קושיות ודקדוקים בעניני שמיני עצרת
קושיא א
בפייט של מערביתכח, שְׁמִינִי הוּכַן לְנֶאֱמָנָה, תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה, בַּיּוֹם הַשְׁמִינִי.
והוא על פי דברי המדרשכט שעל פסוק זה (קהלת יא, ב), שדרשו תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, אלו שבעת ימי סוכות, וְגַם לִשְׁמוֹנָה, ביום שמיני עצרת.
א) וצריך ביאור להבין הכוונה בדרשה זו [ובמה בא להשוות יום שמיני עצרת, לז' ימי סוכות].
קושיא ב
בסוף פרשת פינחס, בַּיּוֹם הַשְׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. ופירש רש"יל, עֲצֶרֶת, עצורים בעשיית מלאכה.
ב) וקשה שהרי אמר אחר כך להדיא כָּל מְלָאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, ואם כן הרישא לפי פירש"י הוא כפול ומיותר, דלאיזה צורך הוצרך עוד להקדים עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם.
ישוב הקושיות
הקדמה לישוב קושיא ב
ואפשר לומר, דהנה בענין שְׁמִינִי עֲצֶרֶת אמרו חכז"ללא, לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות, וכשבאין ללכת אמר להם המקום, בבקשה מכם עֲשׂוּ לי סעודה קטנה, כדי שאהנה מכם, ולכן הקריבו בשמיני עצרת רק פַּר אֶחָד וְאַיִל אֶחָד, שהוא כנגד ישראל, לומר התעכבו לי עוד מעט, כבנים הנפטרים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עמי עוד יום אחד.
כח ואצל רבינו נהגו לזמר פיוטים אלו של מערבית בשעת סעודת ליל יו"ט, וכמנהג כמה צדיקים. ועיין בזה בזמירות דברי יואל (אות שלד, ובהערות שם).
כט בקהלת רבה (יא, פסוק ב): תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה וכו', רבי לוי אמר, תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה, אלו ז' ימי הסוכה. וְגַם לִשְׁמוֹנָה, ביום שמיני עצרת.
ל ברש"י פינחס (כט, לה): עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. עצורים בעשיית מלאכה (ועי' חגיגה יח.). דבר אחר עֲצֶרֶת, עצרו מלצאת. מלמד שטעון לינה.
לא הובא ברש"י שם (בהמשך): ומדרשו באגדה, לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד ע' אומות, וכשבאין ללכת, אמר להם המקום בבקשה מכם עֲשׂוּ לי סעודה קטנה, כדי שאהנה מכם. פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד. איל כנגד ישראל, התעכבו לי מעט עוד. ולשון חיבה הוא זה, כבנים הנפטרים מאביהם, והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם, עכבו עוד יום אחד. משל למלך שעשה סעודה וכו', כדאיתא במסכת סוכה (נה :). ועיין בגמרא סוכה (נה:): אמר רבי אלעזר, הני שבעים פרים כנגד מי, כנגד שבעים אומות. פר יחידי למה, כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו עֲשׂוּ לי סעודה גדולה, ליום אחרון אמר לאוהבו עֲשֵׂה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך. • אמר רבי יוחנן אוי להם לעובדי כוכבים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן, ועכשיו מי מכפר עליהן. [ועיין עוד בזה בתנחומא פינחס (סימן טז) ובבמדבר רבה (כא, כד)].
ד
והיוצא מזה כי משונה עבודתן של ישראל בשמיני עצרת מבשאר ימות החג, כי בשאר ימי החג היו מקריבים קרבנות הרבה בפועל, מה שאין כן בשמיני עצרת שהיה הקרבן מועט, רק פר אחד ואיל אחד.
