לעת״ל יקבעו סעודה על היין
במסכת ברכות (לה:) מצינו כדין דכל הקובע סעודתו על יין, ׳אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא לי קבעת עלויה סעודתא מאי׳, היינו שאם קבע סעודה על יין אלא סתם סעודה, ׳אמר ליה לכשיבא אליהו מידח תיתיב בטילא לעתידו לכל חד וחד׳. ויש להקשות שלא מצינו לשון זה בשאר מקומות בש״ס, שבדרך כלל כותב לשון ׳תיקו׳ או ׳איבעיא׳, וצריך להבין מהו הרמז בלשון זה.
וביאר בזה אאמו״ר זיי״ע (שליט״א) על פי מה שאמרו חז״ל (פסחים קיט:) עתיד הקב״ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק, לאחר שאוכלים ושותים נותנין לו להברכה רבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן ׳איני מברך וכו׳׳, אומר לו ׳רבא טול וברך׳, אומר להן ׳אני מברך ולי ברא לברך׳, שנאמר (תהלים קטז, יג) ׳כוס ישועות אשא ובשם ה׳ אקרא׳. והדבר תמוה הוא, שהרי מבואר מה שיאכלו בסעודה זו שיאכלו משור הבר ומלויתן וישתו יין המשומר, ולא מוזכר כלל פת בסעודה זו, ועל בשר ולחם ויין אין קביעות סעודה, ואם כן על מה יברכו בכוס של ברכה. ומוכרח לומר שבאותה שעה יקבעו את הסעודה על יין, וזהו מה שענה לו עניין לכשיכור לויקו׳, שאז יקבעו סעודה על היין ויברכו עליה.
סדר המשכת השפע בחג הסוכות
הנה בימים קדושים אלו יורד שפע רב למי שעושים מעשים כתיקונם. ראש השנה הוא בבחינת חכמה, יום הכיפורים הוא בבחינת בינה, וחג הסוכות הוא בבחינת דעת. ושבעת ימי החג הם כנגד שבע ספירות דק׳, היום הראשון הוא חסד בחינת אברהם, ולכן הוא אושפיזין שלו. ואצל אברהם הוא חסד שכלפי פנים הוא בבחינת גבורה ופחד, כפי שנהג עם בניו שהיו צריכים למול עצמם, וכן בעקידת בנו יחידו על המזבח, ככתוב (בראשית כב, יב) ״עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה״, וזה לא היה ניכר כלפי חוץ, אלא למי שהכירו היטב השיגו אצלו בחינת הגבורה. אך כלפי חוץ ניכר היה רק מידת החסד.
וביום השני הוא בחינת יצחק, שכלפי פנים הוא פחד, ככתוב (שם כא, ו) ״כל השומע יצחק לי״, ואף שנראה מבחוץ כסימן גבורה, אך מי שמבין יודע שאין זה אלא פחד, והאורחים כאושפיזין שלו מתחיל עניין ׳שמחת בית השואבה׳ ויש ביום הזה יש לינוי שמחה.
מילת תפארת, שהיא בחינת קו האמצעי המשלב חסד וגבורה, והוא כמשל גשם שיורד על גג, שאם יש צינור המנקז, הרי באותה השעה למטה יש מתיקות בשפע, אך לאחר שהצינור כל האופן משמר השפע, והשפע הוא בחינת תפארת, והאורחים הוא בחינת יצחק, ועל ידי המתקת הגבורה שהיתה בפנים אצל אברהם, ועל ידי המשכת החסד שהיה בפנים אצל יצחק, נעשה יסוד שלום בין שני הקווים ונתרבה מידת החסד, ואז הוי מידת יעקב שהיא תפארת.
וזהו הטעם לברכת ׳הטוב והמטיב׳ בחג הסוכות, ׳טוב׳ על העבר, ו׳המטיב׳ על העתיד, שכמו שהטיב עמנו בעבר, כך יוסיף להיטיב לנו בעתיד, ולנו מובטחים בזה, שהרי הקב״ה כביכול עושה מחוייב בדבר הזה, כדי שלא תהא הברכה לבטלה.
