להשמיט לרגע ולבוא אל תיבות התפילה
בפרשת נח אנו לומדים על התיבה שנבנתה בתוך עולם העומד להישטף. בחוץ המים מתגברים, ובתוך התיבה נשמרים החיים. יש לה גבול, יש לה פנים, ויש מקום שאפשר להיכנס אליו. הבעל שם טוב הקדוש לימד שתיבה רומזת גם לתיבות התורה והתפילה, ועל ״בא אתה וכל ביתך אל התבה״ מובא בשמו: ״בכל גופך וכחותיך תבא אל התבה״. האדם נקרא להיכנס בעצמו אל התיבה שהוא אומר. (בעל שם טוב על התורה, פרשת נח, בענין ״צהר תעשה לתבה״).
יש כאן דבר שאפשר להרגישו בחיי הנפש. האדם אומר תיבות של תפילה, אבל הוא עצמו עדיין תפוס בהרבה מקומות אחרים. פיו נמצא כאן, וכוחותיו מפוזרים בין עסקיו ודאגותיו. כדי שירגיש את התיבה וייכנס לתוכה, הוא צריך תחילה לבוא בעצמו. לאסוף את נפשו, לתת רווח בינו לבין מה שסביבו, ומתוך כך להביא את עצמו אל מה שפיו אומר.
האדם חי בחיבור תמידי עם סביבתו. הוא שומע בני אדם, רואה מה נעשה, דואג לבני ביתו ועוסק בפרנסתו. כל דבר נכנס לתוכו ותופס מקום בנפשו. לפעמים הוא מרגיש כמה הוא תפוס בדבר אחד, ולפעמים הרבה דברים אוחזים בו יחד ואינו מבחין בכך. הוא הולך ממקום למקום, ובפנימיותו נושא עמו את כל מה שעבר עליו. גם כשהוא כבר נמצא במקום אחר, נפשו עודנה מחוברת אל מה שהיה.
וכאן נצרך כוח פשוט מאוד: נתינת רווח בין דבר לדבר, ונתינת רווח בין עצמו לבין סביבתו. יש אני, ויש הדבר שאני עוסק בו. אני יכול להתחבר אליו, לשאת באחריותו ולתת לו מכוחותי, ואני יכול גם להרפות ממנו לפי שעה. הדבר עודנו קיים, אבל עכשיו אני מניח את אחיזתי בו. בתוך הרווח הזה יש לי מקום להכיר היכן אני נמצא ולבחור אל מה לפנות.
שורש זה מלווה את האדם מתחילת חייו. רואים תינוק, כיצד הוא תופס דבר ומרפה ממנו, פונה אל אמו ואחר כך מפנה את עצמו לדבר אחר. הוא נפגש עם מה שסביבו, מתקרב, מתחבר ושב ופונה הלאה. מתוך הפגישות הפשוטות הללו הולכת ונבנית אצלו הכרת עצמו והכרת סביבתו. הוא לומד להבחין בדברים ולהכיר את שייכותם, ובהמשך אף להבין את המילים שבהן קוראים להם.
כשהאדם גדל, הכל נעשה מורכב יותר. יש לו מחשבות, ידיעות, תפקידים ודאגות, וכבר קשה להבחין בשורש הפשוט שבתוך כל אלה. אבל גם עכשיו נפשו מתחברת ומרפה, מתקרבת ומתרחקת. לפעמים הקושי הוא שהוא נשאר תפוס בדבר ואינו מוצא את הדרך להניחו. הוא מרגיש כאילו מוכרח להמשיך לחשוב בו. כשהוא נזכר בכוח הפשוט הזה, נפתח לו מעט רווח בתוך מה שממלא אותו.
אני עומד לפניך
אפשר להרגיש זאת בשעה שאדם עומד בתפילה. הוא כבר עומד לפני השם יתברך, אבל בתוך נפשו הוא עדיין מחזיק את העובד שלו. הוא מושך אותו שיעשה כך וכך, משיב על טענותיו וחושב כיצד יביא אותו לידי מה שהוא רוצה. העובד אינו נמצא כאן כלל, ובכל זאת האחיזה בו חזקה מאוד. האדם מרגיש בתוכו את המשיכה הזאת, כאילו הוא עומד עכשיו מול העובד ומנסה להנהיג אותו.
