Skip to content
עלוני ריינר

עץ הדעת – אתרוג, סיבת אכילת האדם – דרך ראשונה "אחשביה לאוכל"

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

עץ הדעת – אתרוג, סיבת אכילת האדם – דרך ראשונה "אחשביה לאוכל"

הגמרא בסוכה לה' אומרת שבכל האילנות הארץ שינתה מצווי הי שציווה שיהיה טעם העץ כטעם הפרי, חוץ מאתרוג ופלפל שבאילנות אלו לא שינתה ואכן טעם העץ כטעם הפרי.

ובטעם ההבדל כתב הבאר שבע שהחזקוני מסביר שהאדמה שינתה שלא יהיה טעם העץ כטעם הפרי כי כך האנשים בקלות יאכלו גם את העצים ולא יהיו יותר עצים שיגדלו פירות, אבל אתרוגים שהם מרים מטבעם וצריך לבשלם עם הרבה סוכר וכן פלפלים בגלל חריפותם שצריך לעדנו ולערבבו עם מוצרים אחרים ממילא אנשים לא יאכלו את העץ כי האכילה לא באה בקלות, ולכן בהם הארץ לא שינתה מצווי הבורא.

ולפי זה התחדש בייה, שיתכן לדעת ר' אבא דעכו המובא במדרש רבה שעץ הדעת זה אתרוג, אייך אולי הסיבה אדם הראשון אכל מזה, כי רצה לאכול מיצירה מושלמת שאין בה פגם מחמת שינויי מצווי בורא עולם, ולכן הסכים לאוכלו כשהוא מר ואפילו בלי תיקון, ועוד אמר ייאכלתי ואוכליי שהייתי מוסיף לאכול עוד עייפ המדרש.

וייתכן שסבר שבאכילה יצירה מושלמת סבר האדם שהוא מתעלה לדרגה גבוהה יותר ומתקרב בזה יותר לבורא עולם, וכביכול ייעבירה לשמה", ולכן גם כתוב "יומעץ הדעת לא תאכליי וחוה אמרה "יומפרי העץ"י ובהמשך אמרה ייטוב העץ למאכליי, וכתוב "יותקח מפריויי ובעונש כתוב "יהמן העץ"י, מכל זה משמע שאכן היה זה עץ שעצו ופריו שווים בטעמם לאכילה.

אומנם, האדם יכול היה להשיג רצון טהור זה ומטרה נפלאה זו בלי להתנגש בצווי הבורא שלא לאכול מעץ הדעת, אם אכן היה אוכל מעץ הפלפלים, שאז לא היה עובר על צווי הבורא שלא לאכול מעץ הדעת, וגם היה אוכל מעץ שנוצר בשלימות כרצון הבורא.

ובעצם הרבה פעמים, היצר מחטיא את האדם, לא בעבירה חדה ומוחלטת ברעותה, אלא הוא מחטיא בעבירה העטופה עם הרבה כוונות טובות וטהורות, והרבה לשם שמים כביכול, עד שהאדם מתבלבל ושומע בקול היצר המפתה.

אבל כמו כאן, הרבה פעמים אדם יכול להתבונן ולהחליט שבשום פנים ואופן הוא לא יעשה עבירה גם אם יש בה צדדים טובים ויפים, ופתאום הוא יגלה שהוא יכול להגיע לצדדים הטובים והיפים גם בלי לעשות עבירה, אלא מצווה מושלמת בלי צדדי עבירה חלילה.

ומדוע העדיף אדם הראשון לאכול מהאתרוג ולא מעץ הפלפלים, למרות ששניהם אינם ראויים לאכילה כמו שהן, שאתרוג מר הוא ואילו פלפלים חריפים הם??

הלמדני ייאחשביהיי.

(ועיין מנחת חינוך מצוה רפא' שבכל איסורין שבתורה אם אכלם שלא כדרך אכילתו פטור שלא נחשב אכילה, ולא נאמר ש"אחשביה", כי אדרבה אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן, והנה ידוע דעת (הרשב"א) גבי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שגייכ הטעם שלא נחזיקו לרשע, אבל אם בא על הנדה מוכח שהוא רשע ולא נאמר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות).

וייתכן כי אחרי הכל פלפל אנשים מעוניינים בטעמו החריף רק שמעדנים אותו לרכך את חריפותו אבל אנשים אוהבים בכללי את החריפות, ואילו באתרוג אנשים שונאים את המרירות וגם שאוכלים אותו לאחר בישול עם הרבה סוכר, זה רק בגלל הסגולה לאכול אתרוג שברכו עליו בסוכות, ולולי זה רוב בני האדם לא היו אוכלים אותו אפילו עם סוכר בכמות מוגזמת. ואם כן איך נחשב פרי האתרוג לפרי מאכל??? וממילא איך נצא בו ב4 המינים – פרי עץ הדר?? לכן אכל ממנו אדם הראשון כשהוא טבעי בלי סוכר, כמו שהוא בכדי להחשיב אותו לפרי מאכל.

