Skip to content
תמצית חפץ חיים

ספר חפץ חיים

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

הלכות לשון הרע ורכילות לא נתבארו במקום אחד אלא הם מפוזרים במקומות שונים בש"ס ובפוסקים, והמציאות היא שרבים אינם יודעים את ההלכות בצורה ברורה, או שחושבים בטעות שבאופנים מסוימים מותר לדבר לשון הרע, וממילא רבים נכשלים בעוונות אלו.

מטרת כתיבת ספר חפץ חיים היא לסדר במקום אחד את כל ההלכות בצורה ברורה, ועל ידי ידיעת ההלכות (בתוספת ידעת חומר עוון לשון הרע, וגודל השכר לשומר פיו ולשונו, וידיעת תחבולות ועצות איך להנצל מעוון זה, כמבואר בספר שמירת הלשון), יוכל האדם להתגבר על היצר הרע ולהמנע מחטאים אלו.

גודל חומר חטא הלשון-

הקב"ה הבדילנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו והכניסנו לארץ הקודש כדי שנזכה לקיים כל מצוותיו, וכל כוונתו בזה לטובתנו שנוכל לקבל השפעת טובו וחסדו בעולם הזה ובעולם הבא. והקב"ה ציווה אותנו שלא נעזוב את התורה, ובימי בית ראשון העמיד לנו נביאים להחזירנו למוטב, ובבית שני אף שחסרו ה' דברים מ"מ היינו יכולים לקיים כל המצוות ולהשלים כל חלקי הנפש, אך גברה שנאת חינם ולשון הרע ביננו, ומטעם זה נחרב הבית וגלינו מארצנו, ואנו מתפללים לקב"ה שיקרב אותנו, אך תפילתנו לא מתקבלת כי מיום שנחרב בית המקדש יש חומה של ברזל שמפסיקה בין ישראל לאביהם שבשמים, אמנם הסיבה היא לא מצד הקב"ה אלא רק מצידנו, כי הקב"ה רוצה לגאול אותנו אפילו כשעדיין לא הגיע זמן הגאולה, ק"ו היום שעברו אלף השנים שנגזרו לגלות, אלא שאין אנו מניחים לקב"ה שישרה שכינתו בתוכינו.

הסיבות לאריכות הגלות

הם הרבה, אך חטא הלשון עולה על כולם מכמה טעמים: א' הוא הסיבה לגלותנו, וממילא כל זמן שלא יתוקן החטא איך ניגאל. ב' חטא המרגלים שמאז נגזר עלינו גלות, היה לשון הרע. ג' עוון זה גורם שיהיו ישראל נרדים בפרך. ד' עוון זה גורם לסילוק שכינה. ה' איך יחולו עלינו ברכותיו של הקב"ה כשאנו מורגלים בחטא שכתוב עליו ארור מפורש בתורה. ו' גודל עוון זה הוא לאין שיעור שהוא ככופר בעיקר, וגם נפרעים ממנו בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא.

הטעם שהחמירה תורה בעוון זה-

א' משום שעוון זה מעורר קטרוג גדול הגורם למוות וחרב והרג של אנשים רבים במקומות רבים. ב' שע"י שהאדם פוגם את הלשון הוא מונע מכל דיבורי התורה והתפילה שלו לעלות למעלה, ומאין תבוא עזרתינו לביאת המשיח וכיוצא בזה. ג' חטא שרגילים הרבה אנשים לחטוא בזה הרבה פעמים, השפעת הקלקול למעלה מאד חמורה, אפילו בעוון קטן, כ"ש בחטא זה שהוא חמור מאד.

חשיבות ידיעת הלכות לשון הרע שלכך נתחבר ספר זה-

הסיבה שאיסור זה נעשה אצל רבים הפקר הוא מחמת מחשבת ההמון שאיסור לשון הרע הוא רק כשהדבר אינו אמת, והבעלי תורה יש להם טעויות בידיעת הדינים, וכגון התר דאפי תלתא ואפי' מרא, או באיסור שלילת המעלות, ובאיסור קבלת לשון הרע בלב, או משום שמחשיבים את המדובר לרשע שמותר לדבר עליו. ומאידך פעמים שנראה לאדם שהכל אסור וממילא א"א לפרוש, ויש שחושבים שאינו עוון אלא מידת חסידות. ועל כן נתחבר ספר זה שבו נתקבצו כל הדינים מש"ס ופוסקים למקום אחד. והכל כתוב בדקדוק רב, וכל הדינים הם מעיקר הדין ולא ממידת חסידות, ולבד מההלכות יבואר גם כמה לאוין ועשין רגיל לעבור מי שאינו נזהר מלשון הרע ורכילות, אולי ינגף היצר כשיראה גודל המכשלה בזה. גם לימוד הלכות אלו משפיע על האדם כמ"ש חז"ל אם יגעת הרבה בדבריהם הקב"ה מסיר יצר הרע ממך. וע"י ההרגל במשך הזמן יוכל האדם לפרוש מחטא זה לגמרי. ואף שיש שיבואו להקל יותר ממה שכתוב, מ"מ צדיקים ילכו בם וכו'. ואין לטעון כי מוטב שיהיו שוגגים וכו', כיון שבדבר המפורש בתורה לא אומרים כך, וחובה לדעת פרטי ההלכות ואפשר לקיימם, וגם ע"י הלימוד אף אם יחטא יצא מכלל בעלי לשון הרע, וידע בנפשו שחטא לפני ד', ויראה לפייס את חבירו או לפחות שלא לדבר עליו עוד פעם.

למה הזהירה תורה על לשון הרע יותר משאר מידות רעות-

מגודל אהבת ד' לישראל הרחיקם מהמידות הרעות, ובפרט הרחיקה התורה מלשון הרע ורכילות, שאף שאין לוקים על לאו זה, הרי הוא גורם למריבה ולרעות רבות ופעמים אף לשפיכות דמים, כמו שמצינו שחטא הנחש שגרם לגילוי עריות ולמיתה לכל העולם היה ע"י לשון הרע, ועיקר ירידת ישראל למצרים היתה ע"י לשון הרע, וכן עיקר חטא המרגלים שהוא סיבת הגלות הוא לשון הרע, והריגת כל חכמי ישראל בימי שמעון בן שטח וחורבן ביתר היו ע"י רכילות, וכן עוד רעות עד אין מספר.