ובתוך כך עולה המשיכה לחדשות. הוא רוצה לדעת מה אירע, מה אומרים ומה יהיה הלאה. ואחר כך עולה הדאגה לילדיו, כיצד יסתדר זה ומה יהיה עם האחר. כל דבר מושך אותו אליו. יש כאן אהבה ואחריות, יש כאן פחד, ויש מחשבות שכבר ממשיכות מעצמן. הוא עומד בתפילה, וכל חייו באים עמו ותופסים אותו מכל צד.
ופתאום, לרגע אחד, הוא משמיט הכל. מרפה מן העובד, מן החדשות, מן הדאגה ומן החשבונות. הוא אינו צריך לפתור עכשיו את כל הענינים הללו. לרגע הוא בא לעצמו ומרגיש: אני כאן. ומתוך המקום הזה הוא פונה: רבונו של עולם, אני עומד לפניך. הדברים עודם קיימים, וגם הצורך לטפל בהם קיים, אבל ברגע הזה הוא חדל לאחוז בהם. נפשו פנויה מעט לעמידה לפני השם יתברך.
וברגע הבא שוב עולה הכל ושוטף אותו. המחשבה חוזרת אל העובד, הדאגה לילדים עולה, והוא שוב נמשך אחר מה שהיה. ושוב לרגע הוא משמיט הכל: אני עומד לפניך. כך יכולה להיראות תפילה של אדם. הוא נאחז ומשמיט, נשטף ושב. כל שיבה כזאת היא דבר ממשי. גם אם נמשכה רק רגע, באותו רגע הוא היה כאן ופנה אל השם יתברך.
לפעמים האדם חושב שאם הכל חזר, הרי לא פעל דבר. אבל עצם השיבה מגלה לו שיש בתוכו מקום שאפשר לחזור אליו. הוא מתחיל להכיר את התנועה הזאת בנפשו. עכשיו אני תפוס, ועכשיו אני מרפה. הוא אינו מוכרח להמתין עד שכל חייו יהיו מסודרים כדי לעמוד בתפילה. בתוך כל מה שעובר עליו יש בידו להשמיט לרגע, לבוא לעצמו ולפנות אל השם יתברך.
להיכנס אל עולם שלם
ומתוך כך אפשר להבין את הכניסה אל התיבה. קודם שמרגישים את תיבות התפילה כעולמות שאפשר להיכנס לתוכם, נצרך לאדם לבוא אל עצמו. כל עוד הוא מפוזר בין הרבה דברים, קשה לו לתת את נפשו אל מה שהוא אומר. כשהוא אוסף את עצמו, יש בידו לקחת את העצמו הזה, עם דעתו והרגשתו, ולהיכנס אל התיבה. הוא מתחיל להרגיש כמה רחב הענין שבתוכה וכמה חיים יש בו.
הוא אומר ״אתה חונן לאדם דעת״, ולרגע מתבונן כמה העולם כולו חי עכשיו על דעת. בכל מקום בני אדם מבינים, מבחינים, שוקלים ומחליטים. אדם יושב בבית המדרש ותופס דבר שלא הבין קודם. אב מבחין מה בנו צריך. בעל מלאכה רואה היכן הדבר אינו עומד כראוי. אדם שומע את חברו ומבין למה הוא מתכוון. באין־ספור מקומות הדעת פועלת ומעמידה את חיי האדם.
הוא רואה בית שנבנה, דרך שנסללת וסחורה העוברת ממקום למקום. כמה הבנות וחשבונות מונחים בכל דבר. גם בתוך מעשה פשוט, כמה דעת יש: האדם יודע במה לאחוז, היכן להניח, מתי להתחיל ומתי לעצור. וברגע הזה, בכל רחבי העולם, בני אדם חיים ופועלים מתוך המתנה הזאת. כמה גדולה הבריאה של דעת שהשם יתברך נתן בעולם.
כל הדברים המפוזרים הללו מתחילים להצטרף בנפשו. הלימוד, הנהגת הבית, המלאכה והמסחר נעשים אצלו פנים שונות של ענין אחד גדול. הוא מרגיש את הדעת המתפשטת בתוך חיי העולם, בכל אדם כפי ענינו. מתוך ההרגשה הזאת הוא אומר ״אתה חונן לאדם דעת״. אתה נותן את כל זה. עכשיו יש לתיבה ״דעת״ רוחב בנפשו. הוא נכנס לתוכה ומבקש גם את חלקו בתוך המתנה הגדולה הזאת.
