Skip to content
נהורה חדתא

כל כמה שלומד - משתוקק עוד יותר לתורה

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

אהבה שאינה נמאסת לעולם

בחג שמחת תורה אנו מסיימים את קריאת התורה ומתחילים אותה מיד מחדש. מנהג קדוש זה מלמד אותנו יסוד עצום על מהותה של התורה ועל הקשר הנצחי של נשמת היהודי אליה. בשונה מכל קניין גשמי או תענוג עלי אדמות, התורה לעולם אינה נמאסת, ואדרבה, ככל שאדם הוגה בה יותר כך גוברת תשוקתו אליה בבחינת אהבה שאין לה סוף.

נָגִיל וְנָשִׂישׂ בְּזֹאת הַתּוֹרָה כִּי הִיא לָנוּ עֹז וְאוֹרָה (מפיוטי שמחת תורה). דוד המלך עליו השלום הפליג מאוד בספר תהלים באהבתה של התורה ומתיקותה, פסוקים רבים מדברים על כך ואחד מהם הוא הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהלים יט, יא). בפסוק זה המשיל את אהבת התורה לזהב ומתיקותה לדבש.

וביאר על כך בספר בינה לעיתים (עת דודים דרוש מה) שהנה הדבש מתוק וטעמו ערב, אך אם אוכל ממנו הרבה הרי הוא נמאס עליו וכפי שנאמר דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָ (משלי כה, טז). וזהב להפך, הגם שאין לו טעם אינו נמאס אלא רק חפצים בו יותר וכנאמר אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף (קהלת ה, ט). לכן המשיל דוד המלך את התורה הקדושה לזהב ולדבש, להורות שבתורה יש את שתי המעלות, שהגם שהיא מתוקה כדבש ואף יותר מכך, אף על פי כן יש בה גם מעלת הזהב שאינה נמאסת לעולם. ואדרבה תתעצם אהבתה כפי שמרבה לעסוק בה, אף יותר מחמדת הזהב והממון.

בכל יום יהיו בעיניך כחדשים

כך היא דרכה של תורה, שככל שמרבה האדם לעסוק בה כך מתרבית אהבתו ותשוקתו אליה, עד ששוגה בה ומבקש תמיד להשיגה ולטעום ערבותה, וכל יום דומה בעיניו כאילו לא טעם ממנה מעודו. ואכן כך דרשו חז"ל על הפסוק אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (דברים ו, ו), בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ועוד נאמר הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם (שם כז, ט), היינו היום הזה כפשוטו, שבכל יום נדמה לנו מחדש כאילו כעת קיבלנו את התורה הקדושה מאת השם יתברך.

יש לו מנה רוצה מאתיים

כלפי אהבת הממון שהוא מקנייני העולם הזה אמרו חז"ל (קהלת רבה א, יג) יש לו מנה רוצה מאתיים. ומשמע מדבריהם שאהבת הממון קיימת בעיקר במי שכבר יש לו מנה ולכן מבקש יותר, אך מי שאין לו כלום בידו אינו מתאווה כל כך להשיג את הממון. לכן המשיל דוד המלך את מתיקות התורה גם לדבש, כיוון שמתיקות התורה היא בעצמותה וגם מי שעדיין לא טעם ממנה יש לו תאווה טבעית אליה וחפץ להשיגה. ולאחר שטעם ממתיקותה, כאן נמשלה התורה לזהב, שלמרות שיש לו מנה רוצה מאתיים. וכך הוא בתורה הקדושה שהטועם מתיקותה אינו מזיז ידו ממנה לעולמים.

ואם אמרו חז"ל אֵיזֶהוּ עָשִׁיר הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ (אבות ד, א), הרי זה נאמר רק כלפי קנייני העולם הזה. אך בלימוד התורה הקדושה הדבר שונה בתכלית, כי על האדם לעסוק בתורה כל עוד נשמה באפו. וככל שישגה באהבתה כן תשיש נשמתו בנותנה ותגל נפשו בחיי עולם.

הוראה למעשה:

ביום שמחת תורה נתבונן בגודל מתיקותה של התורה הקדושה, ונבקש מהשם יתברך שנזכה לטעום מדבשה. נשריש בליבנו את הידיעה שאהבת התורה גדלה ככל שעמלים בה, ונקבל על עצמנו להתמיד בקביעות עיתים לתורה מתוך רעננות והתחדשות, באופן שבכל יום יהיו דברי התורה בעינינו כחדשים ומאירי עיניים.

More in this printout

View the whole printout