Skip to content
תמצית חפץ חיים

הלכות איסורי לשון הרע

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

חייב מבי"ד הוא אומר לחבירו שהבי"ד פסקו שלא כדין, ומדבר כנגד הבי"ד, ואף מראה לחבירו איך לפי דבריו הבי"ד טעו, והמדבר עובר בזה על כמה לאוים, והשומע מחויב אם הוא יכול להוציא את הדברים מלב המספר, ואם רואה שדבריו לא הועילו אין לו לקבל את הדברים, וביותר שהרי ת"ח חייבים לדונו לכף זכות אפילו בדבר שנוטה לחובה, כ"ש בדבר כזה שצד הזכות מכריע הרבה יותר, ואפילו אם בדק ואינו רואה שום צד זכות אסור להחליט הדבר לחובה אלא יש לו ללכת לשואלם למה פסקו כך.

איסור קבלת לשון הרע הוא על כל דבר שאסור לאומרו, כולל שלילת המעלות. (ו').

אע"פ שאסור להאמין ללשון הרע, מותר לחוש, והיינו חשש בעלמא כדי לשמור את עצמו או את אחרים מנזק, אבל לא יהיה הדבר אפי' בגדר ספק מפני שהוא בחזקת כשרות, ומחויב להיטיב לו ככל איש ישראל אפילו אם לפי דברי המספר הוא יצא מכלל 'עמיתך', וכ"ש שאסור לעשות מעשה או להזיקו או לביישו או לשנוא אותו מחמת זה, ואפי' שמע הדברים מעד אחד בבי"ד אסור. ואסור לספר לאחרים כדי להצילם מהזק, אם יודע שהם יקבלו את הדבר לאמת גמורה, ויזיקו או יביישו את הנדון. ואם הוציאו דיבה על אדם שמוחזק לעני, שבאמת אינו עני, אסור להאמין ולהמנע מלתת לו צדקה, כיון שנתחזק לעני, ומותר רק לחוש ולבדוק את הדבר היטב. ואפילו אדם רשע, אך עדיין הוא בכלל ישראל לענין להשיב לו אבידה ולתת לו צדקה וכדומה, כגון מומר האוכל נבילות לתיאבון, וכעת מספרים עליו שיצא לגמרי מכלל עמיתך דשביק התירא ואכיל איסורא, אסור להאמין. (ו').

מי שהאמין ללשון הרע ועדיין לא סיפר לאחרים, תקנתו שיוציא הדברים מליבו, ויקבל על עצמו שלא להאמין יותר ללשון הרע, ויתוודה. ואם סיפר לאחרים אין לו תקנה עד שיפייסנו, או שיראה להוציא את הדבר מלב האנשים שסיפר לפניהם. (ו').

מה יעשה אדם הנמצא בחברת אנשים המדברים לשון הרע- מי שיושב בחברת אנשים והם מתחילים לספר לשון הרע ואינו יכול להוכיחם, כי אדרבה עי"ז ידברו יותר, (דאם יכול להוכיחם חייב להוכיחם ואם לא עשה כך הוא נתפס בעוונם, ואם התוכחה לא תועיל ולא תזיק בודאי אין להמנע מלהוכיח) אם יכול ללכת או לסתום אזניו מצוה רבה לעשות זאת, ואם אינו יכול, יחליט שלא להאמין, ולא יהיה נח לו לשמוע, ולא יראה שום תנועה שנהנה מהסיפור דאל"כ אפילו אם אינו מאמין יהיה בכלל מסייע לדבר עבירה, וגם יעבור על איסור חנופה, ועדיף שיראה שלא נח לו ממה שמדברים, אמנם זה נאמר למי שיודע בנפשו שאינו יכול לאטום אזניו, אבל כדי לצאת ידי כל הספיקות אם אינו יכול להוכיחם ישתדל בכל כוחותיו לצאת מזאת החבורה, ואם עדיין לא ישב או שיכול ללכת ולא הולך נקרא פושע כמוהם, וכ"ש אם מתכוין לשמוע דבריהם, וצריך להתרחק מאד מחבורה כזו. (ו').

