Skip to content
צדיק באמונתו יחיה

אמונת הפרשה תפקידנו בדור הזה [ובפרט בחודש מרחשון]: להתחזק באמונה – ע"י עבודת התפילה

  • Noach
  • 5787
  • Hebrew
View printout

נח איש צדיק תמים היה בדרתיו. ופירש"י יש מרבותינו דורשין אותו לשבח, ויש דורשין לגנאי וכו'.

ומבואר בספה"ק ששניהם אמת, כי אף לפי הדורשין לגנאי, באים אנו לידי שבחו. דמאחר שהיה דורו שפל כ"כ וגדלה התגברות הקליפה, ממילא חשיבות גדולה נודעת לנח על כל עובדא טבא, הרבה יותר מבדורו של אברהם.

וכידוע, מש"כ האריז"ל לתלמידו מהרח"ו זצ"ל, שהפליג במעלת נשמתו. וכאשר תמה תלמידו על זה, שהרי אין הוא מגיע לעקיבם של הראשונים כמלאכים. השיב לו רבו, כי גדולת הנפש תלויה לפי ערך הזמן והדור. ומעשה קטן בדור הזה שקול כעבודות רמות בדורות הקודמים לפי שהקליפה מתגברת מאד בדורות האלו עכת"ד. ואם האריז"ל אמר זאת בדורו המאיר, מה נאמר עוד כהיום הזה כאשר החשך יכסה ארץ בעיקבתא דמשיחא, ודאי שגדלה מאד מעלת כל איש ישראל המתחזק באמונה.

וידוע מ"ש חז"ל, בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה". כי חבקוק הנביא היה נשמת משיח כדאי' בדברי האריז"ל, וע"כ גילה חבקוק הדרך לדור האחרון דורו של משיח שעיקר עבודתם צריכה להיות בהתחזקות האמונה. ויש לרמז כי עיקבת"א דמשיח"א. בגימ' דר"ך אמונ"ה בחרת"י.

וכזאת היתה דרכו של נח, שהחזיק עצמו באמונה בגודל החשכות שבדורו. והשריש האמונה בבניו אחריו עד שגם הם עמדו בצדקתם. ולכן, תמי"ם הי"ה בדורותי"ו בגימ' לד"ר וד"ר אודי"ע אמונת"ך בפ"י.

וזאת חובתנו בדור הזה להתחזק בתוקף ועוז באמונה בגודל ההסתר כאשר נתקיים, "ואפס עצור ועזוב". שזה גרוע יותר מאצל נח שהוא היה לו עכ"פ סעד לתומכו. ואנו אין לנו מנהל ומחזיק בידנו. וכמו שכבר זעק מרה הפייטן לפני אלף שנה, "שור כי אבדו חסידינו ומפגיע אין בעדנו". ואנו בעניותנו עאכ"ו. וע"כ חשיבות יתירה יש למי שמתחזק באמונה בדור הזה.

וידוע מאמר הבעש"ט על הפסוק, "צוהר תעשה לתבה" שיש להאיר את תיבות התפילה לאמרם בחיות והארה. והחי' הרי"ם אמר זאת גם על תיבות התורה. ויש להוסיף גם כן בזה, דרש"י פירש, אבן טובה היתה מאירה בתיבה. ורומז שצריכין להחשיב כל תיבה ותיבה של תפלה כאבנים טובות ומרגליות. וכמו שהובא בפוסקים, שיהא האדם אומר התיבות בנחת כאילו מונה מעות. וכל תיבה ותיבה תהא חביבה עליו כמרגלית ויקשה בעיניו להפרד ממנה.

והנה תלי"ת בבית מדרשנו התפילה היא במתינות, כה יתן ה' וכה יוסיף.