אלו איסורים עובר האדם בלשון הרע

מפני גודל הרעות שבחטא לשון הרע ורכילות הזהירה התורה עליו בפירוש בלאו ד"לא תלך רכיל" (משא"כ על שאר מידות רעות שלא נכתבו אלא ברמז), ובאמת בלשון הרע שייך לעבור כמעט על כל הלאוין והעשין שבין אדם לחבירו, ועל הרבה איסורים שבין אדם למקום, ולהלן יבוארו י"ז לאוין י"ד עשין וכמה ארורים ששייך לעבור עליהם בלשון הרע ורכילות, ומי שרגיל במידה רעה זו בודאי יעבור במשך הזמן על כולם. וכתב רבינו בסוף הפתיחה "ואבקש לידידי הקורא שזאת הפתיחה יקרא ויחזור ויקרא, כי היא בודאי תועיל לענין זה על להבא יותר מן הכל".

בכל האופנים הנ"ל עוברים בין בלשון הרע בין ברכילות, ואפילו על אמת, מלבד היכן שצויין אחרת.

איסור לא תלך רכיל בעמך הכונה שלא לומר לאדם מה עשה לו פלוני או אמר עליו, והיינו רכילות, ולשון הרע ג"כ בכלל לאו זה, ועובר בין בפניו בין שלא בפניו, והמקבל אינו עובר על לאו זה.

המספר או המקבל עובר על לא תשא שמע שוא, בין בפניו בין שלא בפניו.

המספר עובר על השמר בנגע הצרעת שזה אזהרה שלא לשכוח להזהר מלשון הרע שלא תבוא צרעת עי"ז, ואיסור זה הוא גם שלא בפניו, ולגבי המקבל אם הוא שותק ואינו מסייע למספר כלל, צ"ע אם עובר.

המספר בין בפניו בין שלא בפניו עובר בלפני עור מפני שמכשיל את המקבל, וככל שיתרבו השומעים יתרבה איסורו, והשומע הראשון עובר, אבל אם גם בלעדיו כבר היו שומעים יתכן שאינו עובר, ומ"מ יזהר לא לישב עמהם.

המספר לשון הרע אפילו על אמת ואפילו שלא בפניו עובר על השמר פן תשכח את ד' אלוקיך דמסתמא הוא גס רוח ואינו מכיר נגעי עצמו, ועוון הגאוה קשה מאד, ואם מתכבד בקלון חבירו בודאי עובר (מלבד שאין לו חלק לעוה"ב, אמנם שלא בפניו אינו חמור כ"כ לענין עולם הבא, אבל איסור גאוה ושאר איסורים שייכים גם שלא בפניו). והמספר רכילות אינו עובר על לאו זה.

המספר והמקבל בפניו ושלא בפניו עוברים על לא תחללו את שם קדשי שכיון שאין בלשון הרע תאוה והנאה גשמית, הרי זה מרד ופריקת עול, וכל המבזה אפילו מצוה אחת ומיקל בכבוד שמים נקרא מחלל השם. ובפרט אם הוא איש חשוב שאם עושה דבר שנראה בעיני ההמון שהיא עבירה ואין ראוי לאדם כמותו לעשות דבר כזה, אע"פ שגוף הדבר מותר, הרי זה חילול השם, (והמחלל שם שמים אין שיעור לעונשו, ואין כח לא בתשובה לכפר ולא ביסורים למרק ולא ביום הכיפורים, אלא כולם תולים ומיתה ממרקת, ואפילו חילל שם שמים בסתר נפרעים ממנו בגלוי, אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם), ואם דיבר ברבים חטאו גדול יותר.

המספר שלא בפניו עובר לפעמים על לא תשנא את אחיך בלבבך כגון אם בפניו מדבר שלום, וכ"ש אם מצוה שלא יספרו לו, (אבל כשמראה לו את השנאה אינו עובר על "לא תשנא" אלא על לא תקום ולא תטור ועל ואהבת לרעך כמוך). והמקבל אינו עובר על לאו זה.

אם מדבר מחמת שנאה שביקש ממנו טובה בדבר שאילת ממון וכדומה, ולא היטיבו, עובר על השנאה בלב על לא תטור (שאיסור זה אינו על הדיבור אלא על נטירת הלב, דצריך שימחה הדבר מליבו), ועל הדיבור עובר בלא תקום, בין בפניו בין שלא בפניו, והיינו המספר, והמקבל אינו עובר אא"כ סייע בסיפור ונהנה ממנו בגלל שלא היטיב לו. ודעת רוב הפוסקים שאם ציערו צער הגוף, כגון שביזהו, אינו עובר על לא תקום ולא תטור, (אמנם צע"ג אם מותר לגנותו בפני בני אדם, מפני שאף אי נימא שאינו עובר בזה על איסור סיפור לשון הרע, מ"מ עובר על "לא תשא שמע שוא" ועוד איסורים המוזכרים כאן), ורק אם ביקש ממנו מחילה מצוה להעביר על מידותיו. ויש להסתפק לפי דבריהם אם מותר לפי דבריהם רק לצערו צער הגוף, או שמותר גם למנוע ממנו טובת ממון, וצ"ע. ודעת ספר החינוך שיש איסור לא תקום ולא תטור גם כשציערו צער הגוף, ורק בשעת מעשה מותר מדינא להשיב לו (ורק משום מצוה ומידה טובה בעלמא לא יענה לו, דבשעת מעשה א"א בטבע האדם לשתוק אם לא מי שבירכו ד' במידות קדושות), וכן משמע ברמב"ם, וספיקא דאורייתא לחומרא.

אם מעיד בבי"ד יחידי עובר בלא יקום עד אחד באיש, ולוקה על זה. וזה איסור על המספר, וכן לבי"ד שלא יקבלו את דבריו. ולאו זה שייך רק בפניו, דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין.

אם מדבק עצמו לחברת רשע עובר בלא תהיה אחרי רבים לרעות, שזה איסור להתחבר עם עושי עוול, בין בפניו בין שלא בפניו, למספר ולמקבל, ומלבד האיסור דאורייתא יש על זה עוד איסורים דרבנן ולאוין מדברי קבלה כמעט עד אין מספר.

אם הוא מחזיק במחלוקת ע"י סיפורו עובר על ולא יהיה כקורח וכעדתו, בין בפניו בין שלא בפניו, למספר, ואפשר שגם על המקבל שייך לאו זה.

המגנה את חבירו בפניו או גם בפני אחרים ולחבירו אין מה לענות, הרי הוא עובר על לא תונו דאיירי באונאת דברים שזה כולל כל דבר שהוא מצער בזה את חבירו, כגון אם נשאל שאלה לא יאמר לחבירו להשיב אם יודע שאין לו מה לענות). ואיסור זה שייך בין בלשון הרע בין ברכילות (שאומר לו בפניו ובפני מי שדיבר עליו מה שאמר לו מתחילה, דמן הסתם הוא מצטער שאינו יכול להכחישו), למספר בלבד, ודווקא בפניו.

