מוקצה ונולד בשבת וביום טוב + חקירה בדין מוקצה ביום טוב שחל להיות בשבת + הספד ותענית לפני ואחרי יום שהוא יום טוב מן התורה ומדברי סופרים + דעת השאגת אריה והחתם סופר בהנ"ל שאסורים כדין דרבנן + ראיה משם לאסור מוקצה ביום טוב שחל בשבת + ביאור קושיית הגמרא לאסור תענית בב' תשרי מצד ראש חודש ולא מצד ראש השנה + חילוק בין יום שכולו דרבנן ליום שרק התענית בו דרבנן + ביאור צד האיסור בזה משום לא פלוג + ביאור ראיית האחרונים שאסרו משום לא פלוג ולא משום היכר * מחלוקת הפני יהושע והשפת אמת בזה * דעת השאגת אריה בגבורת אריבזה + קושיית הקבא דקשייתא מנשא אשה שיש בה גם איסור דאורייתא וגם דרבנן + חילוק בין חל קבוע באותו יום ליום טוב שאין חל תמיד בשבת + ראש השנה שהוא לעולם בראש חודש אך בשאר חדשים אינו יום טוב דעת הגר"א שנוהג דין מוקצה ביום טוב שחל בשבת + במוקצה שנאסר רק מחמת שבת ולא מחמת יום טוב
מוקצה ונולד בשבת וביום טוב
ידוע שנחלקו רבי יהודה ורבי שמעון בדין מוקצה בשבת ויום טוב, שרבי יהודה אוסר מוקצה, ורבי שמעון מתיר. וכבר נתבאר בהרחבה בדברי הראשונים ובדברי הפוסקים, באלו דברים נחלקו אם מותרים או אסורים, ואלו דברים אסורים משום מוקצה אף לרבי שמעון, ואלו דברים מותרים אף לרבי יהודה.
ומבואר בגמרא (ביצה ב.), שרבי שסידר המשניות סתם לגבי שבת כרבי שמעון להקל במוקצה, ולגבי יום טוב סתם כרבי יהודה להחמיר. ובטעם הדבר אמרו שם 'שבת דחמירא ולא אתי לזלזולי בה סתם לן כרבי שמעון דמיקל, יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כרבי יהודה דמחמיר'. ופירושו שכיון שביום טוב הותרו הרבה מלאכות לצורך אוכל נפש, אם נקל במוקצה יבואו להתיר גם שאר דברים האסורים ביום טוב.
לענין הלכה נחלקו הראשונים אם פוסקים כן, כמו שסתם התנא במשנה לאסור מוקצה ביום טוב כדעת רבי יהודה, אף שבשבת נפסק כרבי שמעון, או שדין יום טוב כשבת. והמחבר בשולחן ערוך (או"ח סי' תצה סעי' ד) פסק להלכה כדעת הראשונים הפוסקים כסתם משנה, שאף שמוקצה מותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו. ואילו הרמ"א מביא גם דעת המתירים מוקצה אף ביום טוב, ואין כל חילוק בין שבת ליום טוב לענין זה, שמוקצה מותר ביום טוב כבשבת, ונולד אסור גם בשבת כיום טוב. וראה במשנה ברורה (שם ס"ק יז) שהרבה אחרונים פסקו להלכה לאסור נולד ביום טוב, אף שלענין מוקצה אין חילוק בין שבת ליום טוב.
חקירה בדין מוקצה ביום טוב שחל להיות בשבת
ויש לחקור לדעת הסוברים שיש דברים המותרים בשבת ואסורים ביום טוב, שהחמירו ביום טוב בכדי שלא יבואו לזלזל בו, איך הדין ביום טוב שחל להיות בשבת, האם דינו לאסור ככל יום טוב, או שמא כיון ששבת היום ואוכל נפש אסור בו אין חשש שיבואו לזלזל במלאכות ביום זה, ודינו כבכל שבת.
