הייתי צריכה להסתגל לסגנון החדש, אבל אהבתי את זה, והחלטתי להישאר.
נאלצתי להסתגל גם לשכונה. רחובות קראון הייטס, עם ההמולה החגיגית והאורחים הרבים שהגיעו מחוץ לארץ לרגל החגים, היו שונים כל כך ממה שהכרתי. אבל ההלם האמיתי הגיע דווקא ממה שהתרחש בתוך ביתה של אחותי.
בימים ההם עוד לא היו בקראון הייטס ארגוני הכנסת אורחים שדאגו לארח או להכין סעודות לאורחים. משפחות פשוט פתחו את ביתן ואירחו אורחים בכל ארוחת חג - וכך עשתה גם אחותי. בתור הצעירה מבין ארבעה ילדים, גדלתי קצת מפונקת, אבל לא הייתי מוכנה להשאיר את אחותי להתמודד עם זה לבד. תוך חוסר מודעות לפעילות שרחשה סביב הרבי ב-770, התמקדתי בלעזור לאחותי לוודא שכולם אכלו כראוי, ולמנוע ממנה מלקרוס.
באותו ראש השנה צללתי ראשי ורובי אל תוך המשימות - בישול, הגשה, ניקיון. בערב יום הכיפורים הגיעו עוד אורחים, ולפני חג הסוכות - התווספו עוד. לעומת ארץ ישראל, שבה רוב החגים נחוגים יום אחד בלבד, בחוץ לארץ מציינים גם "יום טוב שני של גלויות", ושני הימים הראשונים של סוכות הרגישו בלתי נגמרים - בייחוד לאור העובדה שנאלצנו לעלות ולרדת ללא הרף במדרגות אל הסוכה שבחוץ.
בינתיים הגיע סבי, ר' אברהם פרשן. כאיש עסקים חסידי שהתגורר בקנדה, הוא נמנה עם מייסדי מפלגת "פועלי אגודת ישראל" הדתית בראשית ימיה של מדינת ישראל, וכיהן שם כמנהיג קהילתי ולאחר מכן כפוליטיקאי. בשנות תש"י (1950) הפך לחסיד של הרבי, ונהג לבלות את חג שמחת תורה מדי שנה במחיצתו.
עד מהרה גיליתי שכאשר סבי היה מגיע לניו יורק, אנשים רבים רצו לפגוש אותו פנים אל פנים, ולכן, באופן טבעי לגמרי, הוא נהג להזמינם להצטרף אליו לארוחה בביתה של אחותי.
עד היום הזה, יומו האחרון של חג הסוכות, המכונה "הושענא רבה", נראה לי מבלבל במידה מסוימת: זהו יום רוחני מאוד, הדומה במידה רבה ליום הכיפורים, אך במקביל מבלים את היום כולו בבישול ובהכנות לסעודה החגיגית של אותו יום, וכן לסעודות ימי החג - שמיני עצרת ושמחת תורה - הבאים בעקבותיו. האורחים הבלתי צפויים של סבי שיבשו את התוכניות שלנו, כי נאלצנו להגיש להם את כל האוכל שהכנו לשני הימים הבאים ולהתחיל הכול מחדש - וזה קרה פעמיים.
ככל שהיום התקדם, שמתי לב לניצוץ מסוים בעיני האנשים שנכנסו ויצאו מהבית. התברר, כפי שסיפרו לי בהתרגשות, שבהושענא רבה נוהג הרבי לעמוד בסוכתו ב-770 ולהעניק לכל העוברים לפניו ברכה לשנה טובה ומתוקה, בצירוף פרוסת "לקח" - עוגת דבש מתוקה. כל זה היה חדש לי לגמרי - זה היה שנים רבות לפני שהרבי החל לחלק דולרים - אבל הבנתי כמה מיוחדת החוויה הזו, ולפתע ידעתי שאני חייבת להיות שם.
אבל העבודה לא פסקה לרגע. עוד ועוד סבבים של בישול, ניקיון והגשה. לבסוף אחי הגדול נתן לנו את הדחיפה שהיינו זקוקות לה. הוא נכנס מבעד לדלת כשאני ואחותי ניגבנו את משטחי הפורמייקה בגווני אבוקדו ואפרסק האופייניים לשנות השבעים. "מאוחר", אמר, "אתן חייבות ללכת עכשיו!" תכננתי להחליף בגדים, אבל לא היה זמן - יצאתי מיד מהבית.
