בלתי מוגה
א
[כ"ק אדמו"ר שליט"א קידש על היין, ואח"כ הורה שא' המסובים יקדש בקול רם, ויוציא י"ח את כולם. אח"כ צוה לנגן "אתה בחרתנו"].
בנוגע לשמחה דשמח"ת אין צורך בביאור והסברה אודות תוכנה של השמחה, שהרי השם "שמחת תורה" גופא מבאר שזוהי שמחה הקשורה עם תורה.
אלא שבזה גופא יש שני ענינים: שמחת בני ישראל עם התורה, ושמחת התורה עם בני ישראל1 ע"ד שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת2 בנוגע ל"זמן שמחתנו" (שבנוסח התפלה), לשון רבים, שזוהי שמחה כפולה: שמחת בנ"י עם הקב"ה ושמחת הקב"ה עם בנ"י, ומזה מובן גם בנוגע לתורה, שהיא חכמתו ורצונו של הקב"ה.
ומ"מ נקרא היו"ט בשם "שמחת תורה", לשון יחיד (ולא שמחות תורה), כיון "שמתחברים ב' השמחות יחד", כלשון רבינו הזקן בנוגע ל"זמן שמחתנו" (ולא זמן שמחותנו).
ב
והענין בזה:
השמחה שבנ"י שמחים בתורה – מובנת בפשטות, שהרי בשעה שאדם מקבל דבר חשוב ויקר שגורם הנאה ותענוג, הרי הוא שמח מזה.
וכמודגש גם בכך שבהתחלת כל יום, לפני שהולך לעסקיו, ואפילו לפני שמתפלל – מודה כל אחד מישראל להקב"ה על נתינת התורה, באמרו בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", שבזה מבטא עד כמה התורה חשובה ויקרה אצלו.
ואם הדברים אמורים בכל יום מימות השנה, עאכו"כ בבוא היום המיוחד של שמח"ת, הרי בודאי שהוא שמח עם התורה בשמחה גדולה.
ועד"ז בנוגע לשמחה של התורה עם בנ"י:
ובהקדים המשל מבשר ודם, שכאשר נותן מתנה לחבירו דבר שהוא יקר ביותר אצלו [והיינו, שאין זה דבר שאצל המקבל הוא הכי יקר, ואילו אצל הנותן הרי זה דבר פשוט או דבר בינוני, אלא זהו דבר חשוב ויקר ביותר גם אצל הנותן], וחבירו מקבל את המתנה ומשתמש בה בהתאם לרצונו של הנותן, הרי זה גורם הנאה ותענוג לנותן המתנה.
ועד"ז בנמשל, שהתורה היא הדבר היקר ביותר, כמ"ש3 "יקרה היא מפנינים", ועד שגם אצל הקב"ה הרי זה דבר יקר ביותר, כמ"ש4 "ואהי' אצלו גו' שעשועים", שהקב"ה משתעשע עם התורה, ולכן, כאשר נותן את התורה לבנ"י שמקבלים ולומדים את התורה, כפי שאומרים בברכת התורה "ונתן לנו את תורתו" (התורה שלו שמשתעשע בה), ומיד לאח"ז לומדים ענין בתורה, הן בתושב"כ והן בתושבע"פ – הרי זה גורם הנאה ותענוג להקב"ה, נותן התורה; ובנדו"ד שהמתנה היא התורה ששייך בה ענין של הרגש, נעשה הנאה ותענוג – ובמילא גם שמחה – אצל התורה, שהיא שמחה עם בנ"י מקבלי התורה.
ג
אך בשביל זה לא די בכך שמקבלים את התורה ושומרים עלי' כמו ששומרים על דבר יקר שמניחים אותו במקום גבוה כו', כדי שאף אחד לא יוכל לגעת בו, אלא יש צורך למלא את הכוונה והתכלית של נותן התורה בנתינת התורה:
ובהקדמה – שכאשר נתינת המתנה אינה בשביל תכלית ומטרה מסויימת, די בכך שמקבל המתנה מבטא את היוקר והחשיבות של המתנה בכך ששומר אותה במקום מכובד כו', שאז יהנה וישמח נותן המתנה; אבל כאשר נתינת המתנה היא בשביל תכלית ומטרה מסויימת, אזי תלוי' ההנאה והשמחה של נותן המתנה בכך שהמקבל ממלא את התכלית והמטרה שבשבילה ניתנה המתנה.
ובנוגע לתורה – הנה אף שיש לה כמה שמות, החל מענין החכמה, חכמתו ורצונו של הקב"ה, "חכמתכם ובינתכם"5, הרי השם שמודגש ביו"ט זה הוא "שמחת תורה" דוקא, וכן נוסח הברכה הוא "נותן התורה" דוקא "תורה" מלשון הוראה6, ובאופן של "תורה אור"7, היינו, שתכלית ומטרת התורה היא להורות ולהאיר ליהודי את דרכו בחיי היום-יום, לא רק בשבת ויו"ט, אלא גם בימות החול, ולא רק בעניני קדושה, תורה ומצוותי', אלא גם בעניני הרשות, באופן ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"8 ו"בכל דרכיך דעהו"9, שהרי התורה היא "חיינו"10, ובענין החיים לא שייך הפסק ח"ו.