וכבר הבאנו במקום אחר (באר יעקב ח"ג, בא) מהגהות רבי משולם זלמן אשכנזי (הנדפס בסוף המשניות, ביצה פ"ה מ"ב), שכתב לתרץ את קושית התוספות יום טוב (שם) על המשנה (שם) 'אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש', מדוע לא מנה התנא גם 'מוקצה', שהחמירו בו יום טוב יותר משבת, שמאחר שקל יבואו לזלזל בו (ראה ביצה ב:). ומתרץ רמ"ז אשכנזי, שלא תמיד החמירו ביום טוב במוקצה יותר משבת, שכן אם חל יום טוב בשבת לא החמירו במוקצה, שלא שייך הטעם שמאחר שקל יבואו לזלזל בוא. משנה, שאף שמוקצה מותר בשבת החמירו גם בשו"ת זית רענן (או"ח ח"ב סי' ז ס"ק ד) נסתפק בזה, וכתב שהוא 'ספק עצום מאד, לא מצאתי מפורש בראשונים ובאחרונים'. עיין שם שהביא ראיות לכאן ולכאןב.
הספד ותענית לפני ואחרי יום שהוא יום טוב מן התורה ומדברי סופרים
ומצאנו בשאגת אריה (סי' קא) נידון כעין זה לענין מה שאמרו בגמרא (תענית יז:; ראש השנה יט.) שבשבתות וימים טובים וכל הימים שאסורים מן התורה בהספד ותענית, הימים שלפניהם ושלאחריהם מותרים, אבל בימים הכתובים במגילת תענית שאין להתענות ולהספיד בהם, אף הימים שלפניהם אסורים, ויש אוסרים אף הימים שאחריהם. וטעם החילוק מפני שדברי תורה אינם צריכים חיזוק, אבל דברי סופרים צריכים חיזוק, ולכן אסרו בהספד ותענית אף הימים שלפני ואחרי ימים טובים שתיקנו חכמים.
וביארו בגמרא (תענית שם) על פי זה, הטעם שכתבו במגילת תענית שקבעו יום טוב בימים שמראש חדש ניסן עד ח' בו על שניצחו בו את הצדוקים, ואסרום בהספד ותענית. וקשה מדוע הוצרכו לקבוע את ראש חדש, והרי יום זה בלאו הכי אסור בהספד ותענית מצד ראש חדש, אלא בכדי לאסור יום שלפניו, שלא היה אסור מצד ראש חדש שהוא דאורייתא. וכן לא ביארו על פי זה מה שכתוב במגילת תענית שהימים שמח' ניסן עד סוף פסח עשאום ימים טובים, וגם על זה קשה מדוע הוצרכו להזכיר ימי הפסח, והרי הם יום טוב בלאו הכי, אלא בכדי לאסור יום שלאחר פסח. וכן אמרו (ראש השנה שם) לגבי ג' תשרי שעשאוהו יום טוב במגילת תענית, אף שבזמן שנבנה בית שני נהפך יום זה שהיה תחילה צום גדליה ליום טוב מדברי קבלה, שכל הימים שהיו צומות נהפכו ליום טוב, אך אלא שנתחדש בו לאסור יום שלפניו, שלא היה אסור מצד היום טוב של צום גדליה, מאחר שהוא מדברי קבלה שדינם כדין תורה ואינם צריכים חיזוק.
א) עיין בבאר יעקב שם שהבאנו משו"ת דברי יציב (או"ח סי' רכב), שהקשה לו השואל לפי זה, שאם כן איך שנה התנא אוכל נפש, והרי גם לענין אוכל נפש לא תמיד הקילו ביום טוב יותר משבת, שכן כשחל בשבת אסור גם מלאכת אוכל נפש. והשיב לו, שאין דומה אוכל נפש למוקצה בענין זה, שבמוקצה לא גזרו רבנן ביום טוב שחל בשבת משום יום טוב עצמו, שכן לא שייך בזה חשש שיבואו לזלזל, לכן אין טעם להחמיר בו. מה שאין כן לענין אוכל נפש, שמה שאסור ביום טוב שחל בשבת אינו מצד איסור יום טוב אלא מצד איסור שבת, ואם עבר ובישל ביום טוב שחל בשבת לא עבר אלא על איסור שבת, ואם כן אוכל נפש מותר בכל אופן מצד יום טוב, ולכן שנה התנא 'אין בין שבת ליום טוב אלא אוכל נפש'.
