נח איש צדיק תמים היה בדרתיו (ו, ט). וברש"י: "בדורותיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום".
וכבר תמהו בספה"ק שאם אפשר לדרוש את הצדיק לשבח למה לדורשו לגנאי, ובפרט שהתורה מעידה עליו שהיה צדיק תמים. ואא"ז כ"ק אדמו"ר הרמ"מ זי"ע פירש דברי רש"י, כי הנה לאיש היהודי הרוצה לעבוד את ה' ולא להיגרר אחר ההפקרות השוררת ברחוב, יש שתי הנהגות, האחת, לחשוב תמיד כי "בשבילי נברא העולם" (סנהדרין לז.), ומכח מחשבה זו יתחזק שלא ליפול בטיט היוון זוהמת החטאים והעוונות הסובבת אותו, וכמו שלא יקח אבן יקרה השווה הון רב וישליך אותה לאשפה, כך כאשר יתבונן ביקר תפארת נשמתו ומהיכן חוצבה, לא יאבה ולא ישמע לקול היצר המפתהו לחבק אשפתות.
והאופן השני להינצל מפגעי הזמן, היא דרך ההכנעה והשפלות, כי מחמת שפלותו והכנעת לבו לפני ה', לא יבוא לכלל עבירה.
וזהו שנחלקו רבותינו, יש אומרים שנח הצדיק כאשר ביקש עצות איך להינצל ממעשי הרשעים בני דור המבול היה תמיד חושב ומתבונן בשבח ובמעלת נשמתו, שאם היה בדור צדיקים היה צדיק הרבה יותר, וממילא לא היה יכול להרשות לעצמו להתערב עם אותם שפלים ותועבים ששקעו במצולות תאוותיהם הנבזות ומרדו בהקב"ה, וזה מה שהדגישה התורה בתיבת 'בדורותיו', שמחשבה זו שייקר את מעלתו בקדושה, היא שעמדה לו להישאר בצדקו.
ואילו יש מרבותינו שאומרים שנח נהג דווקא בהנהגה השנייה, שחשב על פחיתות עצמו והכניע את לבו עד עפר, בזה שאם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, והכנעה זו היא שסייעה בעדו שלא להיגרר אחר בני דורו המושחתים, וזה הכוונה 'בדורותיו', שניצל מדרך רשעים על ידי שהתבונן בשפלותו שרק בדורותיו הוא ראוי להיקרא צדיק.
ובאמת שני הדרכים הללו יש לאחוז בהם יחדיו, מזה ומזה אל תנח ידך, וכמאמר הרה"ק הרבי ר' בונים מפרשיסחא זי"ע הידוע (הובא בישמח ישראל בפרשתן אות ב, ועיי"ש באריכות) שכל איש מישראל צריך שיהיו לו שני בחינות אלו, לומר בשבילי נברא העולם, ומידת אברהם אבינו ע"ה "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), וצריך האדם לדעת מתי ישתמש בבחינה זו ומתי ישתמש בבחינה זו. ובזה יש לפרש הכתוב (דברים י, יב) "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך", שתיבת 'מה' מרמז על שני בחינות אלו, שמורה על עניין של גדלות, כמו שנאמר (תהלים קד, כד) "מה רבו מעשיך ה'", והוא ג"כ לשון שפלות כמו שנאמר (שמות טז, ח) "ונחנו מה". היינו כי שני בחינות אלו ה' אלוקינו שואל מעמנו, להשתמש בהם כל אחד באשר הוא נצרך.
ולכן גם רבותינו שנחלקו בעניין זה, אם נח נהג במידת 'ויגבה לבו בדרכי ה'', או במידת ההכנעה והשפלות, לא נחלקו רק מה הייתה מידתו העיקרית אשר בה השתמש ביותר, אבל כולי עלמא מודי שהוצרך קצת גם למידה השנייה, וגם הימנה לא הניח את ידו.
ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים מעל הארץ (ח, יא). וברש"י: "אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם".