ובפרטיות יותר:
לא די בכך שיהודי מראה את החשיבות והיוקר של התורה בכך שתורם מכספו לכתוב ספר תורה, לתפור מעיל יפה ולעטר בכתר וכו'; זוהי אמנם מצוה גדולה, וכדמוכח מגודל השמחה שעורכים בעת הכנסת ספר תורה, אבל אעפ"כ, לא זו היא התכלית של התורה, כי אם שהתורה תשמש הוראה בנוגע למעשה בפועל.
זאת ועוד: גם כאשר יהודי יודע ומבין שהעיקר הוא ענין ההוראה שבתורה – יכול לחשוב שלימוד התורה שייך בעיקר לאנשים מבוגרים וזקנים שכבר אין להם עסק עם עניני העולם, או בקצה השני, שילדים קטנים או אפילו ילדים גדולים שעדיין אין להם עסק עם עניני העולם, יש ללמדם תורה שהיא ירושה יקרה שניתנה לנו מאבותינו, ולכן הוא מוכן לתת מכספו עבור "מושב זקנים" ששם ישבו וילמדו תורה במנוחה, החל מאביו וזקנו, שיקיים מצות כיבוד אב ויתמוך בהם שיוכלו לשבת וללמוד תורה, וכן לתמוך במוסדות חינוך לילדים, החל מילדיו, שעי"ז יקיים מצות "ושננתם לבניך", לחנכם ללימוד התורה באופן ש"ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך"11, והרי מצות החינוך היא מצוה גדולה, שעי"ז מניחים את היסוד על כל משך החיים כו'.
אך האמת היא – שלא די בכך, אלא התכלית דמ"ת היא שלימוד התורה וההנהגה ע"פ התורה יהיו אצל כל אחד מישראל, כמודגש גם בכך שעשה"ד נאמרו בלשון יחיד12: "אנכי הוי' אלקיך וגו'", "לא יהי' לך וגו'"13, ובאופן שהתורה צריכה לחדור בכל עניניו, שכולם נעשים ע"פ הוראת התורה.
ודוקא כאשר יהודי מתנהג ע"פ התורה בכל עניניו, בהתאם לתכלית ומטרת נתינת התורה, אזי התורה יכולה לשמוח עמו – שמחה בשלימותה, שהרי ענין השמחה הוא למעלה ממדידה והגבלה, כך, שלא יכולה להיות שמחה למחצה לשליש ולרביע כו'.
ד
וזהו כללות הענין של שמח"ת – שיהודי שמח עם התורה, ומתוך שמחה שפורצת גדר14 מקבל החלטה תקיפה שבמשך כל השנה כולה יתנהג ע"פ התורה, מבלי להתפעל ממניעות ועיכובים כו'; ואז גם התורה שמחה עמו כו'.
ועי"ז נעשית כל השנה כולה שנת תורה, וכיון ש"תורה אור", הרי היא נעשית גם שנת אורה, והיינו, שמהאות ת' שבסיום הא"ב, ר"ת תורה, חוזרים ובאים להתחלת הא"ב [ובלשון נוסח רשות לחתן בראשית: "מתכיפין התחלה להשלמה"] באות א', ר"ת אורה.
וע"פ פסק התורה שכאשר "בחוקותי תלכו וגו'" אזי "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"15 נעשית גם שנת ברכה,
ואז נעשית גם שנת גאולה – בביאת משיח צדקנו שזמנה "היום אם בקולו תשמעו"16, ובאופן ד"שמחת עולם על ראשם"17.
* * *
ה
כאשר רבינו הזקן מבאר דיוק הלשון "זמן שמחתנו", "לשון רבים, שמתחברים ב' השמחות יחד" (כנ"ל ס"א) – מוסיף ומפרט: "השמחה שמלמעלה למטה, ישמח18 ה' במעשיו, עם השמחה שמלמטה למעלה, ישמח19 ישראל בעושיו"20.
וצריך להבין:
כשם שהשמחה שמלמטה למעלה היא השמחה של ישראל עם הקב"ה, הרי מובן, שגם השמחה שמלמעלה למטה היא השמחה של הקב"ה עם ישראל. וא"כ, למה מביא רבינו הזקן הפסוק "ישמח ה' במעשיו", שקאי על הבריאה כולה, שעז"ן "מה רבו מעשיך ה'"21 ו"מה גדלו מעשיך ה'"22, ולא מביא פסוק שבו מדובר אודות השמחה של הקב"ה בישראל דוקא?