ובאמת לפי גודל מדריגתן של ישראל ביום השמיני, שנתעלו ישראל להיות דבוקים בדביקות עצום להשי"ת, בוודאי שיש להם השתוקקות גדולה להקריב קרבנות בפועל עוד יותר מבז' ימי החג שעברו. אלא דמאחר שהשי"ת ציוה להקריב רק פר אחד, אי אפשר להם להקריב יותר ממה שנצטוו. אמנם מאחר שרצונם ומחשבתם הוא להקריב הרבה קרבנות, נחשב להם אותו ההשתוקקות והרצון כאילו הקריבו בפועל. ונמצא שעיקר העבודה בשמיני עצרת הוא רק במחשבה, שהרי במעשה לא הקריבו אלא קרבן מועט.
ה
ישוב קושיא ב
והנה איתא בגמראלב דשעיר ראש חודש מכפר על שאין לה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ויליף לה משום דכתיב ביה (פינחס כח, טו) וּשְׂעִיר עִדִים אֶחָד לְחַטָּאת לַה', ודרשינן שהוא על חטא שאין מכיר בו אלא ה'.
ועל דרך זה יש לפרש לשון כזה על ענין המחשבה, שהוא ענין שאין ידוע אלא לפני ה'.
ו
ובזה יבואר הפסוק שלפנינו, שאמר כָּל מְלָאכֶת עֲבֹדָה' לֹא תַעֲשׂוּ, דהקרבנות נקראין בשם 'עבודה' סתם, והכוונה שלא תקריבו היום קרבנות הרבה בפועל המעשה, אלא וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשָּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה", בעבודה שאינו מכיר בו אלא ה', והיינו עבודת המחשבה, שתהיה לכם הרצון והמחשבה להרבות בעבודה לה', אלא שבפועל נאמר כָּל מְלָאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ'.
וממילא מיושב כפל הלשון שבפסוק (קושיא ב), שהרי לפי זה הסיפא לא קאי עוד על סתם מלאכות רק על עבודת הקרבנות. ורק הרישא שאמר עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, זה קאי על סתם איסור מלאכה ביום טוב, וכפירוש רש"י בזה.
ז
הקדמה לישוב קושיא א
והנה כבר אמרתי ביום א' דסוכותלג, על מה שהמפרשיםלד פירשו מה שהזכיר
לב בגמרא שבועות (ט.): על שאין בה ידיעה בתחלה ולא בסוף, שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, דברי רבי יהודה. אמר רב יהודה אמר שמואל, מאי טעמא דרבי יהודה, אמר קרא וּשְׂעִיר עִדִים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' [פירש"י: בראש חודש כתיב], חטא שאין מכיר בו אלא ה', יהא שעיר זה מכפר וכו'. אשכחן שעירי ראשי חדשים, שעירי הרגלים מנלן וכו', איתקוש שעירי רגלים לשעירי ראשי חדשים וכו'.
לג בסעודה ג' (שחל בשבת), וכבר הדפסנו דרוש ההוא בחלק א' של זה הקונטרס.
לד ברש"י אמור (כג, מג), וכן בשאר המפרשים שם. [וכבר העתקנו בחלק א' של הקונטרס כל המקורות של המאמרים דלהלן, ואין מן הצורך לכפול הדברים].
הכתוב טעם מצות ישיבת סוכה, כִּי בַסְכּוֹת' הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שהוא זֵכֶר לְעַנַנֵי כָּבוֹד. וכן כתב הטורלה.
ולכאורה קשה על זה, דהרי באמת הוא פלוגתא בגמראלו, דרבי אליעזר אומר ענני כבוד היו, ורבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם. ואנן קיימא לן בכל מקום דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבאלז, ואם כן צריך ביאור למה פסקו כאן כרבי אליעזר שהוא זכר לענני כבוד.
ח
והמזרחי כתבלח [וכן הסכים הטורי זהבלט] שעל כן פסקו כרבי אליעזר, מפני שלשון הפסוק מסייע לו, כי מהלשון כִּי בַסְכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי' משמע שהוא על ידי הקב"ה. ואם כדברי רבי עקיבא שהיו סוכות ממש, שהוא מעשי בני אדם, לא שייך לומר 'הוֹשַׁבְתִּי', אלא על כרחך משמע כרבי אליעזר דכוונת הכתוב הוא על ענני הכבוד.