אם גינהו בפניו ונשתנו פניו ע"י הדברים עובר בלא תשא עליו חטא שהוא איסור לבייש חבירו אפילו בזמן התוכחה ואפילו בינו לבין עצמו, ואפילו אינו מתבייש עי"ז אלא צער בעלמא. ואינו עובר בזה אלא המספר, ודווקא בפניו.

המספר בגנות יתום או אלמנה בפניהם אפי' הם עשירים, עובר בכל אלמנה ויתום לא תענון שהתורה הזהירה שלא לצערם בשום מין צער אפילו בדיבור בעלמא, ועונשו "וחרה אפי והרגתי אתכם" וגו'. והשומע בפניהם את בזיונם ושותק אינו עובר על לאו זה, אך יש לו בודאי עונש על זה. וצריך לדבר להם ברכות, ולהתנהג עמהם בצורה מכובדת, ולחוס על ממונם יותר מממון עצמו. ושיטת רש"י שלאו זה שייך בכל אדם אומלל.

אם המספר מתכוין להחניף לשומע עובר בלא תחניפו את הארץ, בין בפניו בין שלא בפניו. וכן השומע לשון הרע ומסכים ומוסיף כמה מילים כדי להחניף למספר עובר בלאו זה, וזה שייך בלשון הרע ואפילו על אמת ואפילו שלא בפניו. וחייב אדם למסור עצמו לסכנה ואל ישיא את נפשו עוון אשמה כזה, ואסור מן התורה לעשות שום תנועה שנראה ממנה שהוא מסכים לסיפור, ואם תוכחתו תישמע חייב להוכיחו.

אם מקללו עובר על לא תקלל חרש, וזה שייך גם במקללו שלא בפניו, ורק למספר.

אם מדבר על ישראל בפני נכרי הוא הוא בכלל מוסר.

יש מהלאוין שחיובם מיתה בידי שמים כגון על גנות של אלמנה ויתום ועל חילול השם, ויש שנוגע בענין עולם הבא כמו מלבין פני חבירו ומתכבד בקלון חבירו.

המרגל בחבירו בין בפניו בין שלא בפניו, עובר על זכור את אשר עשה ד' אלוקיך למרים שהוא חיוב לזכור בפה תמיד ולהשיב אל ליבנו מה שנענשה מרים על שדיברה על משה.

וכן עובר על ואהבת לרעך כמוך, שנצטווינו בזה לחוס על ממון חבירו וכבודו ולספר בשבחו כמו שהיה רוצה שיעשו לו, והרי אדם לא רוצה שידעו את חסרונותיו. ועוברים בזה המספר והמקבל, ואפילו שלא בפניו.

המספר או המקבל אם יכל לשפוט המעשה לזכות עובר על בצדק תשפוט עמיתך. (בבינוני המצוה בספק השקול, ובירא אלוקים אף בנוטה לחובה). וזה שייך בין באמת בין בשקר, שהרי הרבה סיפורי לשון הרע ורכילות אף שאינם שקר מוחלט הרע מ"מ אם היה מספר את כל הפרטים או שהיה מספר במנגינה אחרת לא היה בזה גנות.

אם איבד מחייתו מחמת הסיפור בין בפניו בין שלא בפניו, עובר על גר ותושב וחי עמך. וחי אחיך עמך, והמקבל אינו עובר בלאו זה.

אם המקבל בין בפניו בין שלא בפניו יכול להוכיח את המספר ודבריו יתקבלו ואפי' ספק, עובר על הוכח תוכיח, שמצות תוכחה היא גם קודם החטא, כדי שלא יבוא לחטא. והמספר אינו עובר בלאו זה. (ואף אם גומר בדעתו להוכיחו אחר שיגמור סיפורו, חייב להוכיחו מיד, אא"כ הוא רואה שע"י שמיעתו יוכל לברר לפני השומעים מתוך הסיפור עצמו שזה הוצאת שם רע בעלמא, או שזה דבר שצריך לשמוע כדי לקבלו לחוש.

אם מדבק עצמו לחבורת רשע עובר על ובו תדבק שהוא מצוה להתדבק בתלמיד חכם בכל מיני חיבור כדי ללמוד ממעשיהם, וזה שייך בין בפניו בין שלא בפניו, בין למספר בין למקבל. (ודבר זה שייך כשמגיעים לחתונה, שהרבה פעמים היצר מסית לשבת ליד אנשים שמדברים על ענייני העולם וחידושיו, ובודאי יכשל בלשון הרע, אבל אם יתגבר וישב ליד בעלי תורה ויצל מחטא זה ויקיים "ובו תדבק".

אם מדבר בבית הכנסת או בבית המדרש עובר על ומקדשי תיראו, שמלבד עצם האיסור על שחוק והיתול ושיחה בטלה, כ"ש שאסור לשון הרע ורכילות, ואפילו אם עשו תנאי בבית הכנסת, או תלמידי חכמים שמותר להם לאכול שם כדי שלא יתבטלו מלימודם, וזה שייך בין בפניו בין שלא בפניו, המספר ודאי עובר, ונראה פשוט שגם המקבל עובר, דאם היתה עליו אימתו של הקב"ה השוכן שם לא היה מניח לחבירו לספר לו. ודבר מצוי שמתחילים לדבר לפני קריאת התורה, וממשיכים גם בזמן הקריאה שאם מחסר אפילו תיבה אחת זה עוון פלילי וגדול עוונו מנשוא, והרבה פעמים הוא איש חשוב שיש בזה גם חילול השם, וא"א לתאר גודל היסורים והצרות שהאדם מקבל בשביל דיבור אחד.

אם מגנה זקן (אפילו עם הארץ) בפניו, ואפילו עם הארץ, או חכם אפילו אינו זקן, עובר על והדרת פני זקן, דהידור היינו לדבר בדרך כבוד, ואם מגנהו בודאי אינו מהדרו, (ועלול להגיע לאיסור מבזה ת"ח, שהוא בכלל אפיקורס), ואם הוא גם זקן וגם חכם עובר על מצות "והדרת" בכפלים. וצ"ע אם המקבל על זקן עובר, דאפשר שגם כששומע בזיונו בפניו ואינו מוחה זה אינו בכלל הידור, ויותר מזה שמקבלו לאמת, ובחכם אפשר שגם המקבל עובר אפילו שלא בפניו, דבאמת עוון חמור הוא מאד לשתוק על בזיון תלמיד חכם, ומ"מ עשה זה צ"ע אם עובר בכהאי גוונא.

המספר על כהן, ומגנהו בפניו עובר על וקדשתו שזה מצוה לנהוג בכהנים כבוד הרבה, והמספר לשון הרע או רכילות ומבזהו בודאי אינו מכבדו, ואפשר שגם המקבל ושלא בפניו עובר.