אדם המוחזק לרשע, והיינו שהתפרסם עליו כמה פעמים שהוא עובר על איסורים ידועים (כניאוף וכדומה) בשאט נפש, מותר לקבל עליו לשון הרע. ובדבר שמוחזק לנו שנתפקר בזה, מותר להאמין אם מספרים שעבר שוב על עבירה זו, ואפילו על איסור אחר נראה שמותר להאמין, אחרי שיצא מכלל עמיתך. (ז'). וכן מותר להאמין ללשון הרע על אפיקורסים ומלשינים שיצאו מכלל "עמיתך", ואפשר שאפילו על בעלי מחלוקת שי"א שמותר לספר עליהם לשון הרע, אין לקבל לשון הרע, אא"כ הלשון הרע הוא מעין המחלוקת, ומהמחלוקת ניכר שהלשון הרע הוא אמת. (ח').

אף אם שמע לשון הרע מאביו ואמו אסור לקבל, ומחויב למנוע אותם מזה בדרך כבוד, אך יזהר שלא יאמר להם שהם עברו על דברי תורה. ואם שומע מבני ביתו ואינו מוחה בהם הוא נענש על דבריהם, ויוכיח אותם בלשון רכה, וביותר יזהר בעצמו שלא ישמעו בני ביתו מפיו שום דברי גנאי על אחרים, כדי שיהיה לו פתחון פה למנוע אותם מזה, ועל פי רוב הנהגת הבית תלויה בו. (ח').

איסור קבלת לשון הרע כשיש סבירות לחשוב שהדבר נכון

אסור להאמין ללשון הרע גם כאשר יש סבירות לחשוב שהדבר נכון, כגון שמספר בפני המדובר או בפני רבים, או כשהמספר נאמן עליו כשנים או שהוא מסיח לפי תומו, וכדומה, ואם יש דברים הניכרים שהדבר נכון מותר לספר בתנאים מסוימים, וכדלהלן.

אסור לקבל לשון הרע בין בענין בין אדם לחבירו ובין בענין בין אדם למקום, (ומותר רק לחשוש לדברים, וכנ"ל כלל ו') אפילו אם הדברים סופרו בפני רבים, או בפני המסופר (אם לא הודה לדברים או שהתנצל ומתוך התנצלותו ניכר שהדבר אמת, אפי' אם שתק ודרכו תמיד לא לשתוק), או ששמע את הדברים מכמה אנשים (ולא מיבעי בדבר שנעשו רשעים מפני שסיפרו לשון הרע, שהחשוד על לאו דלשון הרע חשוד גם לשקר או להחליף או להוסיף דברים, אלא גם באופן שאינם נעשים רשעים אם הסיפור אמיתי, אסור להאמין, דאין שם עדות אלא בבי"ד, ואין נחשבים בזה לעידי שקר אלא למוציאי שם רע), או שיצא קול בעיר על אדם שעשה איזה איסור חמור או קל. (ז').

כשאדם מספר גנות על עצמו ועל חבירו, מותר להאמין רק למה שמספר על עצמו. (ז').

