Skip to content
לשון קדשו

יום ב' דסוכות תשט"ז

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

קושיות ודקדוקים במצות לולב וסוכה

קושיא א

במדרש תנחומא* על הפסוק וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו', וכי רִאשׁוֹן הוא, והלא ט"ו הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות.

א) וצריך ביאור הכוונה בזה.

קושיא ב

בפייטב מזכירים מה שאמרו חכמינו ז"לי כי ארבעת המינים שבלולב רומזים על ארבע הכתות שבישראל, ואוגדים אותן יחד בחג הסוכות לכפר זה על זה, וכמו שאומרים שם וּכְמוֹ הֵם אֲגוּדִים אֵלֶּה בָאֵלֶּה וַכֵּן תְּלוּיִים אֵלֶּה בָאֵלֶּה] לִמְשׁךְ אֵלֶּה אֶת אֵלֶּה, וּלְכַפֶּר אֵלֶּה עַל אֵלֶּה, לַעֲשׂוֹת אֵלֶּה כָּאֵלֶּה.

ב) אמנם יש להבין למה דוקא בחג הסוכות עושים רמז זה במצות נטילת הלולב, ולא בשאר ימות השנה. וגם נבאר דיש שייכות לזה גם עם מצות סוכה שבזה החג.

* בתנחומא אמור (סימן כב): וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וכי ראשון הוא, והלא ט"ו יום הוא, וְאַתְּ אמרת בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, אלא ראשון הוא לחשבון עונות. • רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר, משל למה הדבר דומה, למדינה שהיתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה ולא היתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון ופעם שני היה משלח לגבותה ולא היו נותנין, מה עשה המלך, אמר לבני פלטרין שלו עמדו ונלך עליהם, עד שהן הולכין כמו עשר מילין שמעו בני המדינה, מה עשו, התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך, אמר להם מי אתם, אמרו לו בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו, אמר להם ומה אתם מבקשין, אמרו לו בבקשה ממך עשה עמנו חסד שאין לנו מה ליתן, אמר להם בשבילכם אני מניח לכם מחצה, עד שהוא בא יצאו בריוני המדינה אף הן קדמו אותו כמו ה' מילין, אמר להם ומי אתם, אמרו לו בני המדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו, אמר להם כבר הנחתי מחצה ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה, עד שהוא מהלך יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים, אמר להם מה אתם מבקשים, אמרו לו אדוננו המלך אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך, אמר להם כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא. • [והנמשל], המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתברך שמו, בני המדינה אלו ישראל שהם מסגלין עונות כל ימות השנה, מה הקב"ה עושה, אומר להם עֲשׂוּ תשובה מראש השנה, והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקב"ה מוחל להם. ומה הם עושין, ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקב"ה מוותר להם שליש מעונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים, והקב"ה מוותר שליש מעונותיהם, וביום הכפורים כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים, אנשים ונשים וטף, והקב"ה מוותר להם את הכל, דכתיב (אחרי טז, ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפַּר עֲלֵיכֶם וגו'. מה ישראל עושין, נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג, ומהללים ומקלסים לפני הקב"ה, והקב"ה מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון, לכך כתיב וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, ראשון לחשבון עונות. [והובא זה גם בטור (או"ח סימן תקפא)].

