מלמדים יקרים! 'שכרכם הרבה מאוד', אין לכם מושג איזה שכר גדול מצפה לכם, כי הדבר הכי גבוה אצל הקדוש ברוך הוא הוא ללמוד עם יהודי אחר.
ראיתי אמרה מהריי"צ [ר' יוסף יצחק] הקדוש מליובאוויטש זכותו יגן עלינו. הוא שואל, הרי התורה היא כל כך קדושה עד שכל העולם נברא רק בשביל התורה (רש"י בראשית א, א, דיבור המתחיל בראשית ברא), אז לכאורה היתה צריכה התורה הקדושה להתחיל עם 'בנין בית המקדש', או עם המצוה של 'יום כיפור', אבל למעשה המצוה הראשונה של התורה היא (בראשית א, כח): "פרו ורבו", המצוה של להביא ילדים, למה בחרה התורה בדיוק במצוה הזאת? אומר הריי"צ: הדבר הראשון והגבוה ביותר בתורה הוא 'פרו ורבו', כלומר: 'אתה יהודי – תעשה עוד יהודי'; תחדיר אמונה, תחדיר יהדות, דבר אל הילדים שיש בורא לעולם.
וזה מביע את הגדולה של כל אלו שיש להם מגע ומשא כל שהוא עם הילדים מאז שמקבלים אותם בבוקר מבית שלהם, עד שמחזירים אותם חזרה הביתה; המלמדים, המחנכים, ומגידי השיעורים, המחנכות, הטבח, ומנהל המשק ונהגי ההסעות.
להתחזק להיות בזמן
להיות מלמד, מחנך, או מחנכת, זו לא 'משרה', זה דבר של נשמה, זו אחריות גדולה. אני רוצה לבקש מכם, שתהיו בכיתה 'עשר דקות' לפני הזמן שצריכים להיות בכיתה לדוגמה; אם צריכים להיות בכיתה 'בשעה תשע', שיהיו כבר בכיתה ב'עשרה לתשע'.
רבנו הקדוש לא רצה שאנשי שלומנו יהיו מלמדים, כמו שרבי נתן מספר (שיחות הר"ן, סימן רמ), שרבנו אמר פעם לאחד מאנשי שלומנו: אם אתה עובד אצל מישהו ואתה לא עושה את העבודה שלך כמו שצריך, אתה מוריד כמה דקות מהעבודה שלך, - אתה יכול לשלם לו, אבל אם אתה עובד עם ילדים, ואתה מוריד כמה דקות מהעבודה שלך, - איך אתה יכול לשלם את זה? איך תשלם בחזרה את הזמן שהיית יכול ללמד תורה ואמונה?!
צריכים לאהוב את העבודה
לפני שנים הייתי מלמד במוסד, יש לנו היום מלמדים אצלנו במוסד שלמדו אצלי בילדותם, אתם יכולים להתענין אצלם מתי הייתי בא לתלמוד תורה; כולם יזכרו שהייתי בא לתלמוד תורה הרבה לפני הזמן! התלמוד תורה היה חיי, הרגשתי עונג לשבת עם הילדים. כשהמנהל קרא לי למשרד ואמר לי שהוא נותן לי העלאה במשכורת, אמרתי לו: "זה לא ישנה לי, אתה יכול לתת לי העלאה, אבל לא באתי בשביל זה"...
וזה נקרא מלמד, הוא אוהב את העבודה שלו, הוא נמצא בעבודה בזמן, והעבודה חשובה בעיניו.
מלמד צריך לשאול את עצמו: 'אני אוהב את העבודה שלי או לא?' אם אתה לא אוהב את העבודה שלך – אתה לא ראוי להיות מלמד, אתה צריך לגשת למנהל שלך ולהגיד לו: "אני לא אוהב את העבודה שלי, זה בבחינת (שמות יד, כה): 'וינהגהו בכבדות' – אני מנהל את הכיתה בכבדות... אני לא רוצה לעזוב את המלמדות כי אני מתבייש מה ידברו עלי... ואני רוצה את האפשרות לשכור מטה באומן במחיר של המלמדים של חמש מאות דולר... אבל אני בא אל הילדים בכפיה".
גם המורות צריכות לשאול את עצמן: 'למה אני מורה בבית פיגא? כי אני רוצה להיות מורה - או שאני באה לבית החינוך כי משעמם לי לשבת בבית?'