ונראה שדבר זה נאמר על ידי היונה דווקא כעת, כאשר על ידי זה נתבשר יונה על גמר המבול. כי זהו התיקון לחטאם של דור המבול. ש"לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל" (רש"י לעיל ו, יג), והנה בחטא הגזל נכלל גם כן מה שהגזלן הוא חסר ביטחון בהקב"ה, שאינו בוטח שמה שמיועד לו יגיע אליו בדרכים כשרות. והתיקון לזה הוא על ידי שיתנהגו ההיפך מזה, וכדברי הרמב"ם הנודעים (פ"ב מהל' דעות ה"ב) שבעל תשובה אין לו להלך בדרך האמצעי אלא בקצה השני, עד שירגיל עצמו לעמוד על הדרך הישרה, וזהו במה שאמרה היונה 'יהיו מזונותי מרורין כזית בידו של הקב"ה, ולא מתוקין כדבש בידי בשר ודם', אף שהבשר ודם נותן לה מרצונו, מכל מקום היא רוצה להתפרנס מיד הקב"ה בעצמו בלי שום יד אדם באמצע, וזהו שלימות הביטחון, ועל ידי זה יבשה הארץ.
ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהרה ומכל העוף הטהור ויעל עלת במזבח, וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה (שם, כ-כא).
ולהבין העניין שדווקא על ידי ריח קרבנו של נח ניחם ה' ואמר שלא יביא עוד מבול לעולם, נראה שהנה דור המבול חטאו בשלוש עבירות, גילוי עריות, עבודה זרה וגזל, וכמו שנאמר לעיל (ו, יא) "ותשחת הארץ לפני האלקים ותמלא הארץ חמס", ופירש"י, "ותשחת, לשון ערוה ועבודת אלילים, וכו', ותמלא הארץ חמס, גזל", ועל זה בא עונש המבול, כמו שפירש רש"י עה"פ (שם, יג) "ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם", "קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות ועבודת אלילים, אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים, כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".
ושלושה עבירות אלו הם פוסלים בקרבן, כמו שפירש"י עה"פ (ויקרא א, ב) "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם", "אדם, למה נאמר, מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל", הרי גזל, "מן הבהמה, ולא כולה, להוציא את הרובע ואת הנרבע", הרי גילוי עריות, "מן הבקר, להוציא את הנעבד", הרי עבודה זרה.
ונח איש צדיק ידע שהשחתת דור המבול היה בשלושה עבירות אלו, ולכן בצאתו מן התיבה הקריב קרבנות לפני ה' מבהמות שהיו נקיות ומרוחקות מכל שלושה דברים אלו, והיה בזה הוראה שמהיום והלאה ישמרו הברואים על עצמם שלא להיכשל בעבירות אלו. והקב"ה ראה את כוונתו ומעשיו של נח, וקיבל ברצון את קרבנו, ואמר שלא יוסיף עוד לקלל את האדמה, כי בקרבנותיו של נח נתקנו כל הפרטים שגרמו למבול, ונקבע עי"ז חובת הזהירות שלא להיכשל בהם שוב.
עוד י"ל בעניין קרבנות נח אחר המבול, שגרמו לנחת רוח לפני ה' עד שאמר שלא יוסיף לקלל את האדמה. כי "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות פ"א מ"ב). והנה תורה למד נח עוד לפני המבול, שהרי ידע להבחין בין הבהמות והעופות הטהורים ובין הטמאים, לקחת מן הטהורים שבעה שבעה להכניס לתיבה וכמו שפירש"י (לעיל ז, ב) "למדנו שלמד נח תורה", וגמילות חסדים עשה נח במשך זמן המבול עם כל הבעלי חיים שהיו עמו בתיבה, שזנם ופרנסם. ולכן כאשר יצא הקריב מיד קרבן לה', להשלים גם את עמוד העבודה, אשר בלעדיה אין העולם יכול לעמוד. ואז ממילא 'וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה' אל לבו לא אסף לקלל עוד את האדמה', כי נשלמו כל עמודי העולם אשר יחזיקו אותה לבל תימוט.