ובהקדמה – שמצינו אמנם שגם בנ"י נקראים מעשיו של הקב"ה, כמארז"ל23 "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר24 ועמך כולם צדיקים וגו' מעשה ידי להתפאר", אבל, נוסף לכך שבפסוק זה נאמר "מעשה ידי", ולא "מעשי" סתם (כמו בפסוק "ישמח ה' במעשיו"), הרי ענין זה שישראל הם "מעשה ידי" הוא כשמחלקים במעשיו של הקב"ה גופא בפרטיות יותר, אבל בכללות, קאי "מעשיו" (לא רק על בנ"י, אלא) על העולם כולו, אפילו המינים דחי צומח ודומם, ועאכו"כ מין המדבר, שכולל גם אומות העולם.
ולכאורה, יש צורך להדגיש את השמחה של הקב"ה בישראל דוקא, וכמו הענין של שמח"ת שקשור עם בנ"י דוקא, כנוסח ברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו".
ועכצ"ל, שבשמח"ת מודגשת גם השמחה של הקב"ה עם כללות העולם – "ישמח ה' במעשיו", וכמודגש גם בכך שבשמח"ת קורין מ"ש בפ' בראשית25 "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", שזהו התענוג וההנאה של הקב"ה כביכול בכללות הענין ד"מעשיו".
ו
ויובן בהקדם הביאור בהאמור לעיל (ס"ג) שעיקר ותכלית ענין התורה הוא – מלשון הוראה, להורות לבנ"י כיצד צריכה להיות הנהגתם בחיי היום-יום, לא רק בעניני קדושה, תורה ומצוותי', אלא גם בעניני העולם:
נתינת התורה לישראל היא – לא כדי שיעסקו בלימודה מתוך פרישות והבדלה מעניני העולם, שכן, אף שהתורה ניתנה במדבר, שבו לא היו צריכים לעסוק עם עניני העולם, הרי הכוונה לא היתה שישארו במדבר, כי אם שיכנסו ל"ארץ נושבת"26, "ארץ חטה ושעורה וגו' ארץ זית שמן ודבש"27, שבה יצטרכו לעסוק בחרישה וזריעה וכו', וכל ל"ט מלאכות שהם עובדין דחול,
ומזה מובן, שכאשר ישנו מישהו שמצד "פרומקייט" רוצה "להדר" ולהסתגר בד' אמות של תורה, מבלי להתעסק עם עניני העולם, הרי זה ענין שאודותיו צוותה התורה "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם"28, כשם שצוותה ש"לא תגרעו ממנו"28; וכמבואר במפרשים29 חומר הענין ד"תוסיפו" [לא באופן של סייג וגדר לדברי תורה, אלא באופן של הוספה על דברי התורה30], לפי שיכול להביא לידי "תגרעו", שכן, כאשר מוסיף על דברי התורה בגלל שכך מתקבל בשכלו, הרי באותה מדה יכול להתקבל בשכלו לגרוע מדברי התורה –
אלא שהתעסקותם בעניני העולם תהי' ע"פ הוראת התורה.
ז
ויתירה מזה:
לא זו בלבד שצריכים להתעסק עם עניני העולם כמו חרישה וזריעה כו', אלא צריכים להתעסק גם עם אומות העולם – כפי שמצינו בזמנו של שלמה המלך (שאז היתה ישיבת בנ"י בארץ ישראל בתכלית השלימות) שמלכת שבא באה לשלמה והביאה לו מתנות כו'31, ועאכו"כ שבזמן הגלות כשיהודים נמצאים בחוץ לארץ צריכים להתעסק עם אומות העולם כו'.
ולכן, עוד לפני כניסת בנ"י לארץ (ע"י יהושע), מצינו בהתחלת משנה תורה ש"הואיל משה באר את התורה הזאת", "בשבעים לשון פירשה להם"32, שזהו לפי שהתכלית והמטרה של נתינת התורה לבנ"י היא שיפעלו גם על אומות העולם33, וכמ"ש הרמב"ם34 ש"צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח – מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה וכו'".
ולהעיר, שבזמן הגלות, יש ענין בפירוש התורה בשבעים לשון שנוגע לבנ"י עצמם – כשיש יהודי שמאיזו סיבה שתהי' אינו מבין לשון הקודש, שאי אפשר להמתין עם לימוד התורה עד שילמד תחילה לשון הקודש,
[ומה גם שכדי ללמוד לשון הקודש גופא זקוקים להוראה בתורה בנוגע לאופן הלימוד – שצריך ללמוד האותיות לחוד, והנקודות לחוד, ואח"כ קמץ א' א35, וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר36, שכאשר לימוד הא"ב הוא באופן כזה, אזי ה"קמץ א' א" הוא של הא' דתיבת "אנכי", שהיא התחלת עשה"ד וכוללת את כולם, ונכללת בא' שהיא ראש התיבה37],
ולכן, עוד לפני שלומד לשון הקודש שגם אז חייב כבר בלימוד התורה, שזהו ענין שנוגע בכל רגע בחיים, כיון שהתורה היא "חיינו" – צריך ללמדו תורה כפי שנתפרשה בשבעים לשון;
אבל מלבד זה, ישנו הענין של פירוש התורה בשבעים לשון כפי שנוגע להשפעת ופעולת בנ"י על אומות העולם.