המספר לשון הרע או רכילות על אחיו הגדול או על בעל אמו או אשת אביו עובר על מ"ע דכבוד, וצ"ע אם המקבל עובר, וכן צ"ע אם עובר דווקא בפניהם או גם שלא בפניהם. וכ"ש כשמספר על אביו ואמו, שבזה עובר גם על ארור מקלה אביו ואמו,

המפקיא עצמו לעוון לשון הרע ורכילות אפילו שלא בפניו בין לספר בין לקבל עובר על את ד' אלוקיך תירא, שהוזהרנו בזה לירא את ד' כל חיינו והיא מצוה תמידית, ובבוא מעשה לידינו נתחייבנו להעיר את רוחינו שהקבה יודע ומעניש. ומצוי הדבר שכאשר אדם מוחה על דבר שנעשה שלא כדת התורה, לועגים לו בלשון ראו את פלוני אשר לבש לפנים (כלפי חוץ) את מעיל היראה וגם הוא קינא קנאת ד' צבקות, וכו', וידוע גודל עוון הזכרת שם שמים לבטלה, שעל זה חייב נידוי ובא לידי עניות.

עובר על מצות עשה דתלמוד תורה, שלא למד תורה באותו הזמן, ואינו יכול לפטור עצמו במה שילמד אח"כ, כי חייב ללמוד בכל רגע, (וכל אדם יכול ללמוד מה שהוא מבין), וגם הוזהרנו בכמה לאוין ועשין שלא לפרוש מן התורה בשום פנים, ומצות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, וכיון שאדם שעבר עבירה מחשבים עימו בעת הדין גם על מה שלא קיים מצוה באותו זמן, וכל תיבה של תורה היא מצות עשה בפני עצמה, ממילא בכל דיבור של לשון הרע ורכילות אפילו על אמת בין בפניו בין שלא בפניו בין למספר בין למקבל עובר על מאות לאוין ועשין. וכשעוסק בפרנסתו או חושב איך להשיג את מחייתו אינו עובר, אך יזהר שלא יוציא על זה זמן יותר מכדי ההכרח האמיתי, והיצר הרע מסמא את עיני האדם בזה, ועל כן מאד ומאד צריך להתיישב בזה מה הוא ההכרח האמיתי שא"א בלעדיו בשום אופן, והיותר יחרים. והא דמצינו שהשח שיחת חולין עובר בעשה, היינו מלבד מה שמבטל בזה מצות תלמוד תורה בשב ואל תעשה, ושיחת חולין י"מ דהיינו גנאי וקלות ראש, וי"מ דברי הבאי, ובלשון הרע ורכילות עובר לכו"ע, אמנם י"ל דאינו עשה גמור אלא אסמכתא.

אם מערב דברי שקר בין בפניו בין שלא בפניו עובר על מדבר שקר תרחק, ונשתנה שמו לפגם להקרא מוציא שם רע, ועונשו גדול הרבה יותר, והמקבל אינו עובר.

המרגיל עצמו במידה זו עובר על והלכת בדרכיו, שהרי הקב"ה שונא דלטוריא, ועובר בזה בין בפניו בין שלא בפניו, וגם המקבל עובר, שהרי אם היה בעל מידות טובות לא היה רוצה לשמוע גנותו של חבירו.

ועובר גם על ארור מכה רעהו בסתר והיינו המספר, בין בפניו בין שלא בפניו. וכן עובר על ארור משגה עוור בדרך ועובר באופנים שנתבארו לענין איסור לפני עוור (ואיסור זה כולל כל המייעץ לחבירו עצה שאינה הוגנת, והרבה מהשדכנים והמתווכים עוברים על איסור זה). ואם הדבר נעשה אצלו הפקר עובר בין בפניו בין שלא בפניו בין המספר בין המקבל על ארור אשר לא יקים את דברי התורה וכו', והוי כמומר לדבר אחד, וארור היינו קללה ונדוי. ואפילו בחטא קל מי שמרגיל עצמו בתמידות ובשאט נפש לעבור עליו נקרא מומר.

וכן קונה בנפשו מידת האכזריות, ומידת הכעס, ופעמים מגיע לליצנות ושאר מידות רעות.

הלכות איסורי לשון הרע

המספר לשון הרע עובר על "לא תלך רכיל בעמך" שזהו לאו מיוחד על לשון הרע ורכילות, ומלבד זה יש עוד הרבה לאוין ועשין שהוא עובר עליהם, כמבואר בפתיחה. ואם הורגל בעוון זה נקרא בעל לשון הרע ועונשו גדול יותר, ונפרעים ממנו בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא. (כלל א').

מה בכלל האיסור

איסור לשון הרע הוא אפי' על אמת (ודבר שקר חמור יותר). (א').

אפי' אם חבירו או אביו או רבו הפצירו בו שיספר אסור, ואין נחשב אינו עושה מעשה עמך ע"י שאומר לו לעשות איסור, לומר שאינו חייב לכבדם, ורק מסית נחשב אינו עושה מעשה עמך. (א').

אף אם יפסיד את פרנסתו אם ירגיל עצמו שלא לדבר כלל דיבורים אסורים, אסור לדבר, כפי שבכל הלאוים ואפילו באיסור דרבנן חייב לתת כל אשר לו ולא לעבור עליהם, וכ"ש כאשר הדבר נוגע רק לכבוד, שיחשבוהו למשתגע או שיהיה עליו איבה (דאסור לעבור אפילו על איסור דרבנן משום איבה) במה שאינו משתתף עימם בסיפוריהם, שבודאי אסור לדבר, ומה שאמרו חז"ל לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, לא נאמר כשעושים איסור, ולפום צערא אגרא, ועל כל רגע שאדם חוסם פיו זוכה לאור הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער. (א').

האיסור הוא בין בכתיבה בין בדיבור ואפי' ברמז, ואפילו אם מראה לאחרים מה שכתב ומתוך כך ניכר שאינו חכם או למדן וכדומה אסור. (א').

אפי' מגנה גם את עצמו אסור. (א').

איסור סיפור לשון הרע אפילו על אמת הוא אפי' בפני יחיד, וכ"ש בפני רבים, וככל שיתרבו השומעים יתרבה עוון המספר מפני שחבירו מתגנה יותר, וגם מכשיל יותר אנשים בשמיעת לשון הרע, ולהלן יבואר איזה דבר מותר לספר באפי תלתא, והאם מותר לספר לשון הרע שכבר נתפרסם באפי תלתא. (ב').