אך יש לעורר, כי בברכת "אמת ויציב" ממהרים קצת. ובאמת כולה מלאה אבנים טובות ומרגליות. והבית אהרן אמר שאינו צריך רק עשרה אנשים שיזעקו עמו, "עזרת אבותינו אתה הוא מעולם". ובברכה זו אנו מקבלים עלינו יסודות האמונה, "ומלכותו ואמונתו לעד קיימת ודבריו חיים וקיימים נאמנים ונחמדים לעד וגו' על בנינו ועל דורותינו" וגו'. ואנו מכריזין שמאמינים אנו שהשי"ת "מגן ומושיע" לנו כמו שהושיע לדורות הראשונים. וגם אנו מזכירין את נסי יציאת מצרים שמשם שורש כל הישועות וכמ"ש בספה"ק שע"י שמזכירין יצי"מ ממשיכין ישועות. ובזה פי' הפסוק, (דברים ז') "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה הוי"ה א-להיך לפרעה ולכל מצרים". שהכוונה שע"י שתזכיר את נסי יצי"מ יושפע שפע ישועה להנצל מהגוים הרבים. וכל אמת ואמת שהוזכר באמת ויציב הוא יסוד גדול באמונה להתחזק בו.

והנה מו"ר רש"פ מענדלאוויטש זצ"ל אמר בענין מאמר הבעש"ט הנ"ל על הפסוק, "צוהר תעשה לתבה". שאנו נמצאים בגלות בתוך ים סוער של אפיקורסות והפקרות, וכדי להתגונן מזה, צריכין אנו להכנס לתוך התיבה, והם תיבות התורה והתפלה כנ"ל. ורק תודות של תפילות חמות יצילו אותנו במבול של ימים האלה.

וי"ל הענין בזה, עפ"י דברי התיקוני זוהר, שיום הכפורים היא בחינת התיבה, והיינו כי ביום זה אנו מתייחדים עם הקב"ה ומסתגרים עמו ואין שום מקטרג ואויב עומד לנגדנו. וכבחי', "ויסגר הוי"ה בעדו" שנעשית מחיצה המבדלת אותנו מכוחות הרע הסובבים אותנו. וזה בחינת נעילה, שאנו נועלים עצמנו עם הקב"ה. וכבחינת שנאמר "וכל אדם לא יהיה באהל מועד" כמו שדרשו חז"ל. וע"כ יוה"כ הוא כבחי' התיבה. ויש לרמז, יו"ם הכפורי"ם בגימ' תיב"ה.

ומצינו במשה רבינו שאמר לפרעה "כצאתי את העיר" ואחז"ל, שלא רצה להתפלל במצרים לפי שהיתה מלאה גלולים. והנה עפ"י הלכה היה יכול להתפלל במקום המובדל במחיצות מן הע"ג.

אך הענין הוא כי האויר כולו מלא מכוחות הרע, וע"כ לא רצה להתפלל שם כי על זה אין מועיל מחיצות. וכמו שרואים אנו כהיום הזה שיכולים להמשיך הגלים של הקולות אף לתוך הבית כדוגמת גלי רדיו וכיוצ"ב.

אבל מחיצות הסוכה יש בהם הבדלה מכוחות הרע, וכאשר נכנסים מהסוכה לבית הרי כבר מבואר בספה"ק שקדושת הסוכה נמשכת לתוך הבית, וע"כ צריך להמשיך בחינתה לבית, שיהא הבית מובדל במחיצות מכוחות הרע, ויתקדש להיות בבחי' התיבה. ולכן, 'הבי"ת'. אותיות, 'תיב"ה'. וע"י המזוזות שבבית, וספרי הקודש, והדלקת נרות שבת, ונרות חנוכה. נמשך בחי' הקדושה. לכן צריך האדם להזהר לבלתי יפגום את הקדושה, ולהזהר מלהביא לבית תועבות המסלקות את הקדושה. וכמו שסוכה נפסלת כשמכניסין לתוכה כלים מאוסים. וכבר אמרנו מה שמובא בספה"ק, שהסוכה היא בחי' ירושלים.

ולכן, צוה"ר תעש"ה לתב"ה. בגימ', תבנ"ה חומו"ת ירושלי"ם. וכן, וישא"ר א"ך נ"ח. בגימ', ירושלי"ם.