ח
וענין זה (שתכלית ומטרת התורה לבנ"י היא כדי שיתעסקו ויפעלו גם על אומות העולם) מודגש גם בכך שלפני לימוד התורה אומרים בנוסח ברכת התורה "אשר בחר בנו מכל העמים":
לכאורה אינו מובן: בשעה שיהודי מתכונן ללמוד תורה – צריך לדעת שהקב"ה "נתן לנו את תורתו"; אבל מה נוגע לו לדעת שישנם "עמים", והקב"ה "בחר בנו מכל העמים" – מהי השייכות של מציאות העמים ללימוד התורה ?
אך הענין בזה – שלימוד התורה נוגע ליהודי לא רק בהיותו עסוק בעניני קדושה, תורה ומצוותי', אלא גם בהיותו בעולם שיש בו "כל העמים", צריך להתייחס אליהם ולהתנהג עמהם ע"פ הוראת התורה, ולא רק בשייכות אליו, שלא להתפעל ממה שאומר השכן הגוי, ולא להתפעל ממה שכתוב ב"שלחן ערוך" (להבדיל) של חוקי המדינה – אם זה בניגוד לפס"ד השו"ע, שכן, המורה דרך היחידי שלו לידע כיצד צריכה להיות הנהגתו גם בנוגע לחוקי המדינה – היא התורה, ועד שגם ההנהגה כ"מנהג התגרים" היא לפי שהתורה אומרת שכך צריך להתנהג38,
אלא גם בנוגע לאומות העולם – לפעול עליהם שגם הם ימלאו תפקידם ע"פ הוראות התורה, ע"י קיום מצוות בני נח (כנ"ל ס"ז).
ט
אך כדי לפעול זאת – צריך לידע שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים":
ישנם אמנם "כל העמים", וצריך להתעסק עמהם וכו', אבל הקב"ה "בחר בנו מכל העמים", כך, שביחד עם זה שבנ"י צריכים להתעסק גם עם כל העמים, הרי הם צריכים להיות במעמד ומצב ד"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב"39 – שאין זה חסרון ח"ו, אלא אדרבה, כמ"ש בפ' ברכה40 (שקורין בשמח"ת): "וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב", היינו, שהסיבה לכך שבנ"י הם במעמד ומצב ד"וישכון בטח" היא לפי שהם "בדד", וענין זה קשור עם "עין יעקב", שזוהי ההשגחה המיוחדת של הקב"ה על בנ"י באופן ד"עינא פקיחא דלא נאים"41.
ועד שבחירת הקב"ה בבנ"י מכל העמים היא באופן ד"המבדיל בין ישראל לעמים",
והבדלה זו היא לא רק בעניני קדושה, תורה ומצוותי', ששייכים לנשמה, אלא גם בעניני חול ששייכים לגוף הגשמי שבהם משתווים לכאורה ישראל עם כל העמים – כמודגש בנוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול (ואח"כ) בין ישראל לעמים", היינו, שגם לאחרי ההבדלה בין קודש לחול, הנה בעניני חול גופא יש הבדלה בין ישראל לעמים,
כפי שרואים בפשטות, גם אצל ילד יהודי קטן, שבשעה שצריך לאכול ולשתות, יודע שהוא שונה מהגוי שאוכל ושותה – שצריך לוודא שהמאכל והמשקה הם כשרים, וצריך לברך לפנ"ז ולאח"ז וכו',
ועד שאפילו בעת השינה הרי הוא שונה מהגוי – שצריך לישון עם כיפה42:
לכאורה אינו מובן: הענין דכיסוי הראש הוא "כי היכי דתיהוו עלך אימתא דשמיא"43, וא"כ, מהי שייכותו לזמן השינה, שאז אינו שייך לענין של שכל ורגש, ואינו בעה"ב על עצמו וכו' ?!
בשלמא בשעה שהוא ער, מבין הילד שצריך לכסות ראשו, וצריך להקפיד על כשרות האכילה ושתי' ולברך וכו'; ואפילו קודם השינה, מבין שצריך לקרוא שמע, ולערוך חשבון נפש איך עבר עליו כל היום כו'; אבל בעת השינה עצמה – מה נוגע כיסוי הראש ?!
אך הענין בזה – שזהו לפי שבחירת הקב"ה בישראל מכל העמים היא מצד הגוף הגשמי44, כך, שגם חיות הגוף היא התורה שהיא "חיינו", והרי ענין החיים הוא גם בעת השינה, ולכן גם אז הוא מרגיש "אימתא דשמיא".