כשיצאתי, ראיתי שהתור שהשתרך מסביב לרחוב, מ-770 כמעט עד ביתנו, כבר לא היה שם. האצתי את צעדיי. התור לא נראה עוד בשדרת ברוקלין, וגם לא בשדרת איסטרן פארקווי כשפניתי בפינה. לא! חשבתי לעצמי, להחמיץ את זה אחרי כל העבודה הקשה הזו - זה פשוט לא הוגן! לא יכולתי להכיל את האכזבה.
התחלתי לרוץ לכיוון 770, לא רציתי לוותר, בתקווה שעדיין אראה מישהו מחכה בתור. לא היה אף אחד.
במקום זאת, כשהגעתי, ראיתי משהו אחר: את גבו של הרבי, ממוסגר בפתח הדלת של 770, כשהוא חוזר פנימה. חשתי דמעות עולות בעיניי וזולגות בשקט על פניי. החמצתי את חלוקת הלקח.
לא השמעתי קול, אך ברגע אחד הרבי הסתובב. תנועותיו תמיד היו מדויקות ביותר; הייתה זו תפנית חדה של מאה ושמונים מעלות, כשהוא מביט הישר לעברי. יכולתי להתבייש במצב שבו הייתי, אבל הרגשתי דווקא בנוח, כאילו הרבי הבין. הוא לחש משהו למזכירו, הרב לייבל גרונר, ולאחר מכן נכנס לחדרו.
הרב גרונר לא נראה מרוצה כשניגש אליי - הרבי עמד על רגליו כל היום, והיה זקוק להפסקה לפני החג. אבל כל מה שהוא אמר לי היה, "עמדי ליד הסוכה. הרבי עומד לתת לך לקח".
רגע קט לאחר מכן, הרבי יצא שוב אל הסוכה, שלח את ידו לעבר פרוסת לקח, והגיש לי אותה. קומץ נשים נוספות שגם הן החמיצו את החלוקה הופיעו מאחוריי, והוא הגיש פרוסת עוגת דבש מתוקה לכל אחת מהן.
הייתי המומה. אולי הייתי אמורה להרגיש אשמה, אבל בסביבת הרבי הכול הרגיש נכון. חשתי שהוא הבין אותי היטב - נערה בת חמש עשרה שמשתדלת ככל יכולתה.
שנים לאחר מכן, כאשר רואיינתי על ידי "קרן קובננט", ארגון פילנתרופי התומך במיזמי חינוך יהודי, נשאלתי, "מה הניע אותך לעבור למירטל ביץ' ולפתוח שם בית ספר?"
להפתעתי, הרגע הזה היה הדבר הראשון שעלה בזיכרוני:
כאשר הרבי נתן לי לקח, הרגשתי שהוא רואה אותי, שאני מוערכת. באותן שניות ספורות, חשתי גם חסד וביטחון עצומים. אני נשארת עם הרבי, החלטתי באותו רגע.
הבחירה לעבור למירטל ביץ' הייתה הדרך שבה אני ובעלי הרגשנו שנוכל להיות הכי קרובים לרבי באמצעות השתתפות בחזונו.
עוד דבר שלמדתי באותו יום הוא שלהימתח עד למה שנדמה כנקודת השבירה שלך, דווקא עשוי להועיל לך; כאשר חורגים מגבולות העצמי, נפתחים לחוויות שבדרך כלל אין אפשרות להגיע אליהן. זה מה שקרה באותו יום, וכך גם בכל יום בשליחותנו.
משנת תשמ"ו (1986), משמשת לאה אייזנמן כשליחת חב"ד במירטל ביץ' שבדרום קרוליינה, שם היא מנהלת את בית ספר חב"ד. היא רואיינה בחודש שבט תשע"ד (2014).
לזכות אבינו היקר הרב יעקב שי' מינסקי ולעילוי נשמת אמנו היקרה מרת שיינא באשע בתיה ע"ה הוקדש ע"י בנם ר' שניאור ויוכבד שיחיו מינסקי