בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וגו'
בגמ׳ סוכה דף י״א ע״ב ובשו״ע או״ח סי׳ תרכ״ה מבואר שהסוכות הן ענני הכבוד ופירשו המפרשים שאף שהעננים התחילו בניסן נקבע החג בתשרי שהימים קרים וניכר שיוצא מדירת קבע לדירת ארעי לשם מצוה משא״כ בניסן שנוח לישב בחוץ עי׳ בספר הסוכה בשם המהרי״ל והאבן עזרא.
אלא דצ״ע מגמ' ע״ז דף ג׳ ע״א שלעתיד לבוא יתן הקב״ה לאומות העולם מצות סוכה ויוציא חמה מנרתיקה והם יבעטו בה הרי שנסיון הסוכה הוא בחום ולא בקור, וי״ל שעיקר הנסיון הוא לעמוד בהסתר ובסתירות הנראות בהנהגת הקב״ה ולהישאר נאמנים באמונה ובעול מלכות שמים ומדה זו ירשו ישראל מאברהם ויצחק בעקידה שאף שהובטח לאברהם שזרעו יהיה כחול הים נצטווה לשחוט את בנו יחידו ולא התרעם, וכן אומות העולם יודעים שחשיבות הסוכה בתשרי היא מחמת הקור וכשיראו שהנסיון הוא דווקא בחום יבעטו בה שאינם עומדים בסתירה ובהסתר משא״כ ישראל.
ולכן אולי קוראים בחוה״מ סוכות בפרשת כי תשא שבה ביקש משה הודיעני נא את דרכיך ופירשו חז״ל בברכות ז׳ ע״א ששאל מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו כי עיקר הנסיון הוא כשצדיק מקיים את המצוות ואעפ״כ רע לו כאילו ח״ו אין מנהיג לבירה ואין קיום להבטחות התורה ובכל זאת נשאר נאמן באמונתו.
בסוכות תשבו וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'.
בפרי צדיק הקשה למה בכל מקום כתוב לשון זכירה אצל ציצית למען תזכרו את מצות וגו' לגבי מצה למען תזכור את יום צאתך וגו' וכאן אצל סוכה כתוב למען ידעו וגו' לשון ידיעה שהוא לכאורה חזק יותר ע"ש בדבריו ואולי יש לומר עוד דשאני אצל ציצית ומצה שאין המצוה מחזרת את המקיים אותה למצב שמוטל עליו לזכור אלא המצוה הוי סימן זכרון על הדבר דע"י מצות ציצית נוכל לזכור שיש תרי"ג מצות וע"י אכילת מצה נוכל לזכור שהיינו עבדים משא"כ כאן בסוכה על ידי הישיבה בסוכה אפשר להרגיש ולדעת אותו מצב ממש שהיו שורין בו אז אבותינו במדבר שגם הם בצאתם ממצרים ישבו בסוכות ממש לר"ע או תחת סכך של ענני כבוד לר"א עי' סוכה דף י"א ע"ב והוי יותר מסימן זכירה אלא ידיעה ממש דכשאנו יושבין בסוכה אנו דומים לגמרי לאבותינו כשהם ישבו בסוכות שלהם.
בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו'.
עי' ב"ח ומג"א סי' תרכ"ה דמהאי קרא יש לדייק דבקיום מצות סוכה צריך לכוין ולזכור שהושיב הקב"ה אבותינו בסוכות כשיצאו ממצרים.
והנה בגמ' סוכה דף י"א ע"ב פליגי בזה תנאי ר"א ס"ל דהני סוכות של מדבר היו ענני כבוד ור"ע ס"ל דעשו להם סוכות ממש ובשלמא לר"א ניחא דבעי זכירה לנס זה של ענני כבוד אבל לר"ע מה מעליותא איכא בזה כ"כ אם הם עשו סוכות שיצטרך לעשות לזה זכירה לדורות וע"ש בט"ז שכבר העיר מזה ואולי י"ל דאדרבה היא הנותנת דבעינן לזכור שהם עשו סוכות בטורח עצמם ולא היה בזה שום נס שלא קבלו שום שמירה אחרת מן השמים להגן מחום וממטר ואע"פ שיצאו ממצרים תוך נסים גדולים וגלוים מ"מ במדבר הוצרכו לעשות סוכות לעצמם ללמדך דאפילו אם נהנה אדם באיזה ענין מסיעתא דשמיא מיוחדת אין לו לסמוך שימשך הדבר תמיד אלא ידע דהקב"ה יעזור לו כל היכן דאינו יכול לעזור לעצמו אבל אם ע"י השתדלות יכול לעזור לעצמו צריך להשתדל ולא לסמוך על נסים וזה הוא הלימוד לדורות בזכירת סוכות של מדבר.
ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהילים ע"ו ג').
שלם היינו ירושלים והשם שלם הוא השם שנתן לה מלכי צדק מלך שלם וירושלים הוא צירוף יראה שלם כדמבואר במדרש ב"ר נ"ו ט"ז וי"ל דכוונת הפסוק היא דכל ששמה היה עדיין רק שלם כפי שנתן לה מלכי צדק ועדיין לא צורף לה שם יראה שנתן לה אאע"ה שאמר בהר ה' יראה [וכדאיתא בפס"ז פרשת וירא כ"ב י"ד דמלכי צדק קרא לה שלם ואברהם קרא אותה יראה לפיכך נקראת ירושלם על שם שני צדיקים אלו] עדיין היתה השראת השכינה שם בבחינת סוכה דירת ארעי ולא בבחינת מעון דירת קבע ודירת קבע היתה אז בציון ורק אחרי שבא אאע"ה וחידש בה ענין יראה וזכה בזה לכל דורותיו באה השכינה מציון לירושלים ונעשה שם השראת השכינה קבועה.
בגמ' ע"ז ג' ע"א מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' כל אחד ואחד וכו' ועושה סוכה בראש גגו וכו' והקב"ה מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא.
נראה דהא דנתנסו האומות דוקא במצות סוכה ה"ט שיש חידוש במצות סוכה שאינו נמצא במצוה אחרת שהקב"ה נתן לנו מצוה ולפעמים מעכב בעדנו מלקיימה דאם ירדו גשמים או זורחת חמה חזקה שמצטער טובא אינו יכול לקיים המצוה וקורה הדבר שהקב"ה יוריד גשם או יוציא חמה להראות שאינו מרוצה בקיום המצוה על ידינו וכדאיתא במתני' דסוכה כ"ח: למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ובאמת נסיון גדול הוא באמונה ודמי לנסיון של אאע"ה בזמן העקידה שנראה כאילו יש כאן סתירה בהנהגה ובצווי שלפניו וע"כ דוקא במצוה זו הוא דנבחנו אוה"ע דאע"ג דיכולים לקבל צווי אבל אינם יכולים להשתעבד כ"כ שאפילו אם יראו סתירות וקושיות עדיין ישארו בתומתם.
בגמ' ע"ז דף ב' ע"ב לעת"ל יבאו אומות העולם לטעון לפני הקב"ה דגם הם רוצין לקבל שכר על שבנו שווקים ומרחצאות וגשרים וכו' והכל כדי שיתעסקו ישראל בתורה וכו'. וישיב להם הקב"ה שוטים שבעולם בניתם שווקים להושיב בהם זונות וכו'.
ויש להבין מה סברו אומות העולם וכי יטענו שקר לפני הקב״ה היודע מחשבות ונראה דס״ל מצוות אינן צריכות כוונה ולכן אף שלא נתכוונו לטובת ישראל מ״מ עשו דברים שסייעו להם לעסוק בתורה והשיבם הקב״ה דאדרבה כל בנייניהם היו להרבות עבירה וטומאה והפריעו לישראל ולא סייעו להם כלל ושוב ביקשו שיתן להם מצוה לנסותם ונתן להם מצוה קלה של סוכה וכל אחד בנה סוכה בראש גגו והקדיר עליהם חמה וכל אחד בעט בסוכתו ויצא ואף שמצטער פטור מ״מ לא היה להם לבעוט כמבואר בע״ז ג׳ ע״א וע״כ ויש להבין מדוע נענשו על הבעיטה.
