יום של חול המועד בין הספינות לשבילי היער
ביום שני של חול המועד עלתה בבית הצעה לצאת לבראנקס זאו ביום רביעי, כשהכניסה בחינם. אולי כדאי לקחת את הילדים ולצאת קצת. אבל האב לא היה בגיסטע. יציאה עם כל המשפחה דורשת הכנה וכוח, ולמעשה לא קבעו דבר. ביום רביעי בערב חשב שאולי בכל זאת כדאי לצאת. אחיו אמר שיש לו כרטיס לכמה זאוס, אלא שכאשר ביררו, התברר שאינו כולל את בראנקס זאו.
כבר היה רצון לצאת, וחיפשו מקום אחר. מצאו ביעזורו פעדעל בוטס ארוָ וינג בוטס על לעיק בניו דזשערזי. מים, אוויר וספינות — דבר נעים לכבוד יום טוב. צלצלו ואמרו להם שהמקום פתוח, ושכדאי להזמין במחשב. למעשה סמכו על מה שאפשר לסדר במקום. הכינו את הדברים, לקחו שק עם ממתקים, הזמינו טקסי ויצאו.
לאחר כחצי שעה הגיעו לאדרעס שמצאו, אבל המקום היה סגור לסיזן. הסתכלו מסביב וצלצלו שוב, ולא היתה תשובה. הילדים חיכו, וההורים לא ידעו מה לעשות. עכשיו יחזרו הביתה? בתוך כך נזכרה האם שבטלפון הזכירו שם של לעיק, משהו כמו ״שפר לעיק״. הדרייווער חיפש ומצא מקום במרחק של כעשר דקות. צריכים לחזור קצת בדרך שבאו, אבל לפחות היה להיכן לנסות להגיע.
המשיכו והגיעו ברוך השם. הפעם ראו מים, ספינות ואנשים שנכנסים ויוצאים. הילדים רצו להתחיל, אבל קודם היה טופס למלא. אחר כך ביקשו קארד ואיי־די, ולא היה עמם כל מה שצריכים. הסתדרו בעזרת אדם אחר, ולבסוף לבשו כולם לייף דזשעיקיטס. האיש אמר את דרשת הסעיפטי שלו, והם התחלקו לשתי ספינות משוטים: שלושה באחת וארבעה באחרת, עם הילדה בת השנתיים. אחרי כל הטירחה כבר ישבו על המים.
ללמוד להוליך את הספינה
האב אחז במשוטים וניסה להתחיל לנסוע. זכר משהו כיצד עושים זאת, אבל הידיים לא מצאו את התנועה. משך והחזיר, והספינה זזה לצד אחד. ניסה לתקן, והיא הסתובבה לצד האחר. ״טאטי, אולי צריכים לצד השני״, אמר אחד הילדים. השני הציע להכניס את המשוט יותר למים. אחר כך חשבו שאולי אינו יושב במקום הנכון. החליף מקום וניסה שוב. לכל אחד היתה דעה מה צריכים לעשות.
גם אצל האם לא הסתדר מיד. היא ניסתה להיזכר בתנועה, ובינתיים השגיחה על הקטנה שלא רצתה לשבת במנוחה. הבת הגדולה הציעה דבר אחד, ילד אחר אמר דבר שני, ומרחוק שאל האב אם הם מסתדרים. האם רצתה להשיב, ובאותו רגע הקטנה ניסתה לקום. המשוט נשאר בלי תנועה, והספינה פנתה מעט.