ב) אך כתב שם, שלגבי הדין שאין נותנין נר על גבי הדקל שלא ירבה בשבילו בפעם זה שמזמנו, אבל אין כאן גזירה מערב יום טוב, שחוששין שמא יבא להשתמש באילן (ראה כללית שלא יזולזל היום טוב הכללי, ודאי שביום טוב שו"ע או"ח סי' תקיד סעי'ו), וכן לענין האיסוך להזמין נכרי ביום שחל בשבת שאין מקום לגזירה הפרטית דינו כשבת לבד טוב שחל בשבת לראו היי אין להחמיר שמותר, ולא שייך בו לא פלוג. מזמנים את הנכרי ביום טוב וכדומה, שהיא גזירה פרטית
דעת השאגת אריה והחתם סופר בהנ"ל שאסורים כדין דרבנן
וכתב השאגת אריה שמכל זה מוכח שיום שיש בו דין יום טוב משני שמות, אחד מן התורה שאינו צריך חיזוק, ואחד מדברי סופרים שצריך חיזוק, הימים שלפניו ולאחריו אסורים מצד היום טוב שמדברי סופרים הצריך חיזוק, ואינו שונה משאר ימים שאסורים רק מדברי סופרים, ואין מקילים בו לומר שמאחר שבלאו הכי יום טוב הוא מן התורה, אינו צריך חיזוק. וכן כתב החתם סופר (שו"ת או"ח סי' טו) שמדברי הגמרא בתענית יש להוכיח שבמקום שעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, אם נזדמנו דאורייתא ודרבנן יחד אסורים כדין דרבנן'.
וראה עוד בשו"ת מפרשי הים (הנדפס בסוף ספר ים התלמוד, לבעל שואל ומשיב וגיסו) שכתבו בתשובה להחתם סופר, שבישועות יעקב (אבהע"ז סי' סו בפירוש הארוך אות ד) נסתפק בדבר זה, כשיש בענין אחד דבר שהוא דאורייתא ודבר שהוא דרבנן הצריך חיזוק מה דינו, והוא נוטה שבאופן כזה כיון שאינו צריך חיזוק דינו כדאורייתא. והחתם סופר השיב להם, שמדברי הגמרא בתענית וראש השנה מוכח שאין לחלק וצריך להחמיר אף באופן כזה. והם בתשובתם דחו הראיה, ופלפלו באריכות בדברי הגמרא.
וראה עוד בדברי השאגת אריה בספרו גבורת ארי (תענית שם) שגם שם כתב להוכיח כן. אמנם שם כתב שמדברי הגמרא בתענית שאמרו שראש חדש ניסן נכתב במגילת תענית בכדי לאסור יום שלפניו, וכן ימי פסח נכתבו בכדי לאסור יום שאחר פסח, מזה אי אפשר להוכיח שיום שיש בו דין דאורייתא ודין דרבנן דינו כיום שהוא דרבנן לבד ואסור וכן לפניו ולאחריו, ששם כיון שימי היום טוב נמשכים על פני כמה ימים מראש חדש עד ח' בו, ומח' עד אחר פסח, אסרו הימים שלפניהם ולאחריהם בכדי לחזק שאר הימים שאינם וכן מצדד הגאון רבי שלמה קלוגר בשו"ת האלף לך שלמה (או"ח סי' שלב).
אך ברב פעלים (או"ח ח"א סי' ל) תמה שהשואל ומשיב סותר דבריו, שבמפרשי הים נוטה לדברי הישועות יעקב שאין צריך להחמיר בזה כפי שהבאנו למעלה. והרב פעלים עצמו פסק להקל במוקצה ביום טוב שחל בשבת.