אפילו אם היה מוכן לומר את הדברים בפניו של מי שמספר עליו אסור, וגם בפניו ממש אסור לספר, בין בדברים של דופי וגנאי בעלמא, ובין בדברים שבין אדם למקום, ואפילו אין עליו שום צד זכות כגון שהתרה בו, אסור לספר, ואדרבה יש חומרא בפניו כי הוא עז וחצוף ומביא לידי מריבה והלבנת פנים. ואינו מותר בדבר שהיה אומר בפניו אלא בדבר שהוא אבק לשון הרע ואינו ודאי גנות, שזה תלוי בצורת האמירה, ובזה מותר כיון ששיערו חז"ל שאם היה אומרו כך בפניו ודאי היה נמנע מלומר באופן שמגנהו, אבל כשמגנהו אסור אף אם היה אומרו כך בפניו. (ג').

אף סיפור בדרך שחוק ולא מתוך שנאה וללא כוונה לגנות, אסור מן התורה. ומש"כ הרמב"ם שהמספר דברים שגורמים אם נשמעו איש מפי איש להזיק לחבירו או לצערו הרי זה לשון הרע, היינו אפילו אינו מספר בגנותו, רק שע"י דבריו נסבב לזה. (ג').

איסור לשון הרע הוא גם כשלא אומר על מי מספר, אך השומעים יבינו זאת. וכן אם לא גינהו אבל נסבב מדבריו גנות והוא נתכוין לזה אסור. ויש שמספרים לתומם כאילו אינם יודעים שזה גנות וגם זה אסור. (ג').

אפי' לא הגיע שום רעה למי שמספר עליו, ואפי' משער מתחילה שכך יהיה, אסור לספר בגנותו מפני שהתורה לא רוצה שישראל אחד יגנה את חבירו, וצריך כפרה. (ג').

אסור לספר כל דבר שחבירו יתבזה על ידי זה, כגון לזכור מעשי אבותיו, לזכור מעשיו הראשונים (בין בדברים שבין אדם למקום בין בדברים שבין אדם לחבירו), ואם אין כוונתו לגנותו בזה, וגם אצל השומע אינו מתגנה עי"ז, מ"מ אסור, כיון שאם היה אומר זאת בפניו היה מתבייש, אא"כ הוא יודע שהשומע לא יספר לשום אדם. וגם מעשים רעים שנעשו כעת אסור לספר, (ובבין אדם לחבירו יש פרטי דינים בזה ויבוארו בכלל י'). (ד').

אין חילוק באיסור לשון הרע בין איש לאשה. (ח').

התר דבאפי תלתא

איתא בגמרא בבא בתרא ל"ט. כל מילתא דמיתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא. ובבאר מים חיים מאריך הח"ח בביאורי הראשונים בסוגיה זו, ולהלן יבואר מה מותר לכולי עלמא, ומה מותר לפי חלק מהראשונים, ומה הם התנאים להתר זה, כמבואר בח"ח כלל ב'.

להרבה פוסקים מה שמצינו בגמרא שדבר שנאמר בפני שלשה אין בו משום לשון הרע, אין ההתר אלא בדבר שאינו גנאי גמור, והדבר תלוי באיזה צורה מספרים אותו, שבזה התירו חז"ל לאומרו בפני שלשה, כיון שהוא יודע שהדבר יגיע למי שמדבר עליו, ולכן יזהר לאומרו בלשון שאינה נשמעת לגנאי. וכן לענין רכילות לומר לחבירו שפלוני דיבר עליו, אם מספר שאמר עליו דבר גנות אסור אפילו אם היה אומר זאת בפניו או שמספר זאת באפי תלתא והיינו לפני המדובר ולפני עוד שנים אחרים, אך דברים שאפשר לבארם באופן שאינו גנות, אם היה אומרם כך בפני המדובר או שאומרם באפי תלתא מותר, ואי לאו הכי אסור, וכאשר אסור לספר אסור גם לקבל.

י"א שדבר גנות או דבר שיוכל לגרום צער או בושה לחבירו שכבר נתפרסם בפני ג', אף שהמספר עצמו ודאי עבר על איסור לשון הרע, מ"מ אין איסור לשון הרע לספרו לאחרים, כיון שהדבר עשוי להתפרסם גם בלעדיו. אמנם גם לדבריהם יש להתר זה כמה תנאים:

א' אין ההיתר אלא לספר באקראי, אבל אם הוא מתכוין להעביר הקול ולגלותו יותר אסור, אפילו אם אינו מספר בשם מי שסיפר לו. וי"א שאפילו באקראי אינו מותר אלא אם הענין נתגלגל בדרך אגב, שבזה מותר אף להזכיר שם המספר כיון שלבסוף יתגלה שהוא זה שסיפר, אבל אסור לכוין לספר דבר זה.

ב' אין ההתר אלא אם יודע בעצמו שנתפרסם לשלשה, אבל אסור לסמוך על חבירו בזה.

ג' אם אפי' אחד מהשלשה ירא אלוקים אסור לספר, מפני שהוא לא יספר וא"כ הדבר אינו עתיד להתפרסם, ואפשר דה"ה אם אחד מהם קרובו או אוהבו.

ד' דווקא באותה העיר מותר, אבל לא בעיר אחרת אע"פ ששיירות מצויות, וכן בעיר גדולה לא נאמר ההתר בכל העיר, אמנם דבר המרעיש דעת הבריות שדרכו להתפרסם גם לעיר אחרת, מותר גם בעיר אחרת.

ה' אם המספר הזהיר שלא לגלות, אסור לספר, אפילו אם רואה שהשנים האחרים כן מספרים, ואפילו אם סיפר לארבעה והזהירם שלא לגלות ושלשה מתוכם עברו וסיפרו, אסור לרביעי לספר, וצ"ע בכל זה.

ו' אם שנים סיפרו לשנים אסור לספר, כיון שהמספרים לא נכללים בכלל השלשה, כיון שמצוי מאד שהם יתחרטו על מה שהוציאו לעז ויזהרו מלספר זאת לעוד אנשים.

ז' יש להזהר שלא להוסיף שום דבר יותר ממה ששמע, ואפי' להטעים את הדבר כגון לומר שהדבר מתאים לו אסור. (ועל כן צריך ליזהר שאם מפורסם על אדם דברים שעשה בעבר וכעת נוהג כשורה, או דברים שאבותיו עשו והוא נוהג כשורה, אסור לגנותו על זה, ולא שייך בזה התירא דאפי תלתא כיון שלפי האמת אין בזה שום גנאי).

ח' אם יודע שהשומע יקבל את הסיפור ואולי יוסיף על הגנות אסור לספר לו, שהרי אסור לקבל לשון הרע ורכילות אפילו אם שמע את הדבר באפי תלתא, ויש בזה משום לפני עוור, וכ"ש שאסור ללכת למי שדיברו עליו את הגנות ולומר לו שפלוני סיפר עליו כך וכך, דהוי רכילות.