האב הרגיש שהוא נעשה טרוד. הוא מנסה להנהיג, ובכל רגע מגיעה עוד עצה. גם הוא עצמו אינו בטוח, אבל אם ישנה את התנועה בכל פעם שמישהו אומר דבר, לא יוכל להבין מה פועל. ״רגע״, אמר לילדים, ״תנו לי לנסות כך כמה פעמים״. אחז במשוטים, עשה תנועה אחת והסתכל כיצד הספינה נענית. ועוד פעם, באותו האופן. כעשר דקות עסק בזה, עד שאדם מספינה אחרת קרא אליו. הסביר שצריך לשבת בגב אל כיוון הנסיעה, והראה כיצד להניע את המשוטים. האב הקשיב, סידר את עצמו וניסה. עוד משיכה ועוד אחת, והספינה התחילה להתקדם. מדי פעם סטתה, והוא תיקן. עכשיו הרגיש קצת כיצד הידיים מוליכות אותה.
הילדים נרגעו. כבר נסעו. גם האם בספינה האחרת התחילה להסתדר. עדיין היה צריך לתת את הדעת על התנועה, אבל היה בזה תענוג. המים נפתחו לפניהם, והם ראו זה את זה משתי הספינות. אחרי כל הטירחה של הדרך, היו עכשיו יחד על הלעיק, לכבוד יום טוב.
באמצע ביקש הבן לנסות להנהיג. האב הביט בו ואחר כך על המשוטים. השעה אינה ארוכה, וכבר עבר זמן עד שהתחילו לנסוע. אם ייתן לו, מן הסתם שוב יסתובבו ויעמדו. ובכל זאת פינה לו את המקום. הילד אחז במשוטים, משך והרים אחד מהם יותר מדי. הספינה התחילה לפנות.
האב כמעט הושיט את ידו לתקן, אבל עצר. אמר לו מעט והניח לו להמשיך. שוב נשמעו עצות: יותר חזק, לא לשם, תנסה את השני. האב ביקש שייתנו לו זמן. כעשר דקות ניסה הילד, סובב והסתבך, עד שקלט משהו. באחת התנועות הצליח להוליך את הספינה כפי שרצה. הסתכל על אביו, וער האט זיך געפילט גוט.
האב שמח שנתן לו מקום. גם בספינה האחרת הרשתה האם לבת הגדולה להנהיג. היא ניסתה ולמדה משהו חדש. הילדים כבר אינם רק נוסעים שמוליכים אותם. הם אוחזים במשוטים ומרגישים כיצד המעשה שלהם מזיז את הספינה. היתה בזה שמחה של עקספיריענס חדש.
עם הקטנה היה קשה במיוחד. היא לא הסכימה לשבת במנוחה, ודווקא עכשיו נזכרו ששק הממתקים נשאר בחוץ. חשבו לצאת לקחת אותו, אבל חששו שלא יניחו להם לחזור. נשארו והסתדרו כפי שיכלו. כשגמרו היתה בהם בכל זאת הרגשה טובה. עשו דבר חדש, והילדים יצאו עם משהו לספר.
אחר כך עמדו סמוך למים, והילדים האבן געפלאטשקעט אביסל מיט די קראקס. ההורים נחו מעט. האב ראה שביל שנכנס בין האילנות, ונדמה היה לו שאפשר ללכת בו מסביב ללעיק ולחזור אל מקום הספינות. הציע לעשות הייק קטן, וכולם נכנסו אל השביל.
השביל שנכנס פנימה
בתחילה עוד ראו את המים מן הצד, וההליכה היתה נעימה. אחר כך פנתה הדרך פנימה. האב חשב שבהמשך תחזור אל הלעיק. הגיעו לפנייה, בחר בדרך שנראתה לו מתאימה והמשיך. ״מתי מגיעים?״ שאל אחד הילדים. ״עוד מעט״, השיב. אבל מעבר לסיבוב היה עוד שביל, והמים כבר לא נראו.
האם שאלה אם הוא בטוח שאפשר להקיף מכאן. הוא כבר לא היה בטוח. אחד הילדים הציע לפנות לצד הזה, והשני אמר שכבר עברו במקום דומה. היה קשה לחזור, כי אולי היציאה נמצאת מעט קדימה. הלכו עוד חתיכה, עד שהאב נעצר. עכשיו הבין שאינו יודע היכן הם.
