תלמידו הגדול של רבינו ר' שלמה מקארלין זי"ע
בשנת תק"כ נולד הרבי הקדוש רבי אשר, בנו השני של הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין, אשר חצב והמשיך את נשמתו הקדושה ממקור טמיר ונעלם, כעדותו של החוזה הקדוש מלובלין זי"ע. אביו, רבי אהרן הגדול, היה בנו של הצדיק הנסתר רבי יעקב, ומיוחס בי"ד דורות של צדיקים נסתרים ובי"ד דורות של צדיקים גלויים, עד לדוד המלך ע"ה.
אך שנים מעטות בלבד זכה רבי אשר לגדול בצלו של אביו הקדוש. בשחר ילדותו עוד הספיק לקבל ממנו תורה והדרכה, בנסתר כבנגלה, ולהיות מוכשר על ידו לגדולות; אולם בהיותו כבן י"ב שנים בלבד, נסתלק אביו בחטף ועלה בסערה השמיימה בדמי ימיו.
בצל רבינו ר' שלמה
עם הסתלקותו של רבי אהרן הגדול, ביום י"ט ניסן שנת תקל"ב, נותר רבי אשר יתום רך בשנים. רבינו ר' שלמה מקארלין – תלמידו וממלא מקומו של אביו – לקחו אליו וגידלו בביתו כאב ממש, במסירות גדולה. מכאן ואילך היה רבי שלמה מדריכו על כל צעד ושעל, ואף נתן לו רשות לשאול ולחקור בכל דבר שהיה מוקשה בעיניו ונסתר ממנו.
עד כמה הייתה חביבה עליו חקירתו של תלמידו הצעיר, מלמדת התבטאותו של רבינו ר' שלמה באחת הפעמים שבהן לא היה רבי אשר בצלו: "נישט דא אשר'קע זאל מיר איבער פרעגן"... [=אשר'קע איננו כאן שיחזור וישאל אותי...]
לימים הפליג רבינו ר' שלמה עוד יותר ואמר: "לא באתי לזה העולם, אלא רק לפשוט ספקותיו של תלמידי רבי אשר"... ואכן, רבי אשר מצדו דבק ברבו בכל מאודו.
על כוחו של רבו לרוממו ולהעלותו בעבודת ה', סיפר לימים הרה"ק רבי אברהם אלימלך מקארלין הי"ד, בסעודת מלווה מלכה ביום ט"ו תמוז שנת תרצ"ט: פעם אחת התאונן רבי אשר מסטאלין לפני רבו רבי שלמה מקארלין שחסר לו יראה. לקח הרה"ק רבי שלמה חומש והראה לו פרשת היראה, וזה לבד הספיק בשבילו להגיע למדרגת היראה... ואותו החומש היה מונח אצל הרה"ק רבי אברהם אלימלך.
בצל צדיקי הדור
לאחר הסתלקותו של רבינו ר' שלמה והריגתו על קידוש ה', ביום כ"ב תמוז שנת תקנ"ב, נסע רבי אשר בצוותא עם הרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש – שניהם מתלמידי רבינו שלמה – וקיבלו עליהם את מרותו של הרה"ק רבי ברוך ממעז'יבוז'.
ברבות השנים הוסיף רבי אשר לכתת את רגליו ולבקר בהיכליהם של צדיקי וגדולי הדור, עד שהעיד על עצמו כי זכה להיות אצל מאה ועשרה צדיקים. ולא לחינם ייקר כל כך את עצם הזכות לראות פני צדיקים. פעם אחת ראה חסיד שהיה אצל הרבה צדיקים, ולא זז מחבבו. שוב ושוב הביט בעיניים פקוחות אל עיניו ואמר: "וואויל איז די אויגין וואס קוקין אויף די אויגן וואס האבין גי קוקט אויף צדיקים!..." [=אשרי לעיניים שמביטות על עיניים שהסתכלו על צדיקים!...]
כשם שרבי אשר דבק בצדיקי דורו, כך הפליגו אף הם בשבחו הגדול. המגיד הק' מסטעפין זי"ע העיד עליו שמים וארץ, שבביאת המשיח, במעמד האבות הקדושים ומשה רעיא מהימנא, יכבדו גם את רבינו אשר להתפלל לפני התיבה.
קשר מיוחד נרקם בינו לבין המגיד מקוזניץ זי"ע. בעת שהותו בצל קדשו של המגיד, קיבל מכתב כי זוגתו הרבנית חלושה עד מאוד, ונכנס עם קוויטל להזכירה לפניו. נענה המגיד הקדוש ואמר כי כבר שבקה חיים לכל חי, ואכן לאחר זמן הגיעה הידיעה המצערת. כעבור כמה שבועות הציע לרבי אשר לישא את אלמנת הרה"ק רבי אהרלע שותק מהעיר זעליחוב, ולאחר נישואיהם נתן להם המגיד את כלכלתם כמה שנים על שולחנו. עד כמה עמוקה הייתה התקרבותו של רבי אשר אל המגיד, ניתן לראות במכתבו אליו, שנדפס בספר הקדוש בית אהרן (עמ' קמט, טור א), ובו מביע רבי אשר את גודל הערצתו, התקשרותו ואהבתו אליו.