ואכן לפני 30 שנה הגעתי לשר התורה מרן רבי חיים קניבסקי זצ"ל ושאלתי אותו מדוע שייך איסור ערלה באתרוג ככתוב במשנה סוכה פ"ג מ"ה, הרי במשנה בערלה פ"א א' כתוב שהנוטע לסיג ולקורות, פטור מן הערלה, ומפרש הרמב"ם (ויקרא יט'), ולפיכך "כשנתכוין בנטיעתו לאכילה אז יתחייב בערלה", אבל אם נתכוין בשעת נטיעת האילן שיהיה סייג או ליקח ממנו קורות או עצים אינה חייבת בערלה.

ושאלתי הייתה, הרי אתרוג לא נוטעים אותו לאכילה כי מר הוא בפרט האתרוגים הקטנים – לא האתרוגים התימנים, אלא נוטעים אותו בעיקר למצווה, ואם כן מדוע יש בהם דיני ערלה??

וענה לי מרן שר התורה שאנשים מבשלים ואוכלים את האתרוגים לאחר חג סוכות, ולכן יש לזה דין עץ מאכל.

ועדיין היה קשה לי שהרי אנשים מבשלים זאת עם כמות סוכר בכדי שיהיה ראוי לאכילה ולולי הסגולה שבדבר הם לא היו אוכלים אותו, וגם לא כולם מבשלים ואוכלים את האתרוגים, וייתכן שהרוב לא נאכל אלא מועט שבמועט?? ולמה בגלל זה בגלל מיעוט האנשים האוכלים אותו הוא יחשב לעץ פרי??

ואם כן, הי שאסר לאכול אתרוג לכאורה האיסור בדרך אכילה, כי אכילת דבר מר נחשב לא כדרך אכילה, ודרך אכילת אתרוג הוא בבישול עם הרבה סוכר, ולמרות שהאש התגלתה לאדם הראשון רק במוצאי שבת, בכל זאת יכול היה להשתמש באש שהמלאכים צלו עבורו צלי בשר ובאש זו היה יכול להמתיק ולהכשיר לו את האתרוג לאכילה.

אבל אדם הראשון אכל אותו חי – מר בלי בישול, ואם האדם הראשון החליט עליו שהוא מאכל יש לזה תוקף עוצמתי, כמושג הלמדני ייאחשביהיי.

והנה כאן הקב"ה שאסר אתרוג והעניש את האדם שאכלו חי בלי לבשלו בסוכר, מוכח שהקבייה אסר אתרוג חי כמו גיד הנשה שה' אסרו באכילה למרות שאינו ראוי לאכילה, או יתכן שהקבייה לא אסר אתרוג מר, רק היות והאדם אכל בכוונה נגד ציווי ה' בכך החשיבו למאכל, (ואולי זה מה שהוסיפה האישה לאסור בנגיעה בעץ שלא יתעסק כלל בעץ אפילו כשהוא מר), ובפרט שאמר לה' : אכלתי והוסיף ואוכל, בוודאי יש כאן אחשביה.

וזה דומה למה שהביא המנחת חינוך שם שאדם שאכל ביום הכיפורים איזה איסור שלא כדרך אכילתו חייב גם על האיסור, כיון שאכל אחשביה, ולא אמרינן דלא נחזיק אותו לרשע שהרי בלא זה רשע הוא מחמת שאוכל ביום הכיפורים.

וחשיבות שנתן אדם הראשון היה לו תוקף לדורות, כי התוקף שהיה לאדם לקרוא שמות לכל החיות כמאמר התורה ייוכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, ו כמו כן רק ארץ שגזר עליה אדם הראשון שתתיישב אכן התיישבה, אבל ארץ שלא גזר עליה אדם הראשון לא נתישבה. (סוטה מו ב).

וכאמור היות וה' הענישו על אכילת האתרוג כשהוא מר, מוכח שזה נחשב לאכילה, ולכן לדורות הייאחשביהיי של אדם הראשון באתרוג לפרי מאכל נחשב אכן לפרי מאכל לכל דין, הן לערלה והן לפרי עץ הדר לד' מינים, ועד כדי כך הוא נחשב ליש בו טעם וריח וחשוב יותר מלולב שטעמו זה התמר המתוק לכל.

ולפי זה הוסיף לי ידידי הגאון הרב דניאל קרימלובסקי שליט"א על פי האבות דר' נתן שאתרוג ריית "אל תביאי רגל גאוה", שהיות ואדם הראשון החשיב זאת לפרי מאכל על ידי הייאחשביהיי, לכן אולי שייך בזה גאווה, כי בכך מתקיים מצוות די מינים לדורות.

More in this printout

View the whole printout