האם מותר להאמין ללשון הרע כשהמספר נאמן עליו כשנים או שהוא מסיח לפי תומו- דבר שאפשר לדונו לצד זכות (כגון שאולי לא ידע שהדבר אסור, או שלא ידע את חומרת המעשה, או שהוא שוגג), או סיפור על דבר שאינו עוון אלא גנאי ודופי בעלמא או שלילת המעלות, או שמספר על מעשי אבותיו או מעשיו הראשונים, אסור להאמין לזה אפילו אם המספר נאמן עליו כשנים, או שהוא מסיח לפי תומו (והיינו כשמספר את הדברים מעצמו, ואין כוונתו לגנותו או לעורר מדנים או להתכבד בקלון חבירו), או כשניכר שהדברים אמת. ומה שנתבאר בכלל ד' שמותר לספר הדבר בהצנע לרבו ואיש סודו המאמין לו כשני עדים, היינו רק בדבר שאם הוא אמת מותר לספרו (והיינו שעבר במזיד על איסור מפורסם כגון ניאוף, דאם הוא דבר שאין האיסור מפורסם, אף באופן שהיה מותר לספר, צריך השומע לדונו לכף זכות), והוא ראה דבר זה בעצמו, ובזה מותר לרבו להאמין לזה ולשנוא אותו ולהתרחק מחברתו עד שיוודע לו שהוא שב מדרכו הרעה, (אבל אסור לו לספר דבר זה לאחרים, או להפסידו בממון או להכותו). ולמסיח לפי תומו בכל גוונא אסור להאמין, (ולא נחשב לפי תומו אלא אם לא דיברו מתחילה על איש זה לא לשבח ולא לגנות, והמספר אינו שונא אותו מתחילה, וכל שלא נתברר שהוא מסיח לפי תומו זה ספיקא דאורייתא ואסור מדינא להאמין, וכמעט לא שייך שיהיה מסיח לפי תומו, ובכלל לא פשוט שמותר להאמין למסיח לפי תומו, ולכן השומר נפשו ירחק מזה. ובדברים שבין אדם לחבירו, אם רוצה לספר כדי לקנא לאמת ולעזור לאשר אשם לו, יזהר שלא יספר את הדברים בתורת ודאי, רק יאמר שכך שמע, ואפילו באופן זה צ"ע אם מותר, ויותר טוב שיברר היטב את הדבר, וכן יבדוק אם לא יועיל שיוכיח אותו. (ז').

כשניכר שהדברים אמת מותר להאמין בתנאים הבאים: א' כאשר המעשה שהמדובר עשה הוא עוון גמור שאיסורו ידוע ואין בדבר צד זכות. ב' הדברים הניכרים הם נוגעים לאותו סיפור עצמו, (ואז מותר להאמין אפילו אם המספר נמצא שקרן בפעם אחרת, אבל בדברים שאינם ניכרים ממש אסור להאמין גם אם לא נמצא שקרן בפעם אחרת). ג' הוא ראה את הדברים הניכרים בעצמו. ד' גם באופן המותר אין ההתר אלא להאמין, אבל אסור לספר לאחרים (ואם הוא מוחזק בעיר לאדם רשע מותר, וכן בדברים שבין אדם לחבירו מותר לספר לאחרים שנראה בעיניו שפלוני חטא כנגד פלוני כדי שיעזרו לו), וכן אסור להפסידו בממון או להכותו אפילו במקום שמותר לספר לאחרים, ואפילו בדבר שאם הוא נכון היה מותר להפסידו, כיון שהדבר לא נתברר, וכן אסור להטות אזנו לשמוע את הסיפור אם אין לו בזה תועלת, כיון שהוא מכשיל בזה את המספר. ובית דין שראו בעצמו או שהעידו בפניהם על הדברים הניכרים, לפעמים מפני צורך השעה מותר להם להכותו, כגון שניכר שפלוני גנב מפלוני משהו, אבל לנגזל עצמו אסור להכותו מכח אומדנא, ואפילו אם יכול לברר בעדים שהחפץ הוא שלו. (ז').

על מי אסור לספר לשון הרע

אף אם הוא מספר על קרובו שבדרך כלל אינו מקפיד וגם אין כוונתו לגנותו, מ"מ אם טעה בהחלטתו והוא אינו אשם כמו שסיפר, אינו יוצא מכלל לשון הרע. (ח').

אסור לספר לשון הרע בין על איש בין על אשה, וגם על אשתו ובית חותנו אסור. (ח').

אסור לספר לשון הרע גם על קטן אם יתכן שיסובב לקטן נזק או צער אסור, (אא"כ מתכוין לתועלת לפי כללי התר לתועלת, ויבחון שבאמת תצא תועלת). (ח').

