א
במתני' במתני' סוכה [דף מ"ח ע"ב], דשני ספלים היו על המזבח, ובהם היו מנסכים את ניסוך היין וניסוך המים. רש"י מפרש שהנסכים היו יורדים דרך נקבי הספלים על גג המזבח, ומשם דרך נקבים אחרים אל השיתין, ואילו התוס' מפרשים שהיו יורדים מן הספלים מיד לשיתין. ויש לעיין ביסוד פלוגתתם.
והנה, לעיל [דף מ"ח ע"א] הקשו התוס', היאך היו ממלאים את מי הניסוך בצלוחית של זהב ומנסכים אותם לתוך ספלים של כסף, והלא בלחם הפנים נקטינן דמעלין בקודש ואין מורידין. ותירצו, שהספלים היו חלק מן המזבח ולא נחשבו ככלים, וממילא לא שייך בהם דין מעלין בקודש, שלא נאמר אלא בכלים.
ומעתה י"ל דלכו"ע בעינן שהנסכים יבואו על המזבח. התוס' לשיטתם, דכיון שהספלים עצמם הם חלק מן המזבח, יכולים הנסכים לירד מהם מיד לשיתין. אבל רש"י, המצריך שמהספלים יבואו תחילה על גג המזבח ורק אחר כך ירדו לשיתין, נראה דס"ל שהספלים אינם חלק מן המזבח אלא כלים בפני עצמם. אלא דא"כ תיקשי עליו קושיית התוס', דהוי מוריד ממי קדושת צלוחית של זהב לספלים של כסף. וי"ל בדעת רש"י, דכיון שהספלים אינם בעלי קיבול, וגם מקומם אינו נחשב כמקום הראוי לניסוך - גופא הצריך שהנסכים יבואו על גג המזבח אין בזה משום מוריד בקודש.
ב
ברמב"ם [מעשה הקרבנות פ"ב ה"א] כתב שמנסכים על היסוד, ומשם יורד הניסוך לשיתין. והראב"ד חולק עליו וכתב שאינו מנסך על היסוד אלא על הספלים. אולם בתמידין ומוספין [פ"י ה"ז] פסק הרמב"ם עצמו שמנסך ניסוך המים לספלים, ומשם יורד לשיתין.
והלחם משנה [מעה"ק] מתרץ, דלעולם מנסך לתוך הספלים, ומהספלים יורד הניסוך ליסוד ומשם לשיתין. ואף שהלחם משנה עצמו מצדד ששיטת הרמב"ם היא כשיטת התוס', נראה יותר דאדרבה, בשו"ת אבני נזר [או"ח ח"ב סי' תצ"ה] דן בדין ניסוך המים, אם הוא חובת היום או חובת הקרבן. והביא מדברי הריטב"א בשם הרמב"ן בסוכה, דס"ל שהוא חובת היום.
וכן דן בזה הגרי"ז [מנחות דף ט"ו] והביא מהירושלמי בפרק לולב וערבה, דבעי ריש לקיש מרבי יוחנן אם ניסוך הממים שהקריבו לפני הזבח, או שהקריבוהו בלילה, כשר, ופשט לו דכשר. ומכאן הוכיח שניסוך המים אינו חובת הזבח, כניסוך היין של קרבן התמיד, אלא חובת היום.
ג
ושיטת התוס' היא גם שיטת הרשב"ם [ב"ב דף ע"ט ע"א] כל הראוי לבדק הבית ואינו ראוי למזבח מועלין בו, וכגון בור מלא מים ואשפה מלאה זבל. הרשב"ם מפרש שמי הבור אינם ראויים לניסוך המים, משום שמים מכונסים פסולים לניסוך ובעינן דווקא מים חיים.
ולכאורה שיטת הרשב"ם מחודשת יותר משיטת התוס', שהרי כותב שמי בור פסולים לניסוך הממים. ותמוה מנא ליה דין פסול, דאם נלמד מן הפסוק ושאבתם מים בששון, כדמשמע בסוכה, הרי זה פסוק בספר ישעיה ודברי נבואה, וקשה לומר שממנו למדנו פסול בגוף המים.
וראיה לכך מדברי השיטה מקובצת בב"ב שם, שהקשה על פירוש הרשב"ם דבעינן מי מעיין היאך שנינו במשנתנו בסוכה, שאם נתגלו המים או נשפכו בשבת, לוקחים מים מן הכיור, והלא מי הכיור אינם מי מעיין, ונשאר בצ"ע.
ועי' בריטב"א בסוכה שמפרש שלא היו לוקחים את המים מן הכיור עצמו, אלא דרך הכיור היו נוטלים ממי הים שעשה שלמה, אשר באו ממעיין עין עיטם שמתחתיו, עיי"ש.
והנה, הרמב"ם [פ"ה ה"א מעילה] מביא הדין שכל הראוי לבדק הבית ואינו ראוי למזבח מועלין בו, ואפשר דמשום כך לא הזכיר בור מלא מים, אלא רק אשפה מלאה זבל.
וכבר העיר בזה התוי"ט בב"ב פ"ה מ"א.
ואפשר לומר דס"ל להרמב"ם שלהלכה שפיר דמי לקחת מי בור לניסוך המים, וממילא הם ראויים למזבח, וכפשטות משנתנו בסוכה שהיו לוקחים ממי הכיור.
אבל רש"י והרמב"ם ס"ל שדין ניסוך המים כדין ניסוך היין, שהוא בא מחמת הקרבן. וכשם שניסוך היין אינו צריך לבוא ממעיין, כך ניסוך הממים כשר גם במי בור, וכשם שניסוך היין צריך להיות על גבי המזבח, כך גם ניסוך הממים.
ולדברינו נמצא שהרמב"ם ורש"י שווים בשיטתם בשני עניינים האחד, דבעינן שהנסכים יבואו על המזבח קודם שירדו לשיתין, והשני, שאין צורך דווקא במי מעיין. ובשני עניינים אלו נחלקו עליהם התוס'.
ד
והקשה המנחת חינוך, שהרי נעשה בכך יין מזוג, ומבואר בב"ב [דף צ"ז ע"ב] שאינו ראוי למזבח. וגם ידי ניסוך המים לא יצא, שהרי אם נתערבו תרי מים בחד יין – וכל שכן חד יין בתלת מיא – דינו כיין.
ולהנ"ל ניחא, אם המים באים מחמת הזבח, כפי שיטת הרמב"ם, הרי שגם המים נחשבים עולין כמו היין. וקיי"ל כרבנן, החולקים על רבי יהודה וסוברים שעולין אינם מבטלין זה את זה, כשם שדם הפר אינו מבטל את דם השעיר. חשיבותם כעולין מונעת את מציאות הביטול, ונמצא שאין המים טפלים ליין, וממילא אין התערובת נחשבת יין מזוג.
ה
בגמ' [סוכה דף מ"ח ע"ב] מנא הני מילי אמר רב עינא דאמר קרא ושאבתם מים בששון, רש"י מפרש מנא הני מילי שצריך תקיעות ותרועות בשעת מילוי המים לניסוך, והלימוד הוא מלשון בששון, שתרועת השופר היא סימן של ששון.
ואילו התוס' מפרשים דמנא הני מילי שצריך לקחת את המים מן השילוח, שהוא מעיין, והלימוד הוא מלשון ממעיני הישועה, דבעינן דווקא מי מעיין.