מושבו בעיר סטאלין
לאחר הסתלקות רבינו ר' שלמה מקארלין ישב רבי אשר בעיר זעליחוב, אך מחמת מעשה שהיה עקר משם וגזר על עצמו גלות למשך ט"ז חודשים. לימים התיישב בעיר סטאלין, על פי רמז שנתן לו הרה"ק רבי שלמה טרם הסתלקותו. שם החל להנהיג את נשיאותו הקדושה ברמה, וסביבו התקבצה חבורה קדושה של תלמידים שדבקו בו בכל נימי נפשם. רבינו הקדוש זיככם ורוממם למעלות גדולות ונשגבות ביותר.
על אותה חבורה ועל אש עבודתה שח לימים נכדו, הרה"ק רבי יוחנן מסטאלין: "דעם סטאלינער'ס עולם איז גיווען פייער, זיי האבין גימאכט א דאווינען און סיא איז גיווען א פחד, מ'דארציילט אז א מנין פלעגט קענען איבער קערן די שוהל, בערקע וואס ליגט אין טבריה, פלעגט דאוונען, און סיז גיווען א פחד..." [=ה'עולם' של הסטאלינער היו אש, הם היו מתפללים באופן שהיה פחד. מספרים שמניין היה יכול להפוך את ביהכ"נ. החסיד בערקע, שטמון בטבריה, היה מתפלל עד שהיה פחד...]
בין חוסי צילו של רבינו נמנו רבנים מפורסמים על פני תבל, ולצדם כמאה וחמישים בעלי אחוזות (ראנדערס), שהתעלו למדרגות רוח הקודש מכוח עבודת התפילה שהנחילם רבינו הקדוש רבי אשר.
עבודת התפילה הייתה מן היסודות הגדולים שהנחיל רבינו לתלמידיו. וכך לימד: "אף שלא יוכל אדם להתפלל, מכל מקום יתחיל דיבורי תפילה, א ווארט צו א ווארט, ביז וואנען מיא צושלאגט זיך". ועוד אמר: "העיקר לכוון מה שהוא אומר, וההתלהבות באה ממילא..."
כוחה של אותה עבודה הוא שקשר אליו גם את חסידי אראדנא, שהסתופפו תחילה בצל המגיד מקוזניץ והחוזה מלובלין. לאחר פטירתם שלחו שני אנשים מהם לחפש רבי עבורם. הם עברו אצל צדיקים רבים, אך עדיין לא נמשך ליבם אחר מי מהם, עד שבאו אל רבינו הקדוש רבי אשר ושבתו אצלו.
והנה, במשך כל השבת, בכל שלוש הסעודות, לא אמר רבי אשר שום דברי תורה כלל. רק במוצאי השבת, כשעשה הבדלה והגיע לפסוק 'ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה', פתח ואמר: "זאגט דער תרגום יונתן: ותקבלו אולפן חדת בחדוותא מבחירי צדיקיא..." הדברים חדרו כל כך לליבם, עד ששני ימים לא יכלו להביט על העולם השפל הזה, ומיד קיבלו אותו כרבי עליהם.
עוצמת השפעתו על תלמידיו ניכרת גם במעשה שאירע עם תלמידו הרה"צ רבי דוד'ל קוברינער. פעם אחת חלה רבי דוד'ל, ומיד לקח החסיד רבי אלי'ה מנליס סוס כדי לנסוע לסטאלין ולהזכירו לפני הרבי. בטרם יצא לדרכו, אמר לו רבי דוד'ל ממיטת חוליו: "אלנק'ע שרעק זאך נישט, אל תדאג, כי שמעתי מפה קדשו של הרבי שאמר שהוא בטוח אז ווער סיא טרעט איבער אונזער שוועל, וועט נישט שטארבין אן קיין תשובה [=מי שיעבור את מפתן דלתי בוודאי לא ימות בלי תשובה], ואני הרי לא עשיתי תשובה..." וכך היה, שחזר לאיתנו.
עבודת התפילה של רבי אשר עצמו הייתה בהתלהבות גדולה ובקולי קולות. כאשר היה מחדש את הלבנה, היו שומעים את קולו הקדוש במרחק כמה וויארסט, וענו משם אמן על ברכתו. אף ממרחק של בערך תחום שבת היו מחדשים עמו את הלבנה, שכן שמעו ממש כל תיבה ותיבה מעוצם הקול הגדול שנשא בעת תפילתו. כך גם מסופר, כי תפילת 'ידיד נפש' של ערב שבת קודש ארכה אצלו ארבע שעות שלמות.
שלושים וחמש שנה הנהיג רבי אשר את העדה הקדושה. ביום כ"ו תשרי שנת תקפ"ז, בהיותו בן ס"ז שנה, נסתלק ומנו"כ בקארלין. סמוך להסתלקותו הותיר לבנו יחידו, רבי אהרן בעל ה'בית אהרן', מילים שהיו כעין צוואה על המשך הדרך: "זאלסט גיין אין טאטאלע'ס וועג, אין דער האלטין דעם רבין'ס נקודה, אין אונזער תנועה"... [=תלך בדרכי אבי, תאחז בנקודה של הרבי (=רבי שלמה מקארלין), ובתנועה שלנו.]
צאצאיו:
מזיווגו הראשון – בתו היחידה מרת פעריל ע"ה, אשת הרה"ק רבי אהרן בהרה"ק רבי מרדכי מלעכוויטש זי"ע, ולאחר פטירתו נישאה לרבי ישראל מאוסטראה מגזע היחס.
מזיווגו השני – בנו יחידו הרה"ק רבי אהרן בעל ה'בית אהרן' מקארלין זי"ע.
(ע"פ: שמע-שלמה השלם והמפואר, ספרן של צדיקים, כתבי הרה"צ ר' מנשה רוזנפלד, כתבי ר' מאיר ברנשטיין)