וא"כ נמצא שכמעט אין לקולא זו מקום במציאות, ובפרט שלהרבה פוסקים אין מקור לקולא זו, לכן השומר נפשו ירחק מזה.

עוד פרטים בהתר זה-

אם ישבו ז' טובי העיר לדון על אדם מסוים והכריעו לחובתו, אסור בשום אופן לאחד מהם לומר או לרמוז שדעתו היתה לטובת אותו אדם, ואפי' מחרפים ומגדפים אותו אסור.

אסור לומר על דרשן שאין בדרשותיו ממש (אא"כ נתערב בדרשה אפיקורסות), וזה לשון הרע גמור שיכול לגרום לנזק ממון או לבושה וצער, ואם כוונתו לטובתו ילך לדרשן וייעץ לו איך לתקן הדבר. ומה שאומרים שאין כוונת הדרשן אלא בשביל הנאת עצמו, זה אינו נכון, שאף אם עושה זאת בשביל פרנסתו, מ"מ אם כוונתו בשעת הדרשה בעיקר כדי שיתעוררו השומעים, הרי הוא צדיק גמור, וחובה לדונו לכף זכות שזה כוונתו, ובדרך כלל המדברים על הדרשן הם אלו שאין יראת שמים על פניהם, וקשה להם לשמוע מוסר, ובפרט שהרבה פעמים אין מה ללעוג על הדרשן, כיון שכל אדם מענין אותו סגנון אחר, וכי בגלל שהדרשה אינה לפי סגנון השומע ראוי לומר שאין בדרשה ממש, והרי זה שקר גמור. ובפרט אלו השונאים את הרב בגלל שהפסידו אצלו בדין תורה, או בגלל שהם יודעים שהרב לא מסכים לדבריהם ופעולותיהם המגונות, ובגלל זה תופסים איזה חלק מהדרשה ואומרים שאין ממש בדבריו, אף ששאר הדרשה טובה מאד, היש לשון הרע ושקר גדול מזה, ויותר מזה שהוא רץ לשמוע את הדרשה רק כדי ללעוג עליה אח"כ, וידע כי לעתיד לבוא ידעו כולם שזו היתה כוונתו, ויענש גם על ההליכה וגם על השמיעה וגם על הדיבור, ודבר מצוי הוא שאותו אדם יתחיל ללעוג עם חבריו כבר בזמן הקדיש דרבנן שאומרים אחרי הדרשה, ולפעמים אפילו בזמן אמירת ברכו, ואם נדקדק נראה שהוא והשומעים עברו על כל הלאוין והעשין המבוארים בפתיחה, והוא בכלל כת שקרים וכת ליצים וכת מספרי לשון הרע, והוא מונע את הרבים מעבודת השם, וגם השומע ושותק נענש.

המגלה דבר ענין עסקו ומסחרו, אסור לגלות זאת אם עלול להגרם לו עי"ז נזק או צער, אך אם סיפר זאת באפי תלתא, שבזה הראה שלא אכפת לו שיספר, מותר לשומעים לגלות לאחרים, בכפוף לתנאים הנ"ל, אמנם התנאי שלא יתכוין לגלות יותר נראה שאינו שייך כאן כיון שהוא בעצמו מספר, אבל המספר על עצמו דבר שעלול להתבייש אם זה יתפרסם, אסור להתכוין לגלות, כיון שכוונתו לגלות בושתו. ומידה טובה להרגיל עצמו שלא לספר לאחרים דברים שאדם סיפר לו, גם דברים שלא עלולים לגרום נזק או צער לחבירו, כדי שלא יבוא לעולם לקלקול על ידי זה, אבל אין בזה איסור לשון הרע. ועוד י"ל שדווקא כשמכניסו לביתו ומספר לו ביחידות אסור, דמשמע שהוא מקפיד שלא יגלה, אבל אם מספר בחוץ שאין שום גילוי שהוא מקפיד, מותר לספר, אא"כ יוכל להיות קצת ריעותא ע"י שיספר ולא סיפר זאת באפי תלתא.

בצדק תשפוט עמיתך- אם אדם עשה מעשה שאפשר לדונו לזכות או לחובה, בירא אלוקים אף אם הדבר נוטה יותר לחובה יש לדון לזכות. ובבינוני (הנזהר מן החטא ולפעמים נכשל בו) אם המעשה שקול יש לדונו לזכות, וזה חיוב גמור ולא מידה בעלמא, ואם נוטה לחובה נכון לדונו כספק, ובמקום שהדבר נוטה לכף זכות שבודאי אסור מדינא לדונו לכף חובה, אם דן אותו לכף חובה וגינהו עובר גם על "בצדק תשפוט עמיתך" וגם על איסור לשון הרע, אפילו אם כוונתו לקנא לאמת. ואפילו בדבר הנוטה לכף חובה, שאין כ"כ איסור להכריעו לכף חובה, היינו לענין שיוסכם אצלו שעשה של כדין, אבל ודאי שלא ימהר ללכת לגנותו עבור זה אלא לפי מה שיבואר בכלל ד' ה' וי', ומידה טובה שאפילו הכף חוב הוא הרבה יותר מהכף זכות צריך לדון לכף זכות.

מתי אסור ומתי מותר לפרסם חטאים של אחרים

איסור לשון הרע כולל כל דבר שחבירו מתגנה על ידו, ובכלל זה לספר על חטא שחטא חבירו, אמנם איתא בגמרא (יומא פ"ו:) "מפרסמים את החנפים (שהם רשעים. רש"י) מפני חילול השם", עוד מבואר בגמרא (פסחים קי"ג:) שמותר לשניים להעיד בבי"ד על חוטא, והח"ח (כלל ד') מבאר באיזה אופנים נאמרו דינים אלו, ומהם תנאי ההיתר בזה.