ביאור קושיית הגמרא לאסור תענית בב' תשרי מצד ראש חודש ולא מצד ראש השנה
והנה השאגת אריה (שם; ובטורי אבן ראש השנה שם) כתב עוד לבאר על פי יסוד זה את דברי הגמרא (ראש השנה שם), שרצו תחילה לומר שיום שאחר ראש השנה היינו ב' תשרי אסור בתענית, משום יום שאחר ראש חדש. ודחו שכיון שאיסור תענית בראש חדש מדאורייתא הוא אינו צריך חיזוק. וקשה מדוע בהוה אמינא שסברו לכאורה שאף יום שאסור מן התורה צריך חיזוק, רצו לאסור רק משום שהוא יום שאחר ראש חדש, ולא מצד משום יום שאחר ראש השנה. ולכאורה היה אפשר להוכיח מכאן שבראש השנה עצמו היה מותר להתענות, ואין איסור אלא מצד ראש חדש.
ודחה השאגת אריה ראיה זו, שלעולם אפשר שאסור להתענות בראש השנה, ודברי הגמרא אפשר לפרש על פי מה שנתבאר שיום שאסור משני שמות אחד דאורייתא ואחד דרבנן דינו כיום שאסור רק מדרבנן, ואסרו בו ימים שלפניו ושלאחריו. שלפי זה אפשר לומר שגם בהוה אמינא ידעו שיום שאסור בתענית מן התורה אינו צריך חיזוק לאסור שלפניו ושלאחריו, אלא סברו שאיסור תענית בראש חודש אינו מן התורה, וממילא אף שמצד יום שאחר ראש השנה אין לאסור יום שלאחריו, מכל מקום יש לאסור יום שלאחריו מצד יום שאחר ראש חודש. ודחו שגם ראש חודש איסורו מן התורה.
חילוק בין יום שכולו דרבנן ליום שרק התענית בו דרבנן
אולם בקונטרס אחרון הקשה על דברי השאגת אריה, איך מדמה ראש חדש ניסן וכן פסח וג' תשרי שנכתבו במגילת תענית, בכדי לאסור ימים שלפניהם או אחריהם, לראש השנה לפי מה שסברו בהוה אמינא שיש בו איסור דאורייתא מצד ראש השנה ואיסור דרבנן מצד ראש חדש, והרי יש חילוק גדול ביניהם. שבימים המוזכרים במגילת תענית שקבעום ליום טוב לזכר נס שאירע בהם, כשנפלו ביום שהוא כבר יום טוב מקודם לכן, הוצרכו חכמים לאסור ימים שלפניהם ולאחריהם להיכר שידעו שהוקבע יום זה זכר לנס, מה שאין כן בראש חדש שעצם קדושתו מן התורה היא, אף אם איסור התענית בראש חדש מדרבנן הוא, מכל מקום מה שאסרו ימים שלפניו ולאחריו הוא רק בכדי לחזק את איסור התענית בראש חדש, וכיון שראש חדש תשרי הוא ראש השנה, אין שום סיבה לאסור ימים שלפניו ולאחריו לעשות חיזוק ליום ראש חדש, מאחר שבלאו הכי הוא אסור בתענית מצד ראש השנה ולא יבואו לזלזל בו.
ג) בהערות על השאגת אריה ציינו לדברי הבאר יצחק (להג"ר יצחק אלחנן, או"ח סי' כג) שדן בדברי השאגת אריה, והוכיח מדברי מהרש"א והש"ך בנקודות הכסף שלא סברו כמותו. ובתרועת מלך (להג"ר יוסף זוסמנאויץ, ר"ה סי' נג) מיישב כל טענותיו ודוחה ראיותיו.
ד) וראה בחשק שלמה שכתב שכבר פירשו כן הר"ן והריטב"א בחידושיהם.