טלפון לא שייך כשיושבים בכיתה
אני לא יודע אם למלמד מותר להשאיר את הטלפון דלוק בשעה שהוא יושב בכיתה עם הילדים. אני מדבר עכשיו על טלפון פשוט וכשר, שיש לו רק את האפשרות של דיבור. למה שיחזיקו את הטלפון דלוק כשיושבים עם ילדים קדושים, כשבכל דקה עסוקים עם הטלפון.
המלמדות צריכה להיות חשובה בעיניכם, שתבינו לבד שה'טלפון' לא שייך בכיתה בשעה שיושבים עם הילדים.
למה אתה צריך לדעת באמצע שאתה יושב עם הילדים את החדשות ששוטר מתחבא במקום זה וזה, ופלונאי הולך עכשיו למכולת?... תעזוב את כל העולם, תכבה את הטלפון שלך, תכתן את זה על 'מצב טיסה', שאף אחד לא יוכל עכשיו להתקשר אליך.
אם אתה חייב את הטלפון כדי להדליק הקלטות לילדים, תשים פתק בבית הכנסת ותבקש מי שיש לו למסירה טלפון ישן שהוא כבר לא משתמש בו שיביא את זה אליך, ובזה תשתמש לילדים.
תמסור לאשתך שאם קורה מצב חרום יכולה להתקשר אליך כי הטלפון שלך מכובה, שתתקשר למנהל, והמנהל כבר ימסור שקרה מקרה חרום ואתה צריך ללכת הביתה. [אם היא תצטרך להתקשר למנהל בכל פעם שהיא רוצה לדבר איתך, אז בוודאי שתחשוב לפני זה אם זה באמת חרום...].
לעשות עסקים באמצע הלימודים זו 'גנבה'
אני לא רוצה לעשות תקנות חדשות ש'אסור' שיהיה טלפון בכיתה, אבל זה בטוח שלעשות עסקים בטלפון בשעות שצריכים להיות בכיתה, - זו כבר גנבה!
לצערי היה לי פעם מלמד במוסדות שלנו, שהיה עושה עסקים בשעה שהוא היה צריך להיות בכיתה עם הילדים. לא יכולתי להשאיר אותו כך כמלמד, והוא ידע שאני לא מרוצה ממנו, והוא חיכה שאני אזרוק אותו מהמלמדות, וכך הוא יוכל לקרוא לי 'לידין תורה' ואני עוד אצטרך לשלם לו כמה שהוא ידרש... אמרתי להנהלה שאני לא זורק אותו, אבל אני יסבר שהוא יצא מעצמו... ואמרתי שיפסיקו לתת לו משכורת.
המלמד בא בטענות עלי, למה אני כבר לא נותן לו את המשכורת, ואמרתי לו: "שאני אשלם לך? אתה עובד במוסד ואתה עושה עסקים! כל הבנינים שקנית לעצמך שייכים למוסדות!" והוא ענה לי: "מוהרא"ש אמר שכשרוא הוא היה מלמד הוא היה יכול להעמיד את הכיתה שיתפללו ויברכו ברכת המזון בקול מבלי שהוא יהיה שם, אני גם יכול לעשות את זה", אמרתי לו: "אני לא מסתכל עליך כעל מוהרא"ש..."
ללמד את ההלכות באמצע התפילה
זה דבר מאד יפה מה שמלמדים עושים, שמדליקים הקלטה של התפילה, והילדים מתפללים ביחד עם ההקלטה, אבל זה עדיין לא נקרא שאתה יכול ללכת להתעסק עם הטלפון שלך, או שאתה יכול לקחת עיתון ולקרוא בזמן שהילדים מתפללים... אתה מלמד! שב עם הילדים ושם לב איפה אתה יכול לעצר את התפילה ולכבות את ההקלטה, וללמד את הילדים 'הלכות' איך מתפללים.
תעצרו את התפילה אחרי 'ברוך שאמר' ותגידו: "אני אלמד אתכם הלכה, אחרי 'ברוך שאמר' אסור לדבר שום דבר". אם רואים שילד לא קולט טוב איך לקרוא מילה, לא מביישים את הילד שהוא לא אומר טוב את הניקוד, אלא תעצר את כל הכיתה ותגיד: "אני רואה ילדים שעושים טעות, אז אני אלמד אתכם איך לומר את המילים נכון, לא אומרים (בפסוקי דזמרה): 'ישלה דברו ורמסס...' אלא: 'ישלה דברו וימסס'".
