חלפו הימים הנוראים – ראש השנה ויום הכיפורים, וגם חגי תשרי השמחים, סוכות ושמחת תורה עברו, ושבת בראשית, המסמלת התחלה מחודשת של שגרה, גם היא מאחורינו. וכמו במבול בתקופת נֹח, גם אנחנו חוזרים לשקוע במי המבול שלנו – שגרת החיים המלאה במטלות, לחצים, ודאגות פרנסה, בריאות וחינוך, ובאופק אין חג נוסף שיאיר את הנפש ויחבר אותנו מחדש.
וזאת אחרי שהתרוממנו כל כך בתפילות הימים הנוראים והבטחנו לעצמנו שנהיה טובים יותר. אחרי ששמחנו ורקדנו בחג הסוכות ובשמחת תורה, והרגשנו איך אנו מתרוממים מעל השגרה האפורה אל שמחה של מצווה – אל חיים אמיתיים ומלאים יותר.
כעת, השאלה הגדולה היא, אחרי שהתחברתי אל ה׳אני־הפנימי׳ שלי ואל הנשמה במהלך החגים, מיד עם חזרתי לשגרה, אני שוב עסוק בהשרדות קיומית, במרוץ החיים ובדאגה בעיקר לחיי הגוף, ואלו מאיימים לכבות את השאיפות הרוחניות שלי. איך אפשר להרגיש משמעות בחיים העוסקים רוב הזמן בקיום והישרדות; האם אפשר בכלל להצליח במשימה כזו?
את התשובה לכך אנו לומדים מתגובתו של נח למי המבול: להיכנס אל התיבה, שבזכותה לא רק ניצל מן המבול, אלא ככל שהעולם התמלא במים, התיבה צפה ורוממה אותו: "וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם, וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה, וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ".
להכנס עם כל הלב
הבעל־שם־טוב הקדוש מבאר את ציווי ה' אל נח "בֹּא אֶל הַתֵּבָה" כמסר מאיר לכל מצב ולכל זמן. טרדות החיים המאיימות להטביע אותנו ולגזול מאיתנו את הפנאי לאהבת ה' – ה׳מבול׳ – יכולות לשטוף אותנו כאשר אנו חשופים ובלתי מוגנים.
אך אם נבוא "אֶל הַתֵּבָה" – ניכנס אל העומק של כל תיבה ותיבה [מילה ומילה] בתפילה ובלימוד התורה, לא רק שלא נטבע בטרדות החיים, אלא אף נתרומם ברוחניות "וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ".
התרוממות הרוח הנובעת מטרדות החיים דומה למצבו הנפשי של בעל התשובה. יש לו תחושת צימאון בלתי נגמרת לקדושה, מאחר שמפריע לו שחייו עד היום היו בחושך, וסוף סוף גילה את האור.
אם נשווה את האדם העמל, המבלה את רוב זמנו בעבודה, לתלמיד חכם הספון בין קירות בית המדרש ושקוע בתורה ובתפילה, נמצא שיש מעלה גדולה מאוד לאיש העמל על התלמיד חכם. תחושת ההתלהבות של העמל משיעור תורה בערב או מתפילה בעיון ובמתינות בכוחה לעלות על תחושת השגרה של התלמיד חכם. כמו ההבדל בין נהר הזורם על מי מנוחות, לעומת נהר שסלעים ופסולת חוסמים אותו, עד שפורץ את המחסום ואז שוצפים המים בזרם אדיר. רק מי שמתגעגע אל האור זוכה להרגיש אותו בעוצמה.
הסתכלות ייחודית זו על טרדות החיים, באופן הפוך לחלוטין, בה הטרדות הופכות למנוע שלנו אל עבר רמות חדשות של קשר לקב"ה, מכניסה אור של משמעות עמוקה לנשמה, ונותנת שמחה ותקווה רבה.
אדמו"ר הזקן מבסס את אחד מחידושיה הגדולים של החסידות על מילותיו של שלמה המלך: "יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" – יש אור המאיר ללא התנגדות, ויש אור הנובע דווקא ממצב של חושך. אם במקום לטבוע במבול החיים, אנו בוחרים "בוא אל התיבה" – להיכנס לתוך תיבות התורה והתפילה, זמנים קדושים אלו יהיו עוצמתיים במיוחד. כך גם החושך משחק תפקיד בגילוי האור האלוקי בנפשנו.
ביאור מעמיק זה רואה בחושך עצמו פוטנציאל של אור נעלה בהרבה מאור סתם, ומזהה את תפקידו ביצירת מוטיבציה לזינוק רוחני, וניצול של הדברים המונעים את העיסוק בחיי הנשמה - חושך - לחיי רוח קטנים בכמות, אך בעלי איכות הכי גבוהה.
מי שחש שחייו הרוחניים לא מספיקים בשביל למלא את נפשו, יכול לנצל את תחושת חוסר הסיפוק כמנוע עוצמתי לצמיחה ולכיבוש יעדים שנראים לו דמיוניים ובלתי אפשריים, לראות שבאמצעות בחירות נכונות בחיים, גם החושך יכול להפוך ולהיות אור, ולהגיע למקומות נפלאים.
וזהו מאמר רז״ל ״יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא״ כנ״ל. ולזאת נקראו ״מים רבים״ הנ״ל מי נח לפי שנעשה ע״י ניחא דרוחא, שנעשה מהם תיבת נח שהוא בחינת תבת התפלה, וכמו שכתוב: ״בא אתה וכל ביתך אל התבה כו׳״. וזהו ״ותלך התבה על פני המים״ דוקא ותרם התבה כו׳ שע״י המים דוקא מתעלות תבות התפלה ועולה למעלה מעלה כנ״ל. וזהו טעות הבעלי עסקים, שבדעתם שאין יכול להתפלל כל כך כמו היושבי אהלים, כי אדרבה נהפך הוא, שהם יכולים להתפלל יותר כי יתרון האור הוא מתוך החשך דוקא.