זה עצמו שנעשה בו הנס, ואילו לא היתה כלל תקנה על ימים שלפניהם ולאחריהם ביום טוב שנקבע מדרבנן, בוודאי שלא היו אוסרים אותם במקום שהיום כבר קבוע ליום טוב מדאורייתא, רק בכדי לעשות על ידם היכר, ואם כן כמו כן עכשיו שאסרו חכמים ימים שלפניהם ואחריהם ביום שהיום טוב בו הוא רק מדרבנן בכדי לעשות לו חיזוק, מכל מקום במקום שכבר אסור מן התורה ואינו צריך חיזוק, אם לא היינו אומרים סברת לא פלוג, לא היינו אוסרים לפניהם ולאחריהם רק משום היכר, ולכן הוכיחו מכאן שבהכרח אסרו משום לא פלוג ולא משום היכר.
מחלוקת הפני יהושע והשפת אמת בזה
ומצאנו עוד בדברי האחרונים שנחלקו בזה, שקודם לג' תשרי, ולפי זה לכאורה הוא הדין לענין מוקצה ביום טוב שחל בשבת שהוא אסור משום לא פלוג. ודעת השפת אמת היא כדעת הקונטרס אחרון, שרק בכדי שיהיה היכר וזכר לנס אסרו יום שלפני ג' תשרי, ולפי זה אין לנו ראיה לדין מוקצה, ואפשר שהוא מותר ביום טוב שחל בשבת.
דעת השאגת אריה בגבורת ארי בזה
וכתב השאגת אריה עצמו בגבורת ארי (תענית שם) בישוב הקושיא מדוע הוצרכו לאסור ימים שלפניהם ביום שהוא בלאו הכי יום טוב מן התורה, 'דלא קשה מידי דכיון דבכל יום טוב של דבריהם שייך למיגזר לאסרן משום חיזוק, הכא נמי לא נפקי מכללא, משום הכי גזרו בהו משום יום טוב דדבריהם, כדי שיהא זכרון לדורות לנס זה הנעשה בו ביום על ידי איסור דלפניו ולאחריו, דיש להם מקום ביום טוב של דבריהם'. הרי שכתב השאגת אריה עצמו סברא זו שכתב המגיה בקונטרס אחרון, ולכאורה סותר לדבריו שבשאגת אריה.
ובאמת שגוף דבריו צריכים עיון, שבתחילת דבריו משמע שאסור משום לא פלוג שלא נפקא מכללא, ואחר כך כתב בכדי שיהא היכר לנס".
קושיית הקבא דקשייתא מנשא אשה שיש בה גם איסור דאורייתא וגם דרבנן
גם החלקת יואב בקבא דקשייתא (קושיא סד) כתב שמדברי הגמרא בראש השנה שתירצו 'ראש חודש דאורייתא ודאורייתא לא בעי חיזוק', מוכח שנוהג דין מוקצה ביום טוב שחל בשבת. ולכאורה כוונתו שמלשון התירוץ משמע שבקושיא סברו שאיסור תענית בראש חודש דרבנן הוא, וכפי שפירש השאגת אריה, אף על פי כן הקשו שנאסור יום שאחר ראש השנה משום יום שאחר ראש חדש, אף שיש בו גם איסור דאורייתא מצד ראש השנה'.
מכח ראיה זו הקשה החלקת יואב על מה שהביאו תוספות (יבמות לו: ד"ה ולא) בשם הר"י מאורליינש, שמה שאמרו שם בגמרא שאם עבר אדם ונשא מעוברת או מינקת חבירו חייב להוציאה בגט ולא יחזירנה עולמית, זהו רק כשאינה אסורה לו מצד אחר, אבל אם אסורה לו מן התורה כגון שהיא סוטה אינו חייב להוציאה בגט אלא די בפרישה בעלמא. ומדברי הגמרא בראש השנה מוכח שאין היתר במה שנוסף גם איסור דאורייתא. וראה שם שציין למקומות נוספים שיש לדון בזה'.