אסור לספר לשון הרע אפילו על עם הארץ, וכ"ש המספר על תלמיד חכם שבזה עוונו גדול יותר, ופעמים הוא בכלל מבזה תלמיד חכם שעונשו גדול, ותלמיד חכם לענין זה הוא לפי הדור, ובזמננו מי שהוא ראוי להורות ויגע בתורה נקרא תלמיד חכם, והמבזהו אפי' בדברים ושלא בפניו הוא עוון פלילי וחייב נדוי, ואם התלמיד חכם הוא מורה הוראה בעיר האיסור חמור הרבה יותר. (ח').

אפיקורס מצוה לגנותו ולבזותו ולשונאו בין בפניו ובין שלא בפניו וא"צ לזה את פרטי לשון הרע לתועלת שמבוארים בכלל י', בגלל שיצא מכלל "עמיתך", ונקרא אפיקורס מי שכופר בנבואה, או שכופר בתורה שבכתב או שבעל פה, ואפי' בפסוק אחד או דרשה אחת ודקדוק אחד. וכל זה דווקא כשהמספר שמע בעצמו או שהם מוחזקים בעיר לאפיקורסים (או שהוחזק בודאות שעבר כמה פעמים על עבירות שאיסורם ידוע כמו ניאוף ואפילו עבירות קלות אם נתפשט איסורם בישראל, אך בזה כיון שאינו אפיקורס צריך לכוין לתועלת, ושלא יגדיל העולה, ולא יספר דווקא בצינעא ואילו בפניו יחניף לו (אא"כ הוא חושש שהלה ירע לו או שיהיה מזה מחלוקת), אבל בלאו הכי אסור), אבל אם יצא עליהם קול בעלמא או ששמע מאנשים שהם אפיקורסים אסור להאמין אלא רק לחוש לעצמו ולהזהיר אחרים בסתר שלא יתחברו עמהם. (ח').

בעלי מחלוקת- י"א שמותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת, אמנם יש בזה כמה תנאים: א' דווקא כשעל ידי הסיפור תושבת המחלוקת, ואינו יכול לעשות זאת באופן אחר. ב' שיכוין לתועלת ולא מתוך שנאה. ג' שידע הדברים בעצמו, אבל לא יסמוך בזה על אחרים אא"כ נתברר לו שזה אמת לפי הכללים בענין קבלת לשון הרע. ד' שיברר היטב מי נקרא בעל המחלוקת על פי התורה, ואם אינו יכול לברר זה, שב ואל תעשה עדיף, כי בדרך כלל מי שמערב עצמו בעניינים אלו ואינו מדקדק היטב להזהר בכל הפרטים, מלבד איסור לשון הרע הוא גם מעורר מדנים ומגדיל את המחלוקת, ואם הוא אדם חשוב, הוא גורם לחילול השם. (ח').

אסור לבזות ולחרף את המתים, ויש תקנה וחרם קדמונים שלא להוציא לעז ושם רע על המתים, אפילו עם הארץ וכ"ש תלמיד חכם, וכ"ש שאסור לבזות את דברי תורתו. ומה שמצינו שהיו חכמים שקינטרו זה את זה בדברי תורה, כוונתם היתה לשם שמים שלא יתקבלו הדברים להלכה ויצא מזה מכשול, ולא נתכוונו ללעג. (ח').

למי אסור לספר לשון הרע

אסור לספר לשון הרע לשום אדם ואפי' לקרוביו או לאשתו, אא"כ אם הוא דבר שצריך להודיע לאשתו או לשותפו לתועלת, שאז מותר, ואפילו אם לא ראה הדברים בעצמו מותר ובלבד שיאמר שלא ראה בעצמו ויש לחשוש לזה. (ח').

אסור לספר גם לקרובי מי שמספר עליו, אא"כ כוונתו שיוכיחוהו ואינו יכול להוכיחו בעצמו. (ח').

אסור לספר לשון הרע לישראל, וכ"ש שאסור לספר לנכרי שעוונו גדול הרבה יותר, ואם מלשין על ישראל בפני נכרי הוא בכלל המלשינים ודינו כאפיקורס וכופר שגהינום כלה והם אינם כלים, וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה. (ח').