אבל גם זה הוא פלא להכריע הלכה בין תנאים ממשמעות הפסוק, דהלא גם התנא שכנגדו ידע פירוש הפסוק ועם כל זה לא מפרש הכי, והאיך שייך שאנחנו נכריע נגדו ממשמעות הקרא.
ט
וביארתי בזה, דבאמת הכל מודים שהיו במדבר ענני כבוד, כי כמה פסוקים מוכיחים כן, וכן במיתת אהרן נאמר (חקת כ, כט) וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, ותרגומו וְאִתְחַזִיאוּ, וכמו שדרשו בזהמ שאז נסתלקו ענני הכבוד שהיו בזכות אהרן. וכן עוד פסוקים מפורשים שהיו עננים במדבר. והפלוגתא הוא רק אם עשו גם סוכות ממש.
אמנם לכאורה יוקשה, דמכיון שהיו ענני כבוד, למה היו צריכין עוד לסוכות ממש. אם לחסות מזרם וממטר, הלא גם העננים היו מגינים עליהם מזה.
י
וגם יש לדקדק עוד, דלכאורה אותן סוכות ממש שעשו להם, לא היה להם דין סוכה כלל, רק כדין סוכה שתחת תקרת הבית (סוכה ט:), שהרי לכאורה גם אותן הסוכות היו תחת העננים, והגם שהעננים היו בחינת סוכה כדמוכח מהפסוקיםמא, על כל פנים
לה בטור ריש הל' סוכה (או"ח סימן תרכה).
לו בגמרא סוכה (יא:).
לז כמבואר בגמרא ברכות (לו:): רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה. - ובגמרא עירובין (מו:): הלכה כרבי עקיבא מחבירו. - ובגמרא שבת (קל:): דרבי אליעזר שמותי הוא [ואין הלכה כמותו].
לח בפירוש הרא"ם בפרשת אמור (שם).
לט בטורי זהב (או"ח שם).
מ בגמרא ראש השנה (ג.): וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד (חקת כא, א), מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן, ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, ואמר רבי אבהו אַל תקרי וַיִּרְאוּ אלֹא וַיִּירָאוּ [פירש"י: נתגלו]. ובגמרא תענית (ט.): רבי יוסי ברבי יהודה אומר, שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן, משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן, באר וענן ומן, באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מָן בזכות משה. מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר (חקת כ, א) וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וכתיב בתריה (שם, ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לְעֵדָה, וחזרה בזכות שניהן. מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, שנאמר וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, מה שמועה שמע, שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד [פירש"י: ענני רקיע וענני עשן, ושאר עננים אינן של כבוד] וכו' (וההמשך הוא כדלעיל בגמרא ר"ה).
מא עיין שם בגמרא סוכה (יא:): זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה [אין מסככין בו] וכו'. מנא הני מילי, אמר
היה לאותן סוכות דין סוכה תחת סוכה, שהתחתונה פסולה (סוכה שם). [ואם כן לא שייך לכאורה לומר שהסוכות שאנו עושים הם זכר לאותם סוכות ממש שעשו להם].
יא
אמנם ברוקחמב כתב, שהיו צריכין לאותן הסוכות ממש, על שעת מלחמה, כשהיו צרים על האויבים, וכגון במלחמת סיחון ועוג, ומלחמת עמלק, עיי"ש.
ודבר זה מובן גם בסברא, שהרי באותו זמן הוצרכו לצאת מן העננים כדי ללחום עם האויב, וכדאיתא במדרשמג בפסוק 'צֵא' הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק (בשלח יז, ט), צא מן הענן והלחם בו. ועל אותה שעה היו צריכים לעשות סוכות ממש להגין עליהם.