חילוק בין חל קבוע באותו יום ליום טוב שאין חל תמיד בשבת
בעצם מה שכתבנו לדמות דין מוקצה ביום טוב שחל בשבת לדברי הגמרא שאסרו שלפניו ושלאחריו בג' תשרי וראש חדש ניסן ופסח, שאם אין אומרים שם סברת לא פלוג גם מוקצה יהיה מותר ביום טוב שחל בשבת. הנה מצד הסברא היה מקום לחלק בזה, שאפשר שדווקא שם שתקנת היום טוב לגבי צום גדליה. היא דבר קבוע, שבכל שנה ושנה חל כך היום טוב של דבריהם ביום שהוא כבר יום טוב, יש צד לומר שאין אומרים בהם סברת לא פלוג, שמתחילה כשקבעו את היום טוב לא היה להם לאסור ימים שלפניהם, מאחר שלעולם אינם צריכים חיזוק. אבל לענין מוקצה ביום טוב, שאין כל יום טוב חל בשבת, והיו צריכים לעשות חיזוק ליום טוב שחל בחול, אפשר שכולי עלמא מודים שאחר שתיקנו וקבעו לאסור מוקצה ביום טוב לא פלוג רבנן, ואף אם יארע שנה שנזדמן היום טוב לחול בשבת, נשאר איסור מוקצה בעינו. וראה עוד מה שכתב השאגת אריה עצמו בגבורת ארי (תענית שם) בישוב הקושיא מדוע הוצרכו לאסור ימים שלפניהם ביום שהוא בלאו הכי יום טוב מן התורה, 'דלא קשה מידי דכיון דבכל יום טוב של דבריהם שייך למיגזר לאסרן משום חיזוק, הכא נמי לא נפקי מכללא, משום הכי גזרו בהו משום יום טוב דדבריהם, כדי שיהא זכרון לדורות לנס זה הנעשה בו ביום על ידי איסור דלפניו ולאחריו, דיש להם מקום ביום טוב של דבריהם'. הרי שכתב השאגת אריה עצמו סברא זו שכתב המגיה בקונטרס אחרון, ולכאורה סותר לדבריו שבשאגת אריה. ובאמת שגוף דבריו צריכים עיון, שבתחילת דבריו משמע שאסור משום לא פלוג שלא נפקא מכללא, ואחר כך כתב בכדי שיהא היכר לנס".
ה) וראה ברב פעלים (או"ח ח"א סי' ל) שדחה דברי השואל ומשיב שהוכיח מדברי הגמרא בתענית ובראש השנה שנוהג דין מוקצה ביום טוב שחל בשבת, על פי מה שכתב בגבורת ארי ששם הטעם משום שרצו לעשות זכר לנס. שאמרו בגמרא 'ראש חודש דאורייתא הוא', וכתב שאין ראיה מזה אלא מהמשך הגמרא.
ו) וראה גם בחשק שלמה (ראש השנה שק) שהביא בשם עצי אלמוגים (הל תב להוכיח ממה ז) ראיה זו מיבמות הביא גם השואל ומשיב במפרשי הים (שם).
לפי סברתו נמצא, שאם נזדמנו יחד יום שכולו דרבנן ליום שרק התענית בו דרבנן, אין כל סיבה לאסור, מאחר שמכל מקום יום זה אסור גם מן התורה ואינו צריך חיזוק. והראיה שהביאו השאגת אריה והחתם סופר מדברי הגמרא אינה ראיה, שרק בימים שקבעום יום טוב זכר לנס אסרו לפניהם ולאחריהם, לא מחמת שצריכים חיזוק, אלא בכדי שידעו ויזכרו את הנס. ולפי דבריו בנידון שלנו אין טעם לאסור מוקצה ביום טוב שחל בשבת, מאחר שיום זה אינו צריך חיזוק.