וכן כשהוא בא אל ענין התשובה, הוא מרגיש כמה החזרה והתיקון נמצאים בחיי העולם. אדם עשה דבר ולא עלה יפה, והוא חוזר ומתבונן במה שהיה. כאן לא הבין כראוי, כאן מיהר יותר מדי וכאן לא נזהר. הוא לומד מן הניסיון ומשנה את דרכו להבא. בכל מקום בני אדם חוזרים אל מעשיהם, מכירים במה שצריך תיקון ומבקשים לעשות טוב יותר.
רואים זאת בבנין, במסחר ובהנהגת הבית. אפילו במלחמה, אחרי מעשה חוזרים ובודקים היכן לא נזהרו, מה לא ראו ומה יש ללמוד להבא. אב חושב על דבר שאמר לבנו ומכיר שהיה צריך לדבר אחרת. אדם נזכר כיצד נהג עם חברו ומבקש לתקן. החיים מלאים בתנועות של חזרה: מתבוננים במה שהיה, מוצאים את הטעות ומנסים להעמיד את הדבר כראוי.
ומתוך כל אלה הוא מתעורר להרגיש את גודל מתנת התשובה. השם יתברך נתן לאדם אפשרות לחזור. גם אחרי שהתרחק, התרגל ונכשל, יש דרך לשוב אליו. כל התיקונים שהוא רואה סביבו מצטרפים בנפשו להרגשה רחבה של חסד: יש בחיים אפשרות לשנות דרך ולתקן את מה שאפשר לתקן. הוא אומר ״השיבנו״, ומביא אל הבקשה גם את חייו שלו, את ריחוקו ואת רצונו לחזור.
כך מתחילים להרגיש שתיבה היא עולם שלם. האדם מבחין בענין אחד החי ופועל בהרבה מקומות, והדברים המפוזרים מצטרפים אצלו לבריאה אחת גדולה של השם יתברך. הוא שוהה בתוך ההרגשה הזאת. כמה רחבה הדעת, כמה עמוקה האפשרות לשוב, וכמה הוא עצמו חי מתוך המתנות הללו. תיבת התפילה נעשית מקום רחב לנפשו, מקום שהוא יכול להיכנס אליו ולעמוד בתוכו לפני השם יתברך.
וגם כאן, לפעמים ההרגשה נמשכת רק רגע. לרגע נפתח לפניו הרוחב שבתיבה, וברגע הבא שוב באות הדאגות. הוא שב ומשמיט, שב ובא לעצמו, ושב אל מה שפיו אומר. העבודה הזאת יכולה לחזור פעמים רבות בתוך תפילה אחת. כל פעם יש בה כניסה חדשה, כפי כוחו באותו רגע. לפעמים הוא מרגיש הרבה, ולפעמים רק פנייה פשוטה: רבונו של עולם, אני עומד לפניך.
לתת רווח בתוך החיים
אותו כוח נוגע גם לכל שאר חיי האדם. הוא נכנס לביתו אחרי העבודה, וגופו כבר בבית, אבל נפשו עודנה בעסק. בני ביתו מדברים אליו, והוא שומע אותם מתוך הטענות והחשבונות שממלאים אותו. כאן נצרך רווח קטן. הוא משמיט לפי שעה את עסקיו ומכיר: עכשיו אני בבית. כאן עומדים בני ביתי, וכאן אני רוצה להיות. מתוך כך הוא יכול לראות את פניהם ולשמוע את דבריהם.
וכן בין פגישה לפגישה. היה ויכוח עם ילד אחד, ועכשיו ילד אחר ניגש אליו. אם הוא עדיין תפוס בכעס הראשון, הוא פוגש את השני מתוך מה שנשאר בו. כשנותן רווח, הוא יכול לשוב לעצמו ולראות את מי שעומד לפניו עכשיו. כך גם כששומע את צערו של חברו. הוא מתקרב ומרגיש עמו, ובתוכו שומר מקום שממנו יוכל לחשוב כיצד לעזור. הרווח נותן לו כוח להיות קרוב ולהנהיג בדעת.
זהו הלימוד שאפשר לקחת מן התיבה אל הנפש. בתוך העולם השוטף יש לאדם כוח לבנות מקום פנימי ולשוב אליו. הוא מתחבר אל סביבתו, נותן לה מכוחותיו, ומשמיט לפי שעה כדי לאסוף את עצמו. ומשם הוא יכול להיכנס מחדש אל חייו, אל בני ביתו ואל עבודתו. ובתפילה הוא מביא את עצמו אל התיבה, מרגיש את רוחב הבריאה שבתוכה, ועומד בתוכה לפני השם יתברך.