[ובזה אתי שפיר גם מה שדקדקנו דהאיך היה לזה דין סוכה, דבאמת אותן סוכות ממש לא היו תחת העננים, ולא היה שייך בזה בחינת סוכה שתחת סוכה, או שתחת תקרת הבית. (דברי יואל)].
יב
ונמצא שהיו צריכין לסוכות ממש, וגם היו להם העננים שהיו סוככים עליהם.
ולשניהם יש מעלה מה שאין בחבירו, דמה שהיו בתוך העננים יש בזה מעלה שהאויבים לא היה יכולים להתגרות בהם, שהרי לא יכלו לראותם כלל, [ואפילו עמלק שהיה מכשף גדול לא היה לו שליטה רק על אותן שפלט הענן]. אבל לעומת זה יש בזה חסרון שאין מנצחין האויבים משם, שהרי אין לוחמים עמהם משם.
מה שאין כן הסוכות ממש שעשו להם, אף על פי שהיה בזה החסרון שהיו יכולים ללחום עמהם, אבל לעומת זה היה בזה המעלה שמשם ערכו מלחמה נגד אויבי ה' עד שנצחו והכניעו אותם. וגם ידעו בזה להודות להשי"ת על גודל הנסים שעשה עמהם בזה.
יג
אמנם עוד מעלה יתירה היתה לסוכת ענני הכבוד על הסוכות ממש שעשו להם, דכשהיו יושבים בסוכות ממש כיון שהיו נלחמים בשונאיהם והיה בזה גם פעולות בני אדם, היו עלולים לטעות ח"ו לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ולחשוב שלא הגיע להם זה בעזר אלקי, מה שאין כן בסוכת ענני הכבוד שהיה נראה עין בעין איך שכל הגנתם והצלתם הוא רק על ידי השי"ת.
אלא דהסוכה של העננים, זה היה מגלה גם על הסוכות ממש כי באמת הכל הוא מהקב"המד, ושגם כשישבו בסוכות ממש ועשו מלחמה היתה הצלתם אך בעזר אלקי, כי הוא הנותן כח לעשות חיל, ומבלעדי עזרתו לא יתכן להצליח ולפעול בשום דבר.
ונמצא כי מהעננים ראו שהכל הוא מהשי"ת גם הסוכות ממש.
מב בספר הרוקח הל' סוכות (אות ריט).
מג בשמות רבה (כו, ג), ובמכילתא (סוף בשלח).
מד וז"ל הרמב"ן סוף בא (יג, טז): ומן הנסים הגדולים המפורסמים, אדם מודה בנסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה וכו'.
[ומעתה אתי שפיר מלת 'הוֹשַׁבְתִּי' גם אליבא דרבי עקיבא שסובר דסוכות ממש עשו להם, דעל שניהם אומר הכתוב כִּי בַסָּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי', שגם הסוכות ממש שעשו אני הושבתים בהם והצלחתי במעשה ידםמה. וגם אתי שפיר מה שסתמו המפרשים והפוסקים דהוא זכר לענני כבוד היו, דסוף סוף הם היו העיקר גם לרבי עקיבא. (דברי יואל)].
טו
על כל פנים יש שתי בחינות סוכות, סוכות ממש שעשו ישראל בעצמם, וגם ענני הכבוד שניתנו להם מן השמים. ומצות סוכה הוא זכר לב' הבחינות, הן על סוכת ענני הכבוד שעשה להם הקב"ה, והן על סוכות ממש שעשו להם בעצמן מעשי בני אדם, אלא שעיקר הישועה וגמר המעשה היתה מאת ה' גם בזה.
ואם כן ממצות סוכה נמצינו למדים דרך נכון בעבודת ה', דכן הוא בדרך כלל בעבודתם של בני ישראל להשי"ת, שעל האדם מוטל להיות המתחיל במעשה העבודה, שיעשה עכ"פ ההתחלה ומקצת, וכדוגמת הסוכות ממש שעשו, אבל עיקר הדבר הוא מה שיגמור ה' בעדו לטובה, וכדוגמת ענני הכבוד.