וכמו שבחג הסוכות נחשבת הסוכה למקום דירתנו אפי' בשעה שאין אנו נמצאים בתוכה ממש. כי עדיין עיקר מקום דירתנו היא הסוכה. כן צריך האדם להיות דבוק בקדושה. שאף בלכתו בדרך בהיותו מתהלך בשוק יהיה מקושר עם בחי' הסוכה שבביתו. וזה שייכות קריאת פ' נח בצאתנו מחדש תשרי כאשר נכנסין לימי החול. ללמדנו שעל האדם לבנות תיבה להיות מוגן מכוחות הרע ולהמשיך בחי' הסוכה אל הבית לכל השנה.

והנה חז"ל דרשו, "ולעבדו בכל לבבכם". זו עבודה שבלב שהיא תפלה. ויש לדקדק מנ"ל למידרש זאת על תפלה. אכן הנה מצינו שאה"כ, (ישעיה נ"ו) "והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי עולתיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". ומבואר שירושלים היא מקום התפילה. וזה לפי ששם ג"כ עבודת הקרבנות שענינה שוה עם עבודת התפילה. והנה הארץ חלוקה לאברים. ויש לה רמ"ח אברים כדוגמת האדם. כדאי' במדרש. וירושלים הוא בחי' הלב כמ"ש, (ישעיה מ') "דברו על לב ירושלם" וגו'. וע"כ מאחר שירושלים הוא מקום התפילה שפיר שייך הלב לעבודת התפילה. וכך דרשו חז"ל, שעבודה שבלב זו תפלה. כי הלב בחי' ירושלים.

ובעיקבתא דמשיחא הזמן להתחזק בעבודת התפילה ביתר שאת. וכמו שמביא התניא בשם האריז"ל, שהיום, הגם שתלמיד תורה כנגד כולם. עכ"ז בעיקבתא דמשיחא העיקר היא עבודת התפילה. ועוד כתב מהרח"ו, שהאוירים נתגשמו מאד וא"א להבקיעם כי אם ע"י התפילה.

ומצינו גם בנח שהתפלל בהיותו בתבה. ואיתא במדרש עה"כ, "וייחל עוד נח" וגו'. שנח התפלל בתבה. ע"ד שנאמר "ויחל משה" שהוא מלשון תפלה. והתפילה היא חיזוק האמונה וע"כ בעיקבתא דמשיחא כאשר גברו הנסיונות באמונה שזה מכוון לנסיון האחרון של אברהם אבינו שהוא נסיון העקדה. שעיקר הנסיון היה הבלבול באמונה. כי בא השטן בפתוייו ששמע מאחורי הפרגוד שהשה לעולה ולא יצחק לעולה. והיה לאברהם אבינו קושיא היאך יתקיים ההבטחה של, "כי ביצחק יקרא לך זרע". וכנגד זה היא הנסיון האחרון בעיקבתא דמשיחא להתחזק באמונה. ולכן לעומת זה יש להתחזק ביותר בתפילה שהיא חיזוק האמונה, וכאשר האריך בזה המהר"ל, וכן שירת הים בשמחה הוא תוקף האמונה כי השירה נמשכת מגודל האמונה והבטחון. כי ע"י שסמוך לבו בטוח בה'. יכול האדם לשורר לה'.

ומבאר עוד המהר"ל ענין מה שאחז"ל, שאצל שירת הים שמטו התינוקות דדי אמותיהן ואמרו שירה. כי התינוק מקבל השפעת חיותו מאמו והוא עלול ממנה והיא העילה אליו. אך אז הכירו התינוקות מי העילה האמיתית שהיא הקב"ה. ואזי שמטו דדי אמותיהן ופנו אל עילתם האמיתית.

וזאת היא הוראת פרשה זו בצאתנו מחדש תשרי, שנתחזק בעבודת התפילה, וכמאמר הבעש"ט עה"כ, "צוהר תעשה לתבה". ובזה נתחזק באמונה:

(פ' נח, תשנ"ד)

More in this printout

View the whole printout