י
וזהו כללות הענין דשמח"ת – שיהודי שמח עם התורה, בידעו שהקב"ה "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ובהתאם לכך מקבל החלטה טובה על כל השנה כולה להוסיף בלימוד התורה ובכללות ההנהגה ע"פ התורה, כולל גם בנוגע לפעולה בכל העמים,
ואז נעשית גם השמחה של התורה והקב"ה נותן התורה עם בנ"י, ובאופן שקשורה גם עם הפעולה של ישראל בכל העולם שיהי' ע"פ רצונו של הקב"ה, שאז "ישמח הוי' במעשיו", בראותו "את כל אשר עשה והנה טוב מאד",
ובאופן "שמתחברים ב' השמחות יחד"45.
יא
(ואח"כ אמר:)
בהמשך להמדובר לעיל אודות הפעולה על שבעים אומות העולם, שלכן נתפרשה התורה בשבעים לשון – ינגנו עתה ניגון בשפת המדינה.
אח"כ צוה לנגן ניגון בשפה הרוסית.
ואח"כ צוה לנגן ניגון בשפה הצרפתית, באמרו, שזהו בכדי לעשות "רבולוצי'" נגד הגלות והיצה"ר46, שיהי' "דאַלאָי גלות" ו"דאַלאָי יצה"ר".
אח"כ אמר: כיון שגם שפת אידיש אינה לשון הקודש – ינגנו ניגון גם באידיש, "אויף מאַמע לשון".
ואח"כ אמר: כיון שמנגנים ניגונים בכמה לשונות, שהמקור שלהם הוא לשון הקודש (כמבואר בתו"א47 ששבעים לשון הם תרגום ואחוריים של לשון הקודש) – הרי בודאי שצריך לנגן ניגון גם בלשון הקודש48.
* * *
יב
הסדר שהנהיגו רבותינו נשיאינו בליל שמח"ת הוא – שלאחרי מעריב עורכים קידוש והתוועדות, ולאחרי הפסקה קצרה, הולכים ל"הקפות".
ומובן שעיקר השמחה דשמח"ת היא בעת ההקפות – לא רק אצל אלו שנוהגים לערוך הקפות מיד לאחרי מעריב, אלא גם למנהגנו שלאחרי מעריב עורכים קידוש והתוועדות, כך, שגם לפני ההקפות ישנו כבר ענין השמחה דשמח"ת, הרי גם כאשר השמחה שבעת הקידוש וההתוועדות היא כדבעי, אינה מגעת לשמחה שבעת ההקפות. – אין הכוונה למעט ולהקטין את השמחה שבעת הקידוש וההתוועדות, אלא שאעפ"כ, השמחה שבעת ההקפות היא גדולה יותר, ועד למעלה ממדידה והגבלה.
וכפי שרואים בפועל – שבעת ההקפות נמשכת השמחה וחודרת גם בענין הריקוד ברגלים [והיינו, לא די בכך שינענע ראשו לכל ו' קצוות, אלא צ"ל ריקוד ברגלים דוקא], ועד שנמשכת וחודרת גם בלבושי הרגל (כידוע הסיפור49 אודות ה"פּאַנטאָפל" בגן עדן), כיון שקשורה עם בחי' נעלית ביותר שמקיפה את לבושי הראש והרגל כאחד (כפי שיתבאר לקמן); ועוד זאת, שבעת ההקפות רוקדים עם הס"ת, כך, שרואים בגלוי גם את השמחה של התורה, כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר50 שהתורה רוצה לרקוד, אלא שבשביל לרקוד יש צורך ברגלים, וזוהי מציאותו של היהודי שאוחז את הס"ת ונעשה בבחי' רגלים של הס"ת, שעי"ז תוכל התורה לרקוד כו'.
יג
והנה, לפני עריכת ההקפות אומרים פסוקי "אתה הראת", כמנהג ישראל שנתתקן ע"י בר סמכא, ונתקבל בתפוצות ישראל, שלכן יש לזה גדר ותוקף של מצות עשה ומצות לא תעשה, כמ"ש הרמב"ם51.
והענין בזה – ע"ד שמצינו בר"ה, שאע"פ "שמצות היום בשופר"52, מ"מ, אומרים גם פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות [ועד כדי כך, שאפילו ביו"ט של ר"ה שחל בשבת שאין תוקעים בשופר53, בגלל שההמשכה שנעשית בדרך כלל ע"י השופר, נפעלת מצד ענין השבת עצמו – אומרים הפסוקים הנ"ל54], שענינם הוא פס"ד התורה שעל ידו יומשכו למטה הענינים שנפעלו ע"י תקיעת שופר55,
ועד"ז בשמח"ת – ששייך לר"ה, כמודגש בקביעותם באותם ימי השבוע56, וכידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר57 שאותם ענינים שנפעלים בר"ה ע"י העבודה בקו היראה וקבלת עול, פועלים בשמח"ת ע"י השמחה – שענין אמירת פסוקי "אתה הראת" הוא פס"ד התורה לפעול המשכת השמחה למטה כו'.