באיש בינוני- אסור לומר על אדם שלא נהג כשורה גם בדבר שיש רבים שנוהגים כך, ואסור לומר אפילו על פרט מפרטי המצוות שאינו מקיימו כראוי, ואפילו דבר שרבנן אמרו שאין ראוי לעשותו לכתחילה אסור לספר שפלוני עשה כך, (ועל כן אסור לגנות את חבירו על מידות רעות, כי יש רבים שאינם יודעים חומרת הדברים, וגם רגילים לטעות בענייני המידות, מפני שלפעמים מצוה להתנהג כך ולפעמים הפוך, והכל לפי האיש והענין והמקום והזמן, ומה שאמרו שכל אדם שיש בו עזות פנים מותר לקרותו רשע, זה דווקא במידה גרועה זו, וגם בה צריך להתיישב בדבר מתי נקרא בשם זה. אלא יוכיחו ויאמר לו גודל האיסור, אבל מותר לומר על אדם שהוא קפדן אם זה אמת והיה אומר זאת בפניו, כיון שזה אינו גנאי, רק שאינו מעביר על מידותיו, אבל צריך להזהר בזה מאד, דמי גרע ממה שאמרו חז"ל שלא יספר בשבחו של חבירו שמא יבוא לגנותו, וכ"ש כאן שהשומע יכול לומר שהוא כעסן), ואסור אפי' עשה כך כמה פעמים. אבל אם יודע שהוא ידע שהדבר אסור ועשהו במתכוין, אם עשה החטא פעם אחת בסתר אסור לגלות כי אולי חזר בתשובה, ואפילו לדייני העיר אין נכון לכתחילה לגלות אף יש עמו עד נוסף, אלא צריך להוכיחו בלשון רכה. ואם מספרים לו שאדם בינוני עשה עבירה כזו, אפילו אם שמע זאת משנים או יותר אסור לקבל הדבר בהחלטה רק לחוש, ואסור גם לשונאו בגלל זה, וכ"ש שאסור לספר הדבר לאחרים. ולענין לאפרושי מאיסורא, כגון אם ראה אשת איש שזינתה, אפילו אם ראה זאת לבדו צריך לגלות לבעל, אם הוא משער שהבעל יאמינו כשני עדים ויפרוש ממנה, (ולא יגלה לו עם מי, אא"כ רק אם יגלה הבעל יאמין לו. ואם הבעל לא האמינו אסור לו לספר זאת לשום אדם ואפילו לבי"ד), אבל אם הבעל לא יאמין לו אסור לספר, וכן אם שמע הדבר מאחרים שמן הדין אינה נאסרת לבעל, וכן כל כיוצא בזה, אסור לגלות.

תלמיד חכם עוון גדול הוא לפרסם חטאו, ואסור אפילו להרהר אחריו כי ודאי עשה תשובה. ולענין תוכחה, כתב ביד הקטנה שאסור להוכיח ת"ח אפילו בינו לבין עצמו, מפני שבודאי עשה תשובה, (אמנם בדבר שבממון אם לא החזירו יכול להוכיחו, וכן בשעת מעשה בודאי חייב להוכיחו), אך צ"ע אם החכה כדבריו, דנראה שרק לענין לימוד זכות תולים שעשה תשובה, אבל לא לענין להפטר ממצוה דאורייתא של תוכחה, וצ"ע.

אם החוטא הוא לץ השונא תוכחות וראוהו שנים, טוב שיאמרו לדייני העיר שייסרוהו ויפרישוהו מן החטא, או לקרובי החוטא אם דבריהם מקובלים על החוטא, ויכוונו המספרים לשם שמים, והשופטים ייסרוהו בהצנע. אבל אם הוא עד יחידי לא יעיד על כך, והשומע ממנו אינו חייב להוכיחו את החוטא, אא"כ נראה לו שהדבר אמת. אך יכול לגלות בהצנע לרבו ואיש סודו שמאמין לו כשניים אפילו באופן שאין דרכו לשנות באיוולתו, ומותר לרבו לשונאו על כך ולהתרחק ממנו, אבל גם לרב אסור לספר לאחרים אפילו למי שמאמין לרב כשנים, (ויתכן שאם דברי רבו נשמעים ומתכוין לתועלת מותר לספר לרב אפי' אם יתכן שיתפרסם ממנו הדבר).

מי שעובר עבירה ידועה במזיד באופן קבוע ואין פחד אלוקים לנגד עיניו או שעבר עבירה שאינה מפורסמת או שהוכיח אותו אדם נכבד שראוי לסמוך עליו, או שהראה לו בספר שהדבר אסור, ולא חזר, מותר להכלימו ולספר בגנותו בין בפניו ובין שלא בפניו, ובדבר שקול יש לדונו לכף חובה, אך יזהר בפרטים המבוארים בבמ"ח, א' שיראה את העוולות בעצמו, או שנתחזק בעיר לאיש רשע עבור השמועות הרעות שיוצאות עליו תמיד. ב' יתבונן היטב אם באמת עשה דבר אסור. ג' לא יגדל את העוולה יותר ממה שהיא באמת. ד' שיכוין לתועלת. ה' שלא יספר רק בצינעא ובפניו יחניף לו. והפורק עול מלכות שמים מעליו לגמרי א"צ לתנאים אלו.

מי שאינו מקיים בקום ועשה דברי בית דין, ואין לו תשובה למה עושה כך, או שרואים שתשובתו אינה אמת אלא להוציא מדעתנו, מותר לספר גנותו, ולרושמה בספר הזכרונות לדורות, ואם הדבר ספק אסור לספר בגנותו. אבל אם ציוו אותו לא לעשות דבר מסוים, ועבר ועשאו, אסור, דאפשר שעשה כן מחמת תגבורת היצר, אא"כ עשה זאת בפרהסיא.

לשון הרע לתועלת

כתב הח"ח" "העיקר מה שהזהירה תורה בלשון הרע, אפילו על אמת, הוא אם כוונתו לבזות את חבירו ולשמוח בקלונו, אבל אם כוונתו לשמור את חבירו שלא ילמוד ממעשיו פשוט שמותר, ומצוה נמי איכא". והח"ח (כלל ד' וכלל י') מביא כמה סוגי תועליות שמתירות לספר לשון הרע, ומבאר בכל מקרה מהם תנאי ההיתר בזה. בכלל ד' מבאר הח"ח דיני לשון הרע לתועלת על עניינים שבין אדם למקום, ובכלל י' (יובא בהמשך) מבאר הח"ח דיני לשון הרע לתועלת על עניינים שבין אדם לחבירו, ודברים אלו נתחלקו לשנים כיון שבפרטי הדינים יש חילוקים בזה.

מי שיש לו מידות רעות נכון לספר לבנו או לתלמידיו ולהזהירם שלא יתחברו עמו כדי שלא ילמדו ממעשיו, וה"ה כשרואה הרבה אנשים שמוחזקים במידות מגונות אין להמנע מלהזהיר שלא להתערב עמהם, כיון שעיקר איסור לשון הרע הוא כשמתכוין לגנות, ואמנם יבאר לשומע למה מספר דבר זה, ויכוין לכבוד השם ולא מצד שנאה, ואם לא ראה הדבר בעצמו רק שמע, צריך לומר לשומעים שכך שמע עליו ואסור לספר הדבר בהחלטה, ואפשר שאם לא יתרחקו ממנו אא"כ יגדל את העולה, מותר לגדל העולה. ובעיני עצמו אסור להחזיקו לרשע, מפני שאולי עשה תשובה, או שאינו יודע את חומר האיסור. ולענין השמיעה, אם המספר נאמן על השומעים כשני עדים מותרים להחליט הדבר בליבם, ואם לאו מותר רק למיחש. וגם כשרואה הרבה אנשים שמוחזקים במידות רעות, אין להמנע מלהזהיר שלא להתחבר עמהם. (ד').