ביאור צד האיסור בזה משום לא פלוג
והנה לכאורה הדבר פשוט שאין צד לומר על יום כזה שיש בו איסור דאורייתא ודרבנן שצד האיסור דרבנן הוא צריך חיזוק, שהרי ודאי שביום זה שאסור מדאורייתא לא יבואו לזלזל בו, ומדוע יגרע במה שיש בו גם איסור דרבנן. אלא צריך לומר שמה שדנו האחרונים בזה והוכיחו מדברי הגמרא לאסור, הוא רק מצד לא פלוג, שאחר שקבעו חכמים לאסור ימים שלפניהם ולאחריהם, לא חילקו בין אם יש ביום זה גם איסור דאורייתא או לא. וכן אפשר לומר לגבי מוקצה, שכל הנידון להחמיר הוא רק שמאחר ואסרו חכמים מוקצה ביום טוב לא חילקו בין חל בחול לחל בשבת.
וראה בשואל ומשיב (שם) שכשהביא את שני צדדי הספק אם נוהג דין מוקצה ביום טוב שחל להיות בשבת, כתב כך 'אי אמרינן מוקצה מותר כיון ששבת הוא ולא אתו לזלזולי, או דילמא כיון דיום טוב הוא נמי אתי לזלזולי ביה'. וכבר העיר על דבריו ברב פעלים (שם) שלשון זה לא ניתן להכתב לומר שיש צד שיבואו לזלזל בו, אלא צדדי הספק הם אם אומרים בזה לא פלוג.
אך בשו"ת האלף לך שלמה (שם) כתב, שכיון שביום טוב אסור מוקצה, ישאלו הנשים הרי גם היום יום טוב ומדוע מקילין, וכשנאמר שהיום שבת, יראו ששבת קל מיום טוב, ואתי לזלזולי בשבת, לכן אסור גם ביום טוב שחל בשבת.
ביאור ראיית האחרונים שאסרו משום לא פלוג ולא משום היכר
על כל פנים נמצא שנחלקו השאגת אריה והחתם סופר עם המגיה בקונטרס אחרון בטעם שאסרו ימים שלפניהם ואחריהם. השאגת אריה, איך מדמה ראש חדש ניסן וכן פסח וג' תשרי שנכתבו במגילת תענית, בכדי לאסור ימים שלפניהם או אחריהם, לראש השנה לפי מה שסברו בהוה אמינא שיש בו איסור דאורייתא מצד ראש השנה ואיסור דרבנן מצד ראש חדש, והרי יש חילוק גדול ביניהם. שבימים המוזכרים במגילת תענית שקבעום ליום טוב לזכר נס שאירע בהם, כשנפלו ביום שהוא כבר יום טוב מקודם לכן, הוצרכו חכמים לאסור ימים שלפניהם ולאחריהם להיכר שידעו שהוקבע יום זה זכר לנס, מה שאין כן בראש חדש שעצם קדושתו מן התורה היא, אף אם איסור התענית בראש חדש מדרבנן הוא, מכל מקום מה שאסרו ימים שלפניו ולאחריו הוא רק בכדי לחזק את איסור התענית בראש חדש, וכיון שראש חדש תשרי הוא ראש השנה, אין שום סיבה לאסור ימים שלפניו ולאחריו לעשות חיזוק ליום ראש חדש, מאחר שבלאו הכי הוא אסור בתענית מצד ראש השנה ולא יבואו לזלזל בו.
יום טוב לא היה שם מוקצה על הבהמה כלל, שכן עומדת לשחיטה, וכל המוקצה שיש על זה לבריא הוא רק מצד שבת, אם כן יש מקום לומר שאין מחמירים עליו רק חומרי שבת ולא חומרי יום טוב.