ומספר הפסוקים הוא י"ז, בגימטריא "טוב"58, שענינו בספירות הוא ספירת היסוד59, שכוללת כל עניני ההשפעה, וממנה נמשך לספירת המלכות, בחי' הרגל, שבו נמשכת השמחה באופן של ריקוד ברגלים (כנ"ל סי"ב).
יד
בנוגע לפסוקים אלו – רגילים לחשוב (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת־שחוק: כיון שיהודים הם "מאמינים60 בני מאמינים"...) שהם פסוקים שלמים, אבל, כשמעיינים בסידורים שבהם צויין מקומם של הפסוקים בתנ"ך, רואים, שאכן הפסוק61 "אתה הראת" הוא פסוק שלם, ועד"ז הפסוקים שלאחריו, ועד"ז הפסוק "ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' ימלוך לעולם ועד"62 – הנה "ה' ימלוך לעולם ועד"63 הוא פסוק שלם, אלא שמוסיפים מפסוקים אחרים גם "ה' מֶלֶךְ"64 ו"ה' מָלָךְ"65; ועוד זאת, שבזהר66 ובספרי קבלה67 הובא "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" כפסוק שלם,
אבל הפסוק האחרון, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – הוא רק סיום הפסוק שבנבואת ישעי'68 (ואעפ"כ נכלל בו גם תיבת "כי", בהמשך לפסוק שלפנ"ז69: "מלכותך גו'"). ולכאורה אין זה מתאים עם הכלל70 ש"כל פסוקא דלא פסקי' משה אנן לא פסקינן לי'".
טו
ויובן בהקדם ביאור החילוק בין "תורה" ל"דבר ה'"71:
"דבר ה'" "זו הלכה"72; משא"כ "תורה" – קאי גם על ענינים שיש בהם שינוי ממקום למקום, כמו "מקום שנהגו"73, וגם בנוגע להלכה – החילוק בין מקדש למדינה בנוגע לתק"ש בר"ה שחל בשבת53, או החילוק בין אתרא דרב לאתרא דשמואל74, ועד"ז בפלוגתות דב"ש וב"ה קודם שנפסקה הלכה, ועד שאפילו לאחרי שנפסקה הלכה – הרי "אלו ואלו דברי אלקים חיים"75,
[ואם יבוא טיפש ויטען שכיון שלאחרי שנפסקה הלכה אמרו76 ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה", הרי ע"פ פס"ד הרמב"ם77 שהאומר על ענין אחד בתורה (גם בתושבע"פ) שאינו מעם ה', ה"ה כופר בתורה, אין לו שייכות גם לב"ה !...],
ועד שאפילו קס"ד וקושיא בתורה הם חלקים מהתורה78, והראי', שגם בשעה שלומדים אותם לבדם, לפני לימוד המסקנא והתירוץ, חייבים לברך ברכת התורה: "ונתן לנו את תורתו" !
ולהעיר, שבחג הפסח הבן שואל "מה נשתנה הלילה הזה כו'", ואביו משיבו "עבדים היינו וכו'" – שזוהי מצוה בתורה: "כי ישאלך בנך"79, "והגדת לבנך"80 – שזהו באופן שגם לאחרי שיודעים שישנו מענה על השאלה, נשארת השאלה ע"פ התורה, שלכן חוזרים ושואלים אותה למחרת, ובשנה הבאה כו'.
ולהעיר גם ממאמר הבעש"ט81 ש"כל פשט שיאמרו לו ... יקשה עליו ... קושיא ... (ואח"כ) יתרץ ויקשה עוד קושיא, עד אין תכלית", והיינו לפי שבעולם נעלה יותר יש תירוץ על שאלה שמתעוררת בעולם שלמטה ממנו, וגם בעולם העליון יש עדיין קושיא שמתורצת בעולם שלמעלה ממנו, וכן הלאה, עד אין תכלית, כיון שישנם עולמות עד אין מספר82.
ועד"ז בסדר לימוד התורה אצל כל אחד מישראל, שבהתחלת הלימוד דקטן יש ענינים שהם אצלו בגדר של שאלה, עד שיגדיל ויגיע לדרגא נעלית יותר בלימוד התורה, שאז יתורצו ענינים הנ"ל, ולאידך גיסא, יתעוררו אז שאלות נוספות, וגם הם יתורצו כשיתעלה עוד יותר בלימוד התורה כו'.