אבק לשון הרע

מלבד מה שאסור לדבר לשון הרע אפילו בדרך רמז, אסור גם כן לדבר דבר שאינו גנות, אבל יתגלגל על ידי זה שחבירו יתגנה, וכדלהלן. וכתב הח"ח בהגהה שאיסור אבק לשון הרע נאמר גם באופן שאין בזה איסור לפני עוור, והיינו אע"פ שאינו קרוב כ"כ שיבואו על ידי זה לידי איסור, או שגם בלעדיו היו עוברים על האיסור.

אסור לומר "מי היה חושב שפלוני שיהיה כמו שהוא עכשיו" או "איני רוצה לדבר על פלוני" וכיוצא בזה, והרי זה אבק לשון הרע. (ט').

המספר בשבחו של חבירו בפני שונאיו הרי זה בכלל אבק לשון הרע, כי גורם שיספרו בגנותו, ולכן מי שאינו בשלימות עם הרב או הבי"ד שבעיר ויש לו שם דין תורה, לא ישאלנו מה יצא בדינו, שמא יצא חייב וידבר בגנות הבית דין, והרוצה לצאת ידי שמים לא ישאל אדם מה יצא בדינו, אף אם אינו יודע שיש לו דבר עם הבי"ד הזה, כי שאלה זו עלולה מאד להכשילו לדבר בגנותם, אא"כ הוא מוכרח לשואלו מפני שהדבר נוגע גם לו. וגם בפני כל אדם אסור להרבות בשבחו של אדם אחר כי יסובב מזה שהוא או השומעים ידברו בגנותו, וכן אסור לשבחו במעלות מסוימות אם מתוך זה ניכר שחסרים לו מעלות אחרות שראויות להיות לו. ויש להמנע מאד מלשבת באסיפת אנשים המדברים אפילו בשבח גדולי הדור, דכמעט לא ימלט שלא יגיעו לבסוף ללשון הרע, ולשון הרע על אנשים כאלו חמור הרבה יותר מעל סתם איש ישראל. ובפני רבים אסור בכל גוונא כי יקנאו בו ויבואו לספר בגנותו, אא"כ הוא משער שהשומעים לא יגנוהו ואינו משבחו יותר מדאי, או שהוא מוחזק לכשר וצדיק שאין לו גנות כלל. (ט').

יש ליזהר שלא לשבח אדם באופן שיבוא מזה לידי הפסד, כגון לפרסם על אדם שהוא עושה חסד ועל ידי זה יבואו בני אדם שאינם מהוגנים לנצלו. (ט').

אדם שמביא עצמו לידי חשד שדיבר לשון הרע הרי הוא בכלל אבק לשון הרע אף אם מותר לספר את הדבר מצד הדין, כגון שיחשדו שהדברים אינם נכונים, או שאין כוונתו לתועלת אלא לגנותו. (ט').

דינים נוספים-

אסור לדור בשכונת בעלי לשון הרע, או להיות בחברתם, ומי שיודע בתלמידו שהוא מבעלי לשון הרע ואינו יכול להוכיחו צריך להרחיקו. (ט').

והשומע לשון הרע ויכול להוכיח או לגרום שידבר על דבר אחר מחויב בזה כי צריך לעשות כל תצדקי כדי להפריש את חבירו מאיסור, ואפי' אם לא יפסיקו לדבר מחויב להוכיחם אם לא יזיק בזה, וגם בבניו ובנותיו הקטנים מצוה לגעור בהם ולהפרישם. (ט').

אסור לספר דבר שחבירו גילה לו אא"כ נתן לו חבירו רשות וגם אין בזה לשון הרע. (ט').

