל מן המבול, אלא בע"כ צריכים לומר שהקב"ה התחרט והתנחם כביכול על עצם יצירת האדם וכל העולם כולו, כמו שנאמר (ו ז) 'אמחה את האדם... כי נחמתי כי עשיתים'. מעתה תתמה כיצד ניצל נח מהמבול, תשובתו בקרא - 'ונח מצא חן בעיני ה'' (ושלא תאמר שלא היה צדיק ולכן הוצרך לחן בכדי להנצל מן המבול) כי הגם שהיה צדיק לא תצילנו צדקתו - אלא בחינת החן, ועל ידי מה השיג החן - על ידי קיום איזה מצוות, 'כי יש לך לדעת שיש מצווה שתועלתה להמשיך חן על האדם, או בבחינת ג' או ד' מצוות ידועות', עיי"ש.
אלא, שהאוה"ח לא גילה בדבריו מהי הדרך שע"י יזכה למצוא חן ושכל טוב בעיני אלוקים, אבל נפשנו אוותה לדעת, כי מי איננו נזקק לענין זה - למצוא חן וחסד לפני המלך, שיציל אותו ממי ה'מבול' השוטפים הן ברוח הן בגשם, מכל הקשיים הצרות והניסיונות...
אמנם מצינו בספר 'חרדים' (פס"ו אות עה) אם רוצה אדם למצא חן בעיני ה', לא יכעוס, שנאמר 'ונח מצא חן בעיני ה'', ולא פירשו למה מצא חן, אלא בשמו פירושו (היינו שסיבת נשיאת החן מרומז בעצם השם - 'נח'), שהיה נח בדיבורו ובמעשיו ובהילוכו (כדאיתא במדרש הנעלם – זוה"ק), לכן מצא חן, ח"ן ונ"ח חד הוא (היינו שאותיותיהם שוות), עכ"ל. כיוצא בזה איתא (פסחים קיג:) 'שלשה הקב"ה 'אוהבן', מי שאינו כועס, ומי שאינו משתכר, ומי שאינו מעמיד עצמו על מידותיו'.
וכתב הרה"ק ה'ישמח ישראל' זי"ע בפרשתן (בדיבור הראשון) שמבואר ב'ספר הישר' לרבינו תם, שהגם שהבחירה נתונה בידי האדם לבחור בטוב או ברע, אולם אם ימצא האדם חן בעיני ה' מגביהו הקב"ה למעלה מן הבחירה – שיהא מוכרח מצד טבעו ומהותו לעשות אך ורק 'טוב', וכל זה בא לו לפי שעתיד לצאת ממנו זרע כשר וצדיק.
ומבאר ה'ישמח ישראל' דדברי שניהם, הן ה'ספר הישר' והן ה'חרדים' לדבר אחד נתכוונו, כי ענין אחד מביא את השני, הנזהר מכעס ורוגזא והוא נח בדיבורו והילוכו ובמעשיו זוכה להיבנות בזרע כשר, וממילא זוכה לחן. ובזה מבואר הכתוב ונח מצא חן', שהנהגתו הייתה בנחת עם הבריות, והיה מעביר על מידותיו, לכך זכה שיצא ממנו זרע כשר – אברהם אבינו וכל צדיקי עולם, וממילא מצא חן בעיני ה' וזכה לכל טובה וברכה.
כיו"ב מצינו לקמאי שביארו את הפסוק (תהלים מה ג) 'הוצק חן בשפתותיך', ולכאורה צריך ביאור, מדוע נקט 'בשפתותיך' ולא 'בפיך', והרי ע"י השפתיים אין האדם הוגה כי אם ד' אותיות - בומ"פ, ואילו כל שאר האותיות מוצאם בחיך, גרון, לשון ושיניים, ואם כן מה ראה לשבח את הדיבור בשפתיים דייקא ולא נקט 'פה' הכולל את כל המוצאות וכל האותיות.
אלא ביאורו, כי אכן, ה'חן' יבוא לאדם כאשר ימנע את עצמו מלהוציא דיבורים העומדים לו הכן בשפתיו, וכבר הוא רוצה להוציאן.... אלא שהוא מונע עצמו ברגע הנסיון, בזה יזכה ל'חן', ומהאי טעמא שיבח את השפתיים, כי אין כל כך ריבוי 'שבח ותהילה' למי שנמנע מלדבר 'דיבור' שנמצא עדיין רק בין השיניים והשפתיים המשמשים כשתי חומות לשמור על הדיבורים היוצאים מפי אדם, כאותו שבח שיש לשבח את מי שנמנע ברגע האחרון – כאשר כבר עומדים לו הדיבורים הכן על שפתיו, לדקור את רעהו כמדקרות חרב ואעפי"כ הנו מתגבר על טבעו, וחושק שפתיו זו לזו בשעת מריבה שלא ידברו את האסור להם, עי"ז זוכה לנשיאת חן בעיני אלוקים ואדם, ועל כן ברכך אלוקים לעולם.