טז
והנה בחינה כזו מצינו גם בשמיני עצרת, דצריכים בני ישראל להתחיל קצת במעשה העבודה, להקריב פר א' ואיל אחד, אבל עיקר הפעולה יהיה נעשה ע"י הקב"ה, שהוא מצרף את המחשבה טובה למעשה, ומעלה עליהם כאילו הקריבו עוד הרבה קרבנות. ולטעם זה לא נצטוינו להקריב הרבה קרבנות בשמיני עצרת, כמו בשאר ימי החג, להורות על ענין זה כי עלינו רק להתחיל קצת בעבודה, אבל עיקר המעשה נגמר ע"י הקב"ה ולא על ידי מעשינו.
יז
ישוב קושיא א
ובזה יבואר דרשת המדרש, תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה אלו שבעת ימי הסוכות, שהם זכר לענני הכבוד, ובא לְרַמֵז שאנו אין יכולין לעשות כלום מעצמינו, וכמו הענני כבוד שהיו רק מהשי"ת, וכמו כן הוא בכלליות העבודה לה', שהכל הוא רק בעזר השי"ת.
אבל אף על פי כן אמר תָּן חֵלֶק, שגם אתה צריך לעשות קצת וליתן חֵלֶק בזה, דאף על פי שהעיקר נגמר בעזרתו ית"שמו, מכל מקום גם אתה צריך ליתן חלק ולעשות ההתחלה, וכבחינת סוכות ממש שעשו ישראל מעצמם, מלבד הענני כבוד.
יח
ושוב אמר וְגַם לִשְׁמוֹנָה זה שמיני עצרת, שגם שמיני עצרת מורה על זה הבחינה שלא צוה הקב"ה להקריב בו קרבנות הרבה במעשה, כמו בשאר ימי החג, ולהורות בא שבאמת הכל נעשה רק על ידי הקב"ה, לא על ידי מעשינו, ואף על פי כן קרבן קטן חובה להקריב גם ביום שמיני עצרת, כדי להורות שאנו צריכין לעשות ההתחלה והמִקְצָת, והשאר נעשה ונגמר מאליה בעזר הבא מהשי"ת.
מה ורבי אליעזר סובר דקאי 'רק' על ענני הכבוד, כי הוא סובר דסוכות ממש לא עשו להם, וכדלעיל.
מו וכן אמרו עוד בגמרא קידושין (ל:) אלמלי הקב"ה עוזרו לא יכול לו.
[ובזה מובן גם דברי הפייטן, שְׁמִינִי הוּכַן לְנֶאֱמָנָה, תֵּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה. ורצה לומר שהוכן כח זה מן השמים, לבני ישראל שהם מאמינים בה' ונקראים 'נאמנה', שידעו שמספיק בהתחלה מאתנו, והשי"ת יגמור בעדינו, כאשר נצטווינו על דרך זה במצות סוכה שבז' ימי החג, ובקרבנות יום השמיני, שהם מורים על כך]. (דברי יואל).
כ
והנה אע"פ שאנו צריכים לעשות ההתחלה, מ"מ האמת הוא שגם זה עצמו אי אפשר לעשות מעצמנו, אלא צריכים לזה סיוע מאת הקב"ה, דבלא עזר ממרום לא יתכן לעשות כלום אפי' ההתחלה.
כא
ברכת הקודש
והשי"ת יעזור שנזכה שיושפע לנו הַשְׁפָּעַת קְדוּשָׁה מקדושת הימים טובים האלו, ובפרט מיום הזה שְׁמִינִי עֲצֶרֶת. ושנוכל לעשות על כל פנים המוטל עלינו לעשות, שהוא ההתחלה והמִקְצָת.
ויעזור הקב"ה שנזכה לשנת אורה, שנת שמחה, ושנת גאולה וישועה.
ולהתרוממות קרן התורה וישראל, בהתגלות כבוד שמים עלינו, במהרה בימינו אמן.