וזהו גם הביאור בנוגע לפלוגתות של ב"ש וב"ה, שהקשו זה על זה כו', בה בשעה ששמאי והלל קיבלו שניהם משמעי' ואבטליון83 – שזהו לפי שהשגת שמעי' ואבטליון היתה בעולם נעלה יותר, למעלה מחילוקי הדעות והקושיות כו' דשמאי והלל (מצד החילוקים בשרש נשמתם) שנעשים רק בעולם שלמטה ממנו84.
אלא שאעפ"כ יש חילוק בין הענין ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים", לענין ד"דבר הוי' זו הלכה" – שענין ההלכה קשור עם שם הוי' (שם המיוחד, למעלה מהתחלקות) שלמעלה משם אלקים (לשון רבים85).
טז
ובהתאם לכך הוא גם החילוק שבין "ציון" ל"ירושלים" – ש"מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים":
המשך הביאור – ש"ציון" מלשון סימן, מורה על עבודה שמצד ציור מציאות האדם, הבנה והשגה כו', אלא שנזדכך עד שנעשה סימן לענינים שלמעלה, ולכן "מציון תצא תורה", שיש בה ריבוי והתחלקות, כל אחד כפי השגתו כו'; ו"ירושלים" הו"ע שלימות היראה86, ביטול במציאות87, שעי"ז יוכל לכוין את ההלכה ("דבר הוי'") לאמיתתה – ראה לקו"ש שבהערה 71 ס"ה־ו.
יז
ויש להוסיף בביאור ב' הענינים ד"ציון" ו"ירושלים", עבודה שע"פ טו"ד ועבודה שמצד קב"ע ואמונה שלמעלה מטו"ד – ששניהם צריכים להיות אצל כל אחד מישראל, והיינו, שיסוד העבודה הו"ע של קב"ע ואמונה "אלקי אבי"88, אבל לאח"ז צ"ל גם ענין ההבנה וההשגה בשכלו – "זה א-לי"88, וגם לאח"ז נשארים אצלו ענינים שהם באופן של אמונה,
כפי שמצינו אפילו אצל שלמה, שהי' החכם מכל אדם89, שאמר "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים"90, ועד שאפילו אצל משה רבינו שאליו נתגלה טעם פרה91 שאפילו אצל שלמה הי' בגדר חוקה92, נשארו ענינים שלמעלה מהשגה, כמארז"ל93 "חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד", ואילו שער הנו"ן הי' אצלו בבחי' אמונה (עד להסתלקותו שאז עלה ל"הר נבו", נו"ן בו, שהשיג גם שער הנו"ן94) –
ועוד זאת, שענין האמונה צריך להיות באופן שיחדור גם בכחות הפנימיים כו'.
יח
ועפ"ז יש לבאר סיפור תמוה שמצינו במשנה – שכאשר רבי יהושע הי' סבור שצריך לעבר את החודש, בניגוד לדעתו של רבן גמליאל שהי' הנשיא, "שלח לו רבן גמליאל, גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכפורים שחל להיות בחשבונך"95 – דלכאורה אינו מובן96:
כדי להבטיח שלא ישארו חילוקי דעות בענין זה – די בכך שר"ג יורה לר"י להכריז ברבים שמבטל דעתו וכו', ומהו ההכרח לגזור עליו שיבוא במקלו ובמעותיו (שאפילו ביום חול אין הכרח לבוא עמהם) ביוהכ"פ שחל להיות בחשבונו ?!
ומה גם שגזירה כזו היא היפך תנועת החסד כו', והרי רבן גמליאל הי' נשיא, ונשיא הוא מצד החסדים, וכמרומז גם בשמו: "גמליאל", שמורה על בחי' חסדים97, כמרומז גם בדברי הגמרא98 "הרואה גמל בחלום וכו'".
וגם אינו מובן: מהי ההוראה מסיפור זה שלכן מסופר בגמרא ?
אך הענין הוא – שהגזירה לבוא במקלו כו' היתה דוקא מצד החסד של ר"ג, שלכן רצה להעלות את ר"י לדרגא נעלית יותר, שענין הקב"ע (לציית לפסק ההלכה של ר"ג למרות ששכלו מחייב באופן אחר) יחדור בכל כחותיו, לא רק בכח הדיבור, עי"ז שיכריז בדיבור שהלכה כר"ג, אלא גם בכח המעשה, שיבוא במקלו ובמעותיו ביוהכ"פ שחל להיות בחשבונו.
ומובן גודל הקושי והנסיון שבדבר (ובמילא גם גודל העילוי שנעשה עי"ז) – כאשר אדם בר־שכל, ובפרט חכם גדול ביותר, צריך לעשות בפועל היפך שכלו.