וכמו כן אנו אומרים בברכת המזון ׳הוא חסיד הוא מטיב הוא ייטיב לנו׳, שיש לנו בטחון גמור שייטיב עמנו אף בלא זכות.
מברכים מתוך בטחון שבודאי יטיב לנו
אנו מברכים בחג הסוכות בברכת ׳הטוב והמטיב׳ על יין מבושם, ואפשר לבאר על פי דברי הרה״ק מברדיטשוב זי״ע שלכאורה אין מברכין ביום הכיפורים הברכה מלך מוחל וסולח וכו׳, והלא אנו בטוחים שימחול לנו, ואולי יהיה ק״ו ברכה לבטלה, וביאר כמשל לילך אצל המבקש מראשי המדינה, וכשלא שפניו מתייחס בדבר ואינו רוצה ליתנה, קופץ הילד ומברך בשם ומלכות ברכת בורא פרי העץ, ומה יעשה אלא שלא יכעוס כאן ולא יבטל בברכה לבטלה, שנותן לו התפוס, כמו כן אצלנו קופצים ומברכים ברכה מוחל וסולח בשם ומלכות, ובטוחים שאנו אדונינו לא יגרום לנו ברכה לבטלה.
צריך לקיים המצוה בבחינת הדעת
למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו׳, וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל (ויקרא כג, מג-מד). לפ״ז על פי דברי זקש״ק רבי מרדכי׳לי זי״ע שסיפר על עילם שהיה הסלמין, שאלו היו כליס שלשים סוחרים מכל הערים ומתעסקים שם מחול, אבל שהיה שנכנס להסלמין בשלום היה גם בבסתו משה.
ולדרכינו י״ל שהמשל מרמז על חג הסוכות, שאף שנאמרו בספרי הקודש דברים בשבחים על מעלת ישיבה בסוכה, מכל מקום מי שלא מבין עצמו כראוי ואינו מתענג במצוות כדת, עלול להישאר אצל החג בסותו מועט שהיה לפניו, ועל כן מוטל על האדם לדעת כעת עשיית המצוה את טעמה, ולכוון לבו לקיים גזירת הכתוב.
וזהו ביאור הכתוב, ״למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל״, וכאשר יגיעו בני ישראל למדרגת ״למען ידעו״ שהיא בחינת הדעת, הרי ״וידבר משה״, מלשון הנהגה והמשכה, שימשיך את קדושת מועדי ה׳ אל בני ישראל.
שמחה לפני ה׳
״ולקחתם לכם וגו׳ ושמחתם לפני ה׳ אלקיכם שבעת ימים״ (ויקרא כג, מ), מלמד כי שמחת החג צריך להיות לפני ה׳, שיתענג בעבודת ה׳.
ובזה יבואר מה שאמר עוד הכתוב (שם מד) ״וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל״, ״וידבר״ מלשון דבר אחד לדור, והיינו שמשה רבינו השפיע מכחו בכל דור ודור, שהרי התפשטות משה בכל דור ולעולם, שיהיה לכל כל המועדים בבחינת מועדי ה׳, שישיגו טעם האמיתי של החג, להתענג אך לשם שמים, ולא יתענגו בהם להנאתם ולטובתם.
תורה צריך להיות בצירוף גמילות חסדים
״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״ (מיכה ז, כ). ויש לבאר בזה, שאם יש בני אדם שתמיד שואל מבקשים ממי לסייע לאחרים בדבר מצוה, הם אומרים שעוסקים בתורה באותה שעה.
ועל זה אמר הכתוב ״תתן אמת ליעקב״, מלמד על עסק התורה בבחינת יעקב שהיה ״איש תם יושב אהלים״ (בראשית כה, כז), למתי יש בזה מעלה וחשיבות, כאשר עוסק גם בבחינת חסד לאברהם, ועל דרך שאמרו בגמרא (כתובות יז.) ״מבטלין תלמוד תורה להלווית המת״, שצריך להיות משכיל אל לו מתי ראוי להפסיק מתורה בשביל גמילות חסדים.