וי״ל ע״פ הגמ׳ ותוס׳ בר״ה דף ד׳ ע״א דישראל הנותן צדקה על מנת שיחיה בנו נקרא צדיק גמור שאף אם לא נתמלאה בקשתו אינו תוהה על הראשונות משא״כ עכו״ם שתוהה על הראשונות וכך גם כאן הם רצו עולם הבא מחמת הטוב שבו והיו מוכנים לקיים מצוות כדי לזכות בו אבל כשראו שקיום המצוה כרוך בצער בעטו בה ואינם רוצים לא במצוה ולא בשכרה שלדעתם אין השכר כדאי כנגד הצער ונמצא שתהו על עצם קבלתם מעיקרא ולכן נענשו.
בגמ' סוכה דף מ"ח ע"ב הנהו תרי מיני חד שמיה ששון וחד שמיה שמחה אמר ליה ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' אמר ליה שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים אמר ליה ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו אמר ליה שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון
בדרך דרוש י״ל דניסוך המים מרמז לתורה כדכתיב הוי כל צמא לכו למים ואם הוא חובת היום הרי התורה חשובה בפני עצמה ואם הוא חובת הקרבן הרי היא טפלה למצוה המעשית וכעין ספק הגמ׳ בסוף פ״ק דקידושין אם תלמוד גדול או מעשה גדול עד שנענו כולם תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אמנם עי׳ בתוס׳ שם וברש״י ב״ק י״ז ע״א דהיינו בתלמוד דרבים אבל ביחיד מעשה גדול דמי נתלה במי.
ובזה מובן למה מנסכים מים דווקא בסוכות דכיון שמקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות מראים שעיקר העולם בשביל ישראל שלהם ניתנה התורה המרומזת במים.
ובזה יתפרש מאמר הגמ׳ שששון סבר שהמעשה עיקר וכשיטת רש״י שלמד מושאבתם מים בששון דבעינן תקיעות ולא מי מעיין משום שניסוך המים דומיא דניסוך היין ושניהם מחמת הזבח ואילו שמחה סבר שהתלמוד עיקר ושניהם נקראו מינים משום שבאמת בעינן תרוייהו והם החשיבו רק אחד מהם וזה שאמר ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא היינו שכל חשיבות התורה לשמש את המעשה שהרי תלמוד מביא לידי מעשה ומי נתלה במי והשיבו שמחה חד יומא שבקוך ומלו בך מיא היינו שכל חשיבות המעשה היא שעל ידו זוכים להתמלא בתורה.
עוד אמר ששון לרבי אבהו עתידיתו דתמלו לי מיא לעלמא דאתי היינו שלעתיד יראו חכמי התורה שתורתם משמשת את המעשה והשיבו רבי אבהו אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכיה דההוא גברא משוינן ליה גודא ומלינן ביה מיא היינו דאדרבה המעשה משמש כדי לזכות ולהתמלא בתורה.
עי׳ זבחים דף ס״א ע״ב דכשעלו בני הגולה הוסיפו על המזבח ארבע אמות והוסיפו בו שיתין דמעיקרא סברו מזבח אדמה שיהא אטום באדמה ולבסוף סברו שתייה כאכילה ומזבח אדמה היינו שיהא מחובר באדמה ולא יבננו על גבי כיפין או מחילות, וי״ל דמקדש ראשון כנגד תורה שבכתב שהרי משחרב פסקה הנבואה בנביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי ומקדש שני כנגד תורה שבעל פה אנשי כנסת הגדולה והתנאים ולכן בראשון היה המזבח אטום כתורה שבכתב שאין בה הוספה גרעון או נקב וכל אותיותיה ספורות ומנויות אבל בשני יכולים להיות בו שיתין שהם נקבים והוספות ובלבד שיהא על קרקע אטומה ולא על גבי כיפין כתורה שבעל פה שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר ניתן למשה מסיני וצריך להיות בנוי על יסודות תורה שבכתב.
ומעתה ניחא לתוס׳ דבמקדש שני השיתין כמזבח וכיון שניסוך המים הלכה למשה מסיני והיינו תורה שבעל פה בחינת מקדש שני שפיר מתנסך לשיתין משא״כ לרש״י דניסוך המים מתורה שבכתב בעי לנסך על גוף המזבח שכבר היה במקדש ראשון בחינת תורה שבכתב.