מי שרוצה לעשות עסק או שידוך עם אחר מותר לחקור על מהותו ועניינו כדי להמנע מנזק או מריבה (אך לא ישאל בזה את מי שהוא משער שהוא שונאו, או את בן אומנותו, מפני שהם רגילים לשקר או להגזים), ויאמר להם ששואל לתועלת (דאל"כ עובר על לפני עוור, ולכן כשמבררים על שידוך חובה לבאר לנשאל לצורך מה הוא שואל, וכמובן שאסור לברר תוך כדי על אנשים אחרים. וכן אב המברר על מצב בנו, חובה לברר לשואל שהוא קרובו וכוונתו לתועלת, אבל מי שעבר דירה אסור לו לברר על מצבם הרוחני של בני עירו הישנה, ועלול להכשל בזה בהרבה מאד איסורים), ומותר לענות לו כדי להועיל לו, אבל יזהר שלא להוסיף, אבל אם כוונת המספר כדי לגנותו אסור, והוי כמתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, וביותר י"ל דזה מיקרי עלה בידו בשר חזיר, מפני שהעיקר בעניינים אלו זה הכונה. (ד').

תשובה על איסור לשון הרע- אם לא האמינוהו השומעים תשובתו היא חרטה וידוי וקבלה לעתיד, אבל אם האמינוהו ונתגנה חבירו ונגרם לו נזק או צער, מלבד הנ"ל צריך גם לרצות את חבירו, אף אם חבירו לא יודע מזה, (והרבה פעמים אינו יכול לזכור כל מי שדיבר עליו, והוא כמעוות שאינו יכול לתקון), ואם עדיין לא הגיע נזק או צער לחבירו, צ"ע אם כבר עכשיו חייב לפייסו או רק אח"כ, ויותר טוב שיראה לסובב שלא יגרם לו נזק או צער, ע"י שילך לאותו אדם ויוציא הדברים מליבו. (ד').

עוד פרטים באיסור לשון הרע

אף שבעבירות שבין אדם לחבירו יש פרטים רבים מתי אסור ומתי מותר לספר, מ"מ אסור לגנות את חבירו בעניינים שבין אדם לחבירו אם לא הזיק לחבירו, אף שודאי עבר איסור, כגון שלא הלווהו, או לא הטיב לו, או שעבר על נקימה ונטירה, ואפילו אם נמנע מלעשות טוב לאחר והמספר מכוין לקנא לאמת אסור, ואפילו אם אותו אדם נמנע בקביעות מלהיטיב לאחרים למרות שיש ביכולתו להיטיב ולא יפסיד מזה כלום, מפני שהרבה פעמים אנשים חושבים שזה לא חיוב אלא מידה טובה בעלמא, ואינו יוצא עי"ז מכלל עמיתך. (ה').

שלילת מעלות- בכלל איסור לשון הרע לומר שיש לחבירו חסרון בשלימות המעלות, כגון שאינו חכם (במילי דעלמא, וכ"ש לומר שאינו חכם בתורה או לומר שהיכן שהוא היה גר קודם לא היה נחשב כ"כ) או שאינו גבור או עשיר וכיוצא בזה, ואפי' הוא אמת, מפני שיכול לגרום הזק בגופו או בממונו או להצר לו או להפחידו. וכמו שאדם לא היה רוצה שיאמרו עליו דבר כזה כך אסור לומר כך על אחר. ובלשה"ר של שלילת המעלות יש חומרא משום שכוונתו בזה רק לגנות חבירו, וגם דברים אלו מתקבלים יותר ע"י השומעים. (הח"ח מאריך לבאר איזה נזקים יכולים להסתבב ע"י דבר זה). ודין זה תלוי על איזה אדם מספר, שאם לפי מצבו יש בזה שלילת מעלתו אסור. (ה').

אסור להוציא דיבה על חפצי חבירו, כגון על מה שמוכר חנווני אחר. (ה').

המספר עם עוד אחד עוונו חמור יותר ממספר יחידי, כי מאמינים להם יותר, ואפילו אם אחד כבר סיפר אסור לשני לספר. (ה').

איסור שמיעת וקבלת לשון הרע

מלבד איסור סיפור לשון הרע וכפי שנתבאר בפרקים הקודמים, אסור גם להאמין ללשון הרע, דכתיב "לא תשא שמע שוא" ואמרו חז"ל שזה אזהרה שלא לקבל לשון הרע, ומלבד זה עובר על עוד לאוין ועשין כמבואר בפתיחה, ואפילו אם אינו מאמין אסור לשמוע את הלשון הרע, וכדלהלן.

אסור מן התורה להאמין בליבו ללשון הרע, ואם אפשר להאמין לסיפור אבל לדון אותו לכף זכות, מותר להאמין לגוף הסיפור ולדון אותו לכף זכות. ואם הוא מסכים בפירוש לסיפור עובר גם על קבלת לשון הרע וגם על סיפור לשון הרע, ואמרו חז"ל שגדול עונש המקבל מן המספר. ואסור לשמוע לשון הרע אף בלא להאמין. וגם השומע לשון הרע לתועלת (כגון כדי להוכיחו והיינו כשליבו נוטה להאמין קצת שהדבר אמת, דאי לאו הכי אינו חייב להאמין כלל שיהא מחויב להוכיחו, וכן מותר לשמוע כדי להרגיע את המספר שעי"ז לא יספר לעוד אנשים) אין ההתר אלא לשמוע ולחוש אבל להאמין אסור, ועצם השמיעה מותרת בתנאי שאפשר לומר שהמספר מכוין לתועלת ולא מצד שנאה, או שכבר סיפר לאחרים לפני שהוא בא לשמוע, דאי לאו הכי עובר השומע בלפני עוור. ולפעמים מצוה לשמוע כדי ללמד זכות לפני המספר או לפני השומעים, אך גם בזה יזהר שלא להאמין. וזה עצה למי שכבר שמע לשון הרע, שיחפש איך יכול ללמד זכות בפני המספר והשומעים, ומותר אפילו לכתחילה לברר למה הוא שונא את פלוני אם הוא משער שבידו לתקן את הדבר. (ו').

גם אם יודע שהדברים אמת אך אפשר לדונו לזכות והוא דן לחובה, עובר על איסור קבלת לשון הרע, מלבד מצות בצדק תשפוט עמיתך, וכ"ש אם הסיפור על איש ירא שמים. (ו'). ודבר מצוי הוא שכאשר אחד יוצא

More in this printout

View the whole printout