וכפי שרואים במוחש, שכאשר יהודי פשוט שומע מהרב שהפס"ד הוא באופן כך וכך, הרי כיון שאינו יודע פרטי השקו"ט שבדבר, אזי מקבל את הפס"ד של הרב בפשטות ועושה כן. וכן כשמדובר אודות יהודי שיודע קצת ללמוד, הנה גם אם יש לו קושיא על הפס"ד של הרב, הרי הוא מבין שהרב יודע ללמוד יותר טוב ממנו. אבל כשמדובר אודות "למדן" שיודע ללמוד יותר טוב מהרב... והראי', שלפעמים הרב בעצמו שואל אצלו פשט בדברי התוס' או בדברי הרמב"ם... הנה בשעה שצריך לציית לפס"ד של הרב, למרות שבשכלו מתקבל באופן אחר, הרי זה נסיון גדול ביותר.
ועד"ז בעניננו – שר"י הי' חכם גדול, ועד שר"ג קראו "רבי בחכמה"95, ובפרט בחכמת התכונה, שבה תלוי הענין של עיבור החודש וכו', כפי שמצינו בגמרא99 ש"ר' גמליאל ורבי יהושע הוו אזלי בספינתא, בהדי דר' גמליאל הוה פיתא, בהדי רבי יהושע הוה פיתא וסולתא, שלים פיתי' דר' גמליאל, סמך אסולתי' דרבי יהושע, אמר לי', מי הוה ידעת דהוה לן עכובא כולי האי דאיתית סולתא, אמר לי', כוכב אחד לשבעים שנה עולה ומתעה את הספנים, ואמרתי שמא יעלה ויתעה כו'" (ואילו ר"ג לא ידע זאת), וא"כ, כשר"י הוצרך לבוא במקלו ומעותיו ביוהכ"פ שחל להיות בחשבונו [בגלל "שכל מה שעשה רבן גמליאל עשוי, שנאמר100 אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם, בין בזמנן בין שלא בזמנן"95, "אתם אפילו מזידין"95, "אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל"101], הי' זה נסיון גדול ביותר עבורו.
וכיון שהי' איש אמת, הרי בודאי שעשה כן באופן שאחז בזה באמת, והיינו, לפי שענין הקב"ע חדר בכל כחותיו, עד למעשה בפועל.
יט
ופסוק זה ("כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים") הוא הפסוק האחרון שאומרים לפני הקפות – באופן כזה צריכה להיות השמחה בעת ההקפות:
כאשר אומרים ליהודי שצריך לשמוח בשמח"ת באופן שלמעלה ממדידה והגבלה, טוען, שצריך הסברה על שמחה זו, כיון ששואלים אותו: מה פשר השמחה והריקוד – הרי אינו עורך שמחת נישואין לבנו או בתו, תנאים או ברית מילה וכו'. וכששואלים אותו האם הוא שיכור, אומר, שהוא לא שיכור, אלא אדם מנומס... שמתחשב באלו שנמצאים מסביבו, החל מאשתו ובניו ונכדיו, וא"כ, מה פשר הנהגתו לעמוד ולרקוד באמצע הלילה?!
ועל זה אומרים לו, שצריך לעשות זאת באופן של קבלת עול, גם אם אינו מבין זאת בשכלו – שזוהי ההוספה ד"דבר ה' מירושלים" לגבי "מציון תצא תורה", "דבר הוי' זו הלכה", שלזה באים ע"י הביטול והקב"ע ד"הוי' עמו"102, "שהלכה כמותו בכל מקום"103, שזו היתה מעלת דוד המלך לגבי שאול שאצלו הי' ענין השמחה באופן שלמעלה ממדידה והגבלה:
בסוף הל' לולב מביא הרמב"ם בנוגע לענין השמחה מ"ש104 "המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'";
[ויש להעיר בדרך אגב, שמכאן ראי' נוספת – אם יש צורך בכך – שכל סיפורי התורה הם הוראה לכל אחד מישראל, דאל"כ, מהי ההוכחה מזה ש"המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'" בנוגע להנהגת כל אחד מישראל],
שזוהי הנהגה שלא היתה מובנת אצל מיכל בת שאול – שהיתה צדקנית, עד ש"היתה מנחת תפילין"105, אלא שהיתה בת שאול שענינו עבודה שע"פ טו"ד106 כמ"ש104 "ותבז לו בלבה", והיתה לה טענה על כך שדוד המלך "נגלה .. לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים"107,
ועל זה השיב דוד: "ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה"108, שאין זה ביאור ע"פ טו"ד, אלא ענין שלמעלה מטו"ד, מצד קבלת עול.
והיינו, שמצד השכל יכולה להיות שאלה על הנהגה זו, אבל אעפ"כ, מצד קבלת עול צריכה להיות ההנהגה באופן שלמעלה מטו"ד.
אמנם, אע"פ שענין זה נעשה מצד קבלת עול, הרי זה באופן שחודר בכחות הפנימיים [וכמו בענין שלימות היראה לכוין לרצון העליון (כנ"ל סט"ז), שפועלת שיבין בשכלו ההלכה לאמיתתה], כך, שהשמחה היא שמחה אמיתית, וחודרת בכל מציאותו, עד לריקוד ברגלים.