בתוך כך נשמע קול מנועים. שני איי־טי־וויס התקרבו על השביל. הרוכבים היו עם העלמיטס ובגדי רכיבה, והאב חשב שהם גויים. מיהר לאסוף את המשפחה לצד. ״קומט אהער, כולם לכאן. זה סכנה״. הכלים האטו ונעצרו. אחד הרוכבים הרים את מגן הפנים, וראו בחור חסידי. גם השני היה בחור חסידי.
החליפו ״א גוטן מועד״, והאב שאל כיצד יוצאים למקום הספינות. הסביר שחשב להמשיך ולהקיף את הלעיק. הבחורים אמרו שכאן נכנסים יותר פנימה, וצריכים להסתובב ולחזור על עקבותיהם. ביארו היכן ללכת ובאיזו פנייה להיזהר. האב שאל שוב כדי להבין היטב, ואחר כך המשיכו בדרכם.
הוא הסתכל אחריהם. אחד הכלים הגיע למקום של אבנים ושורשים. הבחור אחז בכידון בפעסטקייט, כיוון מעט, הוסיף כוח ועלה. הגלגלים עברו, והוא המשיך. השני בא אחריו ועבר גם הוא. בתוך כמה רגעים נעלם קול המנועים בין האילנות, והמשפחה נשארה על השביל.
עכשיו צריכים לחזור. הילדים לא שמחו. כל הדרך שהלכו עד כאן, עוד פעם? האב אמר בפשטות שטעה. חשב שהשביל מסתובב סביב המים, ולמעשה נכנסו פנימה. נחו מעט, נתנו לשתות והסתובבו. גם בחזרה תעו כמה פעמים ונאלצו לשוב ולברר. כולם כבר הרגישו את היום ברגליים.
באמצע ההליכה נזכר האב בבחורים. מהו התענוג הגדול של האיי־טי־וויס? הרי הם יוצאים דייקא לדרך שיש בה אבנים ושורשים. פתאום הרגיש שהוא מבין. הדרך הזאת נותנת להם מקום להשתמש בכוחם. רואים אבן, מכוונים ועולים. פוגשים שורש ומוצאים כיצד לעבור. אוחזים בפעסטקייט, והכלי נענה. כל חתיכה שעברו נותנת עוד טעם ביכולת שלהם.
ומתוך כך חזרה אליו הספינה. בתחילה כל תנועה שלא הסתדרה הכבידה עליו. כשהתחיל להבין, היה תענוג בעצם ההנהגה. הוא משך והספינה התקדמה, תיקן והיא פנתה. ואצל הבן היה הדבר חזק עוד יותר. עשר דקות ניסה, ולבסוף קלט משהו. השמחה שעל פניו באה מן ההרגשה שהוא עצמו הצליח.
עכשיו שמח האב עוד יותר שלא לקח ממנו מיד את המשוטים. לתת לילד לנסות פירושו להסכים שבמשך כמה דקות הספינה תסתובב. אתה כבר יודע מעט, והוא עדיין מחפש. צריכים לתת לו זמן עד שירגיש בידיו כיצד לעשות. גם האם נתנה לבתם מקום כזה. בתוך הנסיעה טעמו הילדים תענוג של התגברות.
הוא נזכר גם בכל הדעות שנאמרו שם. האב והאם היו צריכים לשמוע עצות, ובתוך כך להחזיק את דעתם כדי להנהיג. לנסות מעשה אחד די זמן, להרגיש מה הוא פועל ולתקן לפי מה שרואים. האיש מן הספינה האחרת נתן עצה טובה, ואחר כך היו הידיים שלהם צריכות ללמוד את התנועה. בתוך הבלבול מצאו לאט כיצד להוליך.
