אפילו יחיד העובד ה' מול כל העולם של רשעים גדול כוחו לקיים את כל העולם בזכותו

קידושא רבא, שב"ק פר' נח תש"ע

לאחר המבול השלים נח את עמוד העבודה שהיה חסר

כ"ק אא"ז אדמו"ר זצ"ל הגיד הטעם במה שהקריב נח קרבנות תיכף בצאתו מהתיבה לאחר המבול, על פי מאמר המשנה (אבות פ"א מ"ב) "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". והנה לאחר המבול הרי העולם שהיה עד אז חלף ועבר, ונעשה כעולם חדש, והיה נצרך להעמיד את העולם על יסודותיו, שהם - תורה עבודה וגמילות חסדים.

והנה עמוד התורה היה בנמצא אצל נח, וכמו שמצינו שאמרו חז"ל (ירושלמי מגילה פ"א הי"א) שנח למד תורה (וע"ע ויק"ר ב י). וכן פירש רש"י על הפסוק (בראשית ז ב) 'מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה' וגו', שמכאן למדנו שלמד נח תורה. וכן עמוד גמילות חסדים היה אצל נח, וכמו שמצינו שבהיותו בתיבה עסק בגמילות חסד עם החיות והבהמות ונתן להם מזון ומחיה והיה טרוד ורצוץ מטורח החיות והבהמות. וגם עצם הכנסתם לתיבה היה מעשה של גמילות חסדים שבזה הצילם מכיליון.

אמנם העמוד השלישי שהוא עמוד העבודה עדיין היה חסר בעולם. ולכן תיכף בצאתו מן התיבה עמד והקריב קרבנות, שעבודת הקרבנות היא עמוד העבודה, כי השכיל על דבר אמת להשלים העדר וחסרון עמוד העבודה, שבזה יושלם ג' עמודי העולם ויסודותיו, ויוכל העולם לעמוד על מכונו ותילו ולהתקיים כראוי, עכתד"ה.

אפילו פינה אחת בעולם של קדושה מציל על כל העולם

ונראה להוסיף ולבאר עפי"ז הא דמצינו שאחר שהקריב נח את הקרבנות הבטיח הקב"ה שלא יביא עוד מבול לעולם, ככתוב תיכף בסמוך (בראשית ח כא) "וירח ה' את ריח הניחוח ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו' ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי" וגו', והבטיח הדבר בשבועה וכמו שדרשו חז"ל (שבועות לו ע"א, הובא בפירש"י) מהא דכתיב פעמיים "לא אוסיף", דזה נאמר לאות שבועה שלא יביא עוד מבול לעולם, כי אם "זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי בענן" וגו' (שם ט יב-יג), שכאשר חלילה לא יתנהגו כשורה, יתראה אות הקשת.

ולכאורה יש להבין הענין, דממה נפשך, אם לא יהיה החטא גדול כערך חטאם של דור המבול, אם כן אמאי נצרך שבועה על זה שלא יביא מבול לעולם, דלמה יביאו, ואם מיירי על זמן שתגדל חטאם כחטאות דור המבול, אם כן מאיזה טעם באמת לא יביא עליהם מבול, ומאי שנא מדור המבול שכן הביא עליהם המבול.

אמנם על פי האמור יש לומר הביאור, כי החסרון של דור המבול שבגינו בא המבול לעולם, היה מחמת שהיה חסר לגמרי בעולם עמוד העבודה, ובהעדר עמוד אחד מעמודי העולם אין לעולם כח קיום, ולכן הוצרך להביא המבול, אבל אחר שנח הקריב קרבנות וביסס והעמיד את עמוד העבודה, ממילא כבר היה קיים בעולם ג' עמודי העולם, ואף שהיה זה רק במקום אחד בעולם אצל אדם אחד ותו לא, כבר היה די בזה בשביל להציל את כל העולם כולו מהשחתה, כי אע"פ שכל באי עולם היו מושחתים בכל עבירות החמורות, אבל כיון שיש מקום אחד של עבודה שבו עובדים את השי"ת, הרי זה עומד כנגד כל ההשחתה של כל העולם ומכריע את הכף לזכות. וכמו בית המקדש שהיה מגן על כל הדור, וכשהקריבו בו בחג הסוכות שבעים פרים כנגד השבעים אומות, ועם היותו רק מקום אחד על פני האדמה שבו הקריבו את הפרים לשם ה', כבר היה כדאי זכות בית המקדש להציל בזה ולהיות חופף ומגן ומחסה על כל העולם כולו על אף היות הארץ מלאה חמס, כי כן היא המדה, שבהמצא בעולם אפילו מקום אחד שמוצאים בו מקום לה', די בזה בשביל להביא הצלה וזכות קיום לכל העולם בעבור זה.