לשון הרע על אדם שהזיק לחבירו, ותנאי לשון הרע לתועלת

לעיל בכלל ד' נתבארו דיני לשון הרע על עניינים שבין אדם למקום, וכאן (כלל י') יתבארו דיני לשון הרע על עניינים שבין אדם לחבירו, וכיון שבפרטי הדינים יש חילוקים בזה נתבארו עניינים אלו כל אחד בפני עצמו.

הרואה אדם שמזיק או מצער את חבירו, ויודע שלא תיקן את הדבר, יכול לספר כדי לעזור לניזק ולגנות את המעשים הרעים בעיני הבריות, אפי' ראה את הדבר יחידי- אך יש בזה ז' תנאים:

א' שיראה בעצמו, או שיתברר לו שזה אמת, ועיין בהלכות רכילות כלל ט' אם מותר לספר לנגזל עצמו.

ב' שיתבונן אם זה באמת גזל או נזק על פי דין.

ג' צריך להוכיח את החוטא לפני שמספר. ואם יודע שתוכחתו לא תתקבל מותר לספר, אך יספר בפני שלשה (ולשומעים אסור לקבל דבר זה כאמת גמורה), כי אם מספר בצינעא נראה שכוונתו לגנותו באופן שלא יגיעו הדברים לידיעתו, וכן נראה שאין הדברים אמת. ואם מפחד שירע לו אפשר שיש להקל לספר גם לאחד או שניים ובזה אם רואה שלא יקבל תוכחתו יותר טוב שלא להוכיחו. וכן אם לא יבואו לחשוד בו בשקר מותר לספר שלא בפני ג'.

ד' אסור להגדיל העולה יותר ממה שהיא, או לחסר פרט שבלעדיו יתגנה חבירו יותר.

ה' שיכוין לתועלת, ואם הוא חוטא כמותו אסור, כי ודאי אין כוונתו לתועלת. ואם הזיק לו עצמו אסור לספר כי אין כוונתו לתועלת, אלא אם יודע שתהיה לו תועלת מזה להבא שיתוקן הנזק או הצער או שימנע מלהזיק לו ולצערו יותר שאז מותר לספר לפי כללי ההתר גם שלא באפי תלתא, אף אם לא הוכיחו מתחילה מפני ששיער שלא יקבל תוכחתו, ואם יכול לסבב את התועלת באופן שיקטין את הסיפור ממה שהיה מצוה לעשות כך ויתכן שזה חיוב מן הדין, ואם יסובב לו הזק יספר רק באופן שלא ינזק יותר ממה שהיה מתחייב בבי"ד ולא יעשה זאת כי אם על פי בעלי הוראה. ובאופן שעלול הדבר לבוא לידי מלשינות, אסור בכל גוונא. (ואם לא הזיק לו אלא רק נמנע להיטיב עמו זה לשון הרע גמור. ואין התר לגמול רע למי שהזיק לקרובו, דלא נאמר "מבשרך לא תתעלם" כדי לעשות איסור). והנהגה חשובה שמי ששמוע שמישהו עשה לו רע, לא יבוש לשואלו על כך, כי הרבה פעמים יבין שהדבר אינו נכון.

ו' אם הוא יכול לסבב התועלת באופן אחר, או שיכול להמעיט את הגנות, מחויב בזה.

ז' שלא יגרם לו נזק יותר ממה שבי"ד היו עושים לו, ואם הוא עד אחד והוא רואה שהשומעים יעשו מעשה על פי דבריו, אסור לספר, ומותר רק לזרזם שיביאו את הגזלן לדין, ושם הוא יעיד.

ותועלת היינו או לעזור לניזק שיתמעט ממנו הצער ממה שביישוהו, או שיוכיחו את המבייש ואולי הוא יפייס את המתבייש, או שמספר במטרה שיתרחקו מדרך רשע, ואולי גם הוא עצמו יחזור בתשובה, אך כל זמן שאין תועלת לנדון עצמו בממון אסור לספר לאחרים משום שהדבר עלול להגיע לניזק והוי רכילות, וגם הנזק בזה שיגרם עי"ז מחלוקת רב על התועלת, וכן צ

More in this printout

View the whole printout