ומשם התחיל לראות אחרת גם את הדרך שעשו עד הספינות. הכרטיס שלא התאים, המקום הסגור, הטלפון שלא ענו בו והדברים החסרים. בשעת מעשה היתה טירחה, אבל בתוך כל זה פעלו. האם נזכרה בשם הלעיק, הדרייווער חיפש, ובכל פעם מצאו עוד עצה. עכשיו הרגיש סיפוק גם ממה שעברו עד שהגיעו.
ללכת את הדרך בחזרה
וגם כאן, בדרך בחזרה, היה לפניהם דבר לעשות. לברר את הפנייה הזאת, לעזור לקטנה, לנוח מעט ולהמשיך. כל צעד בכיוון הנכון מוציא אותם קצת מן היער. מתוך כך עלתה בו מחשבה על תשובה. אדם מבין שטעה ומתעורר ללכת מעכשיו בדרך טובה. יש שמחה בהחלטה הזאת, אבל הוא עדיין עומד במקום שאליו הביאה אותו הדרך הישנה.
כמו שהם אינם יכולים להתחיל מן החוף רק מפני שהחליטו להפסיק לתעות. קודם צריכים לחזור את המרחק שהלכו, ורק כשייצאו יוכלו לבחור דרך חדשה. יש הרגלים שקנה האדם, דברים שהזניח, ענינים שקלקל ואנשים שצריך לפייס. הרצון כבר השתנה, ועכשיו צריכים להחזיר גם את החיים.
כמה קשה לקבל זאת. האדם כבר רוצה להיות במקום אחר, ועדיין נדרשת ממנו עבודה בתוך מה שהיה. צריכים כוח להחזיק בהחלטה ולתקן דבר אחר דבר. לפעמים עצם ההליכה בחזרה מעייפת אותו. הוא כבר יודע לאן הוא רוצה להגיע, אבל הדרך עודנה ארוכה, וצריך לשאת גם אותה.
בתוך כך התחילו לשיר יחד את הניגון הידוע של ר׳ יום טוב ערליך: ״לאמיר זיך אומקערן יודעלעך צוריק צום ריכטיגן וועג״. אחד התחיל והשאר הצטרפו. בין האילנות נשמעו הקולות, והם הלכו ושרו. האב שמע את המילים, ועכשיו היה בהן טעם ממשי. הם כבר הסתובבו, אבל עדיין צריכים ללכת בחזרה.
הילדים נשארו עייפים, ובכל זאת היה קצת יותר קל ללכת יחד. אחד שר בקול, השני הצטרף מעט, והשלישי הקשיב. הרגליים עשו את שלהן, והניגון נתן לב לשאת את הדרך. האב חשב כמה יקר הדבר לבעל תשובה: לפעמים הוא כבר יודע שטעה, וכל מה שחסר לו עכשיו הוא כוח לחזור. מישהו שילך עמו, קצת סבלנות ומילה שתיתן בו חיות.
ושוב ראה במחשבתו את הבחור העולה על האבן. אולי גם בחזרה אפשר לטעום מעט מן התענוג הזה. דבר אחד תוקן, הרגל אחד מתחיל להשתנות, עוד חתיכה מן הדרך המוטעית כבר נמצאת מאחוריו. יש עוד מה ללכת, אבל הוא מרגיש שהמעשה שלו מחזיר אותו באמת.
הם המשיכו לשיר. האב כבר לא הבטיח שבסיבוב הבא יגיעו. בדק את הדרך, עזר במקום שהיה צריך והלך עם בני ביתו. לבסוף נראו המים בין האילנות. אחד הילדים קרא שהוא רואה את הלעיק, והם מיהרו מעט. עוד כמה צעדים, ויצאו אל המקום המוכר ליד הספינות. ברוך השם. התיישבו לנוח, והאב הביט על הדרך שממנה יצאו. עכשיו אפשר לבחור לאן הולכים. הוא שמע את אחד הילדים עדיין מזמזם את הניגון, והמשיך עמו בשקט.