דעת הגר"א שנוהג דין מוקצה ביום טוב שחל בשבת
מדברי הגר"א יש להוכיח שסבר שנוהג דין מוקצה ביום טוב שחל בשבת. שהנה בהלכות שופר (סי' תקפח סעי' ה) כתב הרמ"א שאסור לטלטל שופר בראש השנה שחל בשבת אם לא לצורך גופו. וציין על זה בביאור הגר"א לדברי תוספות (שבת לו. ד"ה הא ר"י, וד"ה הא ר"ש) ששופר בשבת כיון שהוא כלי שמלאכתו לאיסור אסור בטלטול שלא לצורך גופו ומקומו כגון מחמה לצל בין לרבי יהודה ובין לרבי שמעון, שאף רבי שמעון מודה שמחמה לצל אסור. וכתב הגר"א שלפי זה, נמצא שדברי הרמ"א הם לכולי עלמא בין לפסק השולחן ערוך שפסק ביום טוב כרבי יהודה, ובין לפסק הרמ"א שפסק כרבי שמעון. הרי מוכח מדבריו שאילו היה שופר מותר בטלטול בשבת לרבי שמעון, היה חילוק בין דעת המחבר לדעת הרמ"א, ולדעת המחבר היה אסור בטלטול מצד יום טוב ששם נפסק כרבי יהודה, אף שבשבת הוא מותר בטלטול. הרי שהיה פשוט לו להגר"א שביום טוב שחל בשבת נשאר איסור יום טוב בעינו. וכן דייק מדבריו בדמשק אליעזר, וכתב שיש ראיה מזה מדברי הגמרא בתענית ובראש השנה לגבי צום גדליה.
במוקצה שנאסר רק מחמת שבת ולא מחמת יום טוב
גם האור שמח (הל' שבת פ"ב ה"ט) כתב לאסור ביום טוב שחל בשבת כמו ביום טוב, משום לא פלוג. אך הוא כתב לחלק בזה, שאכן בכל מוקצה שאסור גם משום יום טוב, בזה החמירו ביום טוב גם כשחל בשבת, אבל יש באופן שכל מה שנאסר משום מוקצה אינו אלא מצד שבת, אבל מצד יום טוב לא היה נאסר מוקצה זה. כגון השוחט לחולה מסוכן בשבת שחל להיות ביום טוב, מותר לבריא לאכול, שאף על פי שנחלה בשבת והוא מוקצה, מכל מקום מאחר שמצד יום טוב לא היה הבהמה מוקצה, שכן עומדת לשחיטה, ועיקר ההקצאה הוא משום איסור מלאכת שחיטה של שבת, ובשבת אין מוקצה, וביום טוב לבדו אינו אסור, לכן גם בשבת שחל להיות ביום טוב מותר הוא לבריא.
אך מדברי הגר"א הנ"ל מוכח לחומרא גם בזה, שהרי שם מדובר בשופר, שמצד ראש השנה היה מותר ואף מחויב לתקוע, וכל מה שהוא מוקצה הוא רק מחמת שבת, ומכל מקום נקט הרמ"א שיש להחמיר מצד מצוה לכולי עלמא, ואף אם שבת קל יותר לענין מוקצה, מצד יום טוב. ומוכח שגם מוקצה שלא היה נאסר ביום טוב לבדו, כשחל יום טוב בשבת מחמירין בו וכחומרת דיני יו"ט. איברא שיש לחלק טובא בין הנידונים, ששופר הוא מוקצה בין בשבת בין ביום טוב, ורק בראש השנה הותר הדבר מצד מצות שופר, ולכן כל שהתקינו שאין תוקעין בשופר שחל בשבת, שוב שייך לאסור בכל דיני מוקצה וכדיני יום טוב. ואינו דומה לנידון האור שמח, בבהמה שנשחטה לחולה, שמצד שוב מצאתי לבעל ההפלאה (נדפס בספר הזכרון על רבי חיים שמואלביץ; ועתה נדפס מכת"י בחידושי הפלאה ביצה ב.), שגם הוא נקט שם מוקצה כלל, אם גם בזה נחמיר כחומרי יום טוב. עיין שם מה שהאריך בזה, ומצדד לחומרא, ונסתפק ממש בחילוק זה של האור להחמיר גם בזה.