ב ביוצרות ליום א' דסוכות (ד"ה אקחה בראשון, בפיוט הארוך שמקודם קדושה) [ואצל רבינו ניגנו זה בסעודת היום, ובשנת תשט"ז ניגנו זה ביום ב', מכיון שיום ראשון חל בשבת]: וּכְמוֹ בְּעֵץ הָדָר רֵיחַ וְטַעַם, כֵּן בְּעַם זוּ בַּעֲלֵי מִצְוֹת וְדֵעַ נֹעַם. וּכְמוֹ בְּכַף תֹּמֶר טַעַם וְלֹא רֵיחַ, כֵּן בְּעַם זוּ בַּעֲלֵי מִצְוֹת בְּלֹא דֶת וְרֵיחַ. וּכְמוֹ בֶּעָבוֹת רֵיחַ וְטַעַם מַר, כֵּן בֵּינֵימוֹ הוֹגֵי דֶת וְחִכָּם מָר. וּכְמוֹ עֲרָבָה בְּלֹא טַעַם וְרֵיחַ, כֵּן בֵּינֵימוֹ עִקְשִׁים אֲטוּמִים מִלְהָרִיחַ. וּכְמוֹ עֵץ פְּרִי עֲלֵי סְרַק מְחַפִּים, כֵּן יְשָׁרִים עֲלֵי רְשָׁעִים מְחוֹפְפִים. וּכְמוֹ הֵם אֲגוּדִים אֵלֶּה בָאֵלֶּה, כֵּן תְּלוּיִים אֵלֶּה בָאֵלֶּה, לִמְשׁךְ אֵלֶּה אֶת אֵלֶּה, וּלְכַפַּר אֵלֶּה עַל אֵלֶּה, לַעֲשׂוֹת אֵלֶּה כָּאֵלֶּה. בויקרא רבה (אמור ל, יב): דבר אחר פְּרִי עֵץ הָדָר אלו ישראל, מה אֶתְרוֹג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כַּפֹּת תְּמָרִים אלו ישראל, מה הַתַּמְרָה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וַעֲנַף עֵץ עָבֹת אלו ישראל, מה הָדָס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וְעַרְבֵי נָחַל אלו ישראל, מה עֲרָבָה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להם, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה, הדא הוא דכתיב (עמוס ט, ו) הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, ואימתי הוא מתעלה, כשהן עשויין אגודה אחת, שנאמר (שם) וַאֲגְדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. לפיכך משה מזהיר לישראל וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

הקדמה לקושיא ג-ד

בגמרא ערכין איתא, מאי טעמא דמאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, דכתיב (נחמי' ח, יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְׁבִי סְכּוֹת וַיִּשְׁבוּ בַסְכּוֹת, כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', אפשר בא דוד ולא עשו סוכות, עד שבא עזרא, אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע בן נון, מה ביאתם בימי יהושע מָנוּ שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מָנוּ שמיטין ויובלות וקידשו ערי חומה וכו' [והיינו שבימי עזרא קידשו מחדש, כי קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא]. ופירש רש"י, דהאי כִּי לֹא עָשׂוּ וגו', לאו אסוכות מהדר, אלא הכי קאמר, כִּי לֹא עָשׂוּ מה שעשו עכשיו מימות יהושע בן נון, ומאי ניהו, קדושת הארץ, עכ"ד. והיוצא מזה כי למ"ד קדושה ראשונה שבימי יהושע בן נון לא קידשה לעתיד לבאי, הוצרכו להקדישה שנית בימי עזרא.

ד

ושוב פריך בגמרא ואידך [מאן דאמר, דסובר דקדושה ראשונה קידשה גם לעתיד לבא, האיך יפרש הפסוק כִּי לֹא עָשׂוּ כֵּן מִימֵי יֵשׁוּעַ בְּן נוּן], ומשני דבעי רחמי על יצרא דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כסוכה. ופירש רש"י דלעולם כִּי לֹא עָשׂוּ אסוכות קאי, ולא סוכות ממש, אלא דבעי עזרא רחמי איצרא דעבודה זרה ואימסר בידיה, ואגין זכותא דעזרא עלייהו כסוכה. ומסיק שם בגמרא, והיינו דקפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל מקום כתיב יְהוֹשָׁעַ, והכא כתיב יֵשׁוּעַ. דבשלמא משה לא בעי רחמי [לבטל יצרא דעבודה זרה], דלא הוי ליה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל אמאי לא בעי רחמי.

י בגמרא ערכין (לב:): מאי טעמא דמאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, דכתיב (נחמי' ח, יז) וַיַּעֲשׂוּ בני הגולה הַשָּׁבִים מִן הַשְׁבִי סְכּוֹת וַיִּשְׁבוּ בַסְכּוֹת