לפני 'ישמונה עשרה' תלמדו את הילדים איך משתחווים בישמונה עשרה ותספרו להם דברים יפים על ההשתחוויה בישמונה עשרה. תספרו את מה שחכמינו הקדושים אומרים (בבא קמא טז.): "אם לא כורעים ב'מודים' אז השדרה של האדם תהפוך אחרי שהוא נפטר לנחש", למה בדיוק לנחש? כי ב'מודים' מודים לקדוש ברוך הוא על כל החסדים שהוא עושה איתנו, והאדם שאינו כורע ב'מודים' הוא 'כפוי טובה', הוא לא מודה על הטוב של הקדוש ברוך הוא, אז הוא יהיה 'נחש' שגם הוא כפוי טובה, שהשם ברא אותו והוא הלך לפתות את חנה לעברה.
כששומעים דבר טוב על ילד, לא צריך לגבות עדות, ולחקור אם הסיפור באמת נכון... מיד כששומעים אפילו איזה חצי סיפור יפה על ילד, צריכים כבר לעשות מזה עסק שלם. וזה יגרום שהילדים ירגישו שהמלמד אוהב אותם, והם ילכו לתלמוד תורה בשמחה.
אני לא אומר שלא להיות תקיף ולא לעמוד על דרך ארץ - לא! חייבים לדרוש דרך ארץ וצריכים להזהיר בתוקף את הילדים: "אסור לדבר כששהמלמד מדבר", והקדוש ברוך אומר שצריכים לשבת בדרך ארץ", גם צריכים להזהיר את הילדים: "רק הילדים שמתנהגים בדרך ארץ - יבואו לטיול", אבל אי אפשר להסתפק רק בזה, אי אפשר רק לצעוק ולצעוק: "נו! נו! נו!" גם צריכים לתת לילדים הרבה 'מילים טובות'.
לספר לילדים 'סיפורי צדיקים'
מלמדים יקרים, תספרו לילדים 'סיפורי צדיקים'. ספרו לילדים שהיה רבי קדוש ר' אלימלך, רבי זושא הקדוש, הרב הקדוש מצאנז, שהילדים ישמעו איך הצדיקים הקדושים עבדו את השם יתברך, ועל ידי כך הם יגדלו עם 'אמונת חכמים'. סיפורים מצדיקים הם 'מוסר' ו'יראת שמים'!
קחו את כל הסיפורים שאני כותב ב"עצתו אמונה לילדים" וספרו אותם לילדים. אתם יכולים לשכפל את התמונות של הסיפורים, לחלק אותם לילדים שיצבעו אותם ובזמן שהילדים צובעים את התמונות המלמד יספר את הסיפור. כל מלמד יספר את הסיפור ויוסיף את התנועות שלו והתפלות שלו.
זה מאד נחוץ לספר לילדים את הסיפור על הרבי הקדוש ר' אלימלך כבר זכותו יגן עלינו, שהוא ראה פעם שנכדו הקטן מרביץ לאמא שלו, הוא התחיל לצעוק ולבכות: "לאמא מרביצים? לאמא מרביצים?!" ושם היתה הצדקת מיריש, אמו של רבי אלימלך הקדוש, והיא נענתה: "מייללך, כשאתה היית ילד קטן גם הרבצת לי"... כששהצדיק הקדוש שמע את זה הוא התחיל לבכות: "אני הרבצתי לאמא שלי?!" והוא רץ מהר לאש, והכניס את ידיו הקדושות לאש ושרף אותן...
עצה למלמדים מרבנו ז"ל
עוד דבר אחד אני רוצה לבקש מכם: אי אפשר כל היום לצעוק על הילדים.
צריכים לשחד את הילדים ולתת להם הרבה מילים טובות' עד שהם יקבלו את זה. כך אומר רבנו ז"ל בליקוטי מוהר"ן (חלק א', סימן רב); רבנו מדבר שם אל מלמדים. רבנו אומר: איך יכול מלמד להצליח בכיתה עם הילדים? יש על זה עצה אחת - על ידי שנותנים להם מילים טובות, מפאירים אותם, ומרוממים אותם!
כל המח והמחשבה שלי הם ב'מוסדות'
מלמדים יקרים, כל היום אני חושב עליכם, כל המח והמחשבה של כל היום הם ב'מוסדות'; אלו הן המחשבות הזרות' שלי בלימוד, וה'מחשבות הזרות' שלי בתפילה.
השם יעזור שתצליח עם כל העניינים.