טעם שהמבול נקרא על שם נח 'מי נח'

ובזה יובן הא דמבואר בזוה"ק (בפרשתן, סז ע"ב) על הפסוק הנאמר בהפטרת השבוע (ישעיה נד ט) 'כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח', שלכך נקראים מי המבול "מי נח", מפני שנח לא התפלל על בני דורו ולא השגיח עליהם להוכיחם על מעשיהם, ולכן נחשב כאילו על ידו בא המבול. וכבר הקשו המפרשים דמה טענה יש על נח, דמאיזה סיבה יתפלל עליהם, הרי הם היו מושחתים בכל מיני השחתה שבעולם וטבעם ושורשם הוא רע גמור, ומשה רבינו שהתפלל לא התפלל אלא על בני ישראל ששורשם טוב, רק שחטאו ונכשלו באיזה חטא, אבל דור המבול היו מושחתים בעצם, ולמה זה יתפלל ויבקש עליהם. וגם מה יועיל תפילתו עליהם מאומה.

אך על פי האמור נוכל לומר, שהתביעה כלפי נח היתה מדוע לא עשה פעולות כדי לקיים את עמוד העבודה בעולם, שאילו היה מבסס את עמוד העבודה מיד בתחילה, היה גורם בזה למנוע שלא יבוא המבול, כי אז הגם שכל העולם היו מושחתים לגמרי היה מצילם באמצעות כך שבמקום אחד נמצא אדם אחד שעובד להשי"ת בג' עמודי העולם. והרי התפילה הוא גם כן עמוד העבודה, ועתה בזמן הזה התפילה היא במקום קרבן וכמו שכתוב (הושע יד ג) 'ונשלמה פרים שפתינו', ואם כן אם היה נח מתפלל על דורו, היה בכח תפילתו משלים את עמוד העבודה והיה מציל בזה את כל דורו שלא יבוא המבול, ושפיר נקרא המבול על שמו "מי נח", מאחר שבידו היה למנעו על ידי העמדת וביסוס עמוד העבודה שהיה חסר אז.

הלימוד מהפרשה

ובעמדנו בפרשה זו שבה רואים את גודל ערך ומעלת העבודה לה' שעובד כל יחיד ויחיד, עד שעל ידי שעובדים באיזה מקום להשי"ת, הרי זה מציל על ההשחתות שיש בכל העולם, הזמן גרמא להתחזק ביתר שאת וביתר עוז בעבודת התפילה, שהוא גם כן עמוד העבודה כאמור, ועל ידי זה יציל מהשחיתות של כל העולם ויהא נחת רוח להבורא יתברך על אף כל ההשחתה הקיים ושורה בעולם, וכמאמר הבעש"ט הק' זי"ע על הפסוק בפרשה (בראשית ז א) 'בוא אתה וכל ביתך אל התיבה', וכן בפסוק (בראשית ו טז) 'צהר תעשה לתיבה', דקאי על תיבות התורה והתפילה, שיש להתחזק בהם שיהיו מאירים באור נפלא, ולהתפלל בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו ובכל חושיו וכוחותיו, ועל ידי זה יציל את כל העולם מהשחיתות ויעלה נחת רוח להבורא ית"ש, ונזכה בזכות זה לבנין בית המקדש במהרה בימינו.

לימוד עבודת האמונה בה' מנח

סעודה שלישית רעוא דרעוין, שב"ק פר' נח תש"ע

ויבוא נח אל התיבה מפני מי המבול (ז ז). ופירש רש"י "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". והקושיא מפורסמת ומובנת, היתכן לומר על נח - שהתורה מעידה עליו "איש צדיק תמים היה בדורותיו", והשי"ת אמר לו "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" - שלא האמין כל כך והיה מקטני אמנה. ובפרט שהקב"ה והתורה כינוהו בשם "צדיק", שהוא תואר השייך לענין האמונה, על דרך הכתוב (חבקוק ב ד) 'וצדיק באמונתו יחיה', ואיך שייך לומר עליו שהיה מקטני אמנה.

הרה"ק מאפטא זי"ע הביא מהרה"ק רבי מיכל זלוטשובער זי"ע לפרש, ש'אמונה' יש בו שני מובנים, אחד כפשוטו, להאמין בהשי"ת ובכל יסודות האמונה. וגם "אמונה" מלשון המשכה, על דרך הכתוב (אסתר ב ז) 'ויהי אומן את הדסה', שפירושו לשון גידול. וזה תלוי בזה, שעל ידי האמונה ממשיך רחמים וחסדים, וכפי גודל האמונה כך גודל ההמשכה, ועל ידי שמאמין בדבר ממשיך הדבר. ולכן אם היה נח מאמין שיבוא המבול היה יכול להמשיך את המבול על ידי האמונה, ולכן פעל בעצמו שלא יאמין שיבוא המבול, כדי שלא ימשיך את המבול על ידי האמונה, ומהאי טעמא לא האמין שיבוא המבול.

ויסוד הדברים כבר כתב הרה"ק המגיד מקאזניץ זי"ע על דברי רש"י אלו, שלא רצה נח להמשיך על ידי מחשבתו והרהורי לבו את המבול, ולכן התחזק שלא להאמין בזה, וחשב שבוודאי יחזרו הרשעים בתשובה ועל ידי זה לא יבוא המבול. ובאמת כבר איתא בגמרא (מו"ק יח ע"א) שאין לאדם לדבר רע, כי על ידי זה יכול לבוא עליו אותו רע ח"ו. וזהו הענין שהיה אצל נח, שבוודאי האמין בהשי"ת, רק כאן לא האמין בזה, כי האמין שהרשעים יעשו תשובה.

נח היה מאמין ונותן תקוה גם בקטני אמנה

ומשמא דהרה"ק מווארקא זי"ע מטו שפירש דברי רש"י על דרך זה, שיש להפסיק ולקרוא את התיבות הכי, "אף נח מקטני אמנה היה מאמין", שנח היה מאמין גם בקטני אמנה שלא האמינו במבול ולא שבו בתשובה, והאמין בהם, שיעשו תשובה לבסוף, וממילא "ואינו מאמין שיבוא המבול", שמאחר שיעשו תשובה שוב לא יהיה מבול. אבל באמת בכל דבר האמין בהשי"ת בתכלית השלימות, ורק כאן לא האמין שיבוא המבול, מאחר והאמין וקיוה בכל לב שיחזרו למוטב.

נח היה תמיד במלחמה בעליות וירידות

ובאמרי אמת להרה"ק מלובלין זי"ע דרך אחרת לו בביאור הענין, ומקדים לדקדק במה שכתב רש"י "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבוא המבול", דמה שייך לומר גם מאמין וגם אינו מאמין בחדא מחתא, דאם הוא מאמין הרי מאמין, ואם לאו ח"ו הרי אינו מאמין, והאיך שייך לומר מאמין ואינו מאמין. ומבאר דמעמדו ומצבו של נח היה בדרך של עליות וירידות, כי באמת היה מאמין בכל לבו, אלא שלפעמים נתגבר עליו כח הרע ובילבל אותו שלא יאמין, וכמו שכתב רש"י בריש הפרשה שנח היה צריך סעד לתומכו, ואילו אברהם היה מתהלך בצדקו מאיליו. כי נח היה לו תמיד כסדר עליות וירידות, והשי"ת עזר וסייע בעדו להוציאו ולהעלותו מירידתו ולחזור לעלות ולאור באור החיים.

וזהו הכוונה "מאמין ואינו מאמין", שתמיד היה במצב של עליות וירידות, פעמים היה מאמין ופעמים לא היה אצלו בהירות האמונה, והיה במצב של מלחמה תמידית בין כח הטוב וכח הרע שבקרבו, והשי"ת שלח עזרו מקודש לסייעו לערוך מלחמה וקרב נגד התגברות כח הרע.

העיקר שלבסוף כח הקדושה על העליונה ומנצח

ומבאר בזה הא דאמרו במדרש (ב"ר כט ה) "אמר רבי סימון מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים, ונח מצא חן בעיני ה', באיזו זכות בזכות תולדותיו". כי באמת נח לפי מצבו שעמד בו אז לא היה ראוי לעשות עמו חסד ולסייעו, כי היה מצבו שפל בהיותו שרוי במלחמה כבידה בין כח הטוב וכח הרע, והיה מאמין ואינו מאמין, רק שהשי"ת סייעו בזכות תולדותיו, בהיותו צופה ומביט באחריתו וגלוי וידוע לפניו שבסוף יהיה מצבו שפיר כראוי וכנכון, שתתחזק אמונתו בתכלית השלימות, ולבסוף תתפשט האמונה בעולם עוד ועוד, עד שאברהם אבינו ובניו אחריו באו למדרגה השלימה באמונה, כדכתיב (נחמיה ט ח) 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך'.

כל מה שמשיג אינו כי אם במציאה מה'

ובזה מבאר עוד הא דאיתא במדרש (ב"ר כט ו) "אמר רבי סימון ג' מציאות מצא הקב"ה, 'מצאתי דוד עבדי' וגו' (תהלים פט כא), 'ומצאת את לבבו נאמן' וגו' (נחמיה ט ח), 'כענבים במדבר מצאתי ישראל' (הושע ט י)". ושואל המדרש "והכתיב 'ונח מצא חן בעיני ה'". ומשני "הוא מצא, הקב"ה לא מצא". והוא פלאי, דאם הקב"ה לא מצא רק הוא בעצמו מצא, למה ניצול מהמבול, הרי לא מצא בו השי"ת דבר. וגם הרי מפשטות הכתוב "ונח מצא חן בעיני ה'", מוכח שה' מצא.

אלא דהנה אמרו חז"ל (מגילה ו ע"ב) "יגעת ומצאת תאמין", ומקשים העולם דאם יש יגיעה, הרי אין זה מציאה, כי מציאה באה בהיסח הדעת, והוא הרי יגע.

וידוע התירוץ - ויש מוסרים כן בשם החידושי הרי"ם - שכשאדם מתייגע, אעפ"כ כל מה שמשיג הוא רק מציאה. ומסביר הרה"ק מלובלין כי כשהאדם מתייגע בתורה ובעבודת השי"ת, הוא בא לידי הכרה ורואה שהוא כשלעצמו לבדו אין ביכלתו לעשות שום דבר ואינו יכול לנצח המלחמה, רק השי"ת מסייעו, ומציאה מצא מאת השי"ת. וכפי גודל היגיעה, כן רואה ומשיג כי משלו אין לו כלום והכל הוא רק מציאה ומתנה מאת השי"ת.

וזהו שאמרו "נח מצא", היינו שמצא סיוע מאת השי"ת על דרך יגעת ומצאת, שהשי"ת עזר לו וסייעו במלחמתו התמידית שהיה לו בהיותו מאמין ואינו מאמין ועולה ויורד, אבל "הקב"ה לא מצא", שלא מצאו שיהיה שלם בתכלית השלימות, כי היה בו עדיין מלחמה של מאמין ואינו מאמין, משא"כ אברהם שהיה מאמין בשלימות והיה מתהלך בצדקו מאיליו, ממילא הקב"ה מצא אותו, ככתוב "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", שמצאו שלם בתכלית.

מנח יכול כל אחד לשאוב חיזוק לאמץ לבבו לייחל לה'

ובזה מפרש הרה"ק מלובלין מה שאמר נעים זמירות ישראל (תהלים לא כד-כה) 'אהבו את ה' כל חסידיו אמונים נוצר ה' ומשלם על יתר עושה גאוה, חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'". כי "אמונים" הוא לשון רבים, ומרמז על הבחינה של מאמין ואינו מאמין, היינו שיש בקרבו מלחמה גדולה, ויש לו עליה ומאמין, ואח"כ יש לו ירידה, ושוב עולה ומאמין, וזהו "אמונים". והשי"ת הוא "אמונים נוצר", "נוצר", מלשון שומר ומצפה, על דרך 'ואביו שמר את הדבר' (בראשית לז יא), והיינו שהשי"ת ממתין ומצפה שהאדם יתגבר וישוב ויאמין, אף שהוא בבחינת "אמונים", ונופל ממדרגת האמונה כל העת, מ"מ הקב"ה נוצר ושומר ומצפה לו שישוב ויאמין, וזה קאי על נח שהיה במדרגה זו של מאמין ואינו מאמין, "ומשלם על יתר עושה גאוה", שאנשי דור המבול שהיו בעלי גאוה ובוז ולא הכניעו עצמם לפני השי"ת ולא האמינו בו לחזור בתשובה, להם שילם השי"ת כל תגמולם והאבידם מן העולם. ומסיים הכתוב "חזקו ויאמץ לבבכם כל המייחלים לה'", שמנח ודור המבול מהם יכולים ללמוד כל המייחלים לה' להתחזק ולהתאמץ, שאף שיש להם נפילה ומועדים מאמונתם במלחמת פנים ואחור שיש להם עם כח הרע החפץ להתגבר, אבל השי"ת הוא "אמונים נוצר", ששומר ומצפה שיחזור לאמונה תמה ושלימה, וכמו שסייע בעד נח, ולבסוף התגבר וניצח כח הטוב את כח הרע, עד שהגיע לדרגת האמונה בשלימות, והקב"ה אמר עליו "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ומזה ילמד כל אחד שלא להתייאש ויחזק ויאמץ לבבו לקוות ולייחל לה', שלבסוף יתגבר כח הטוב על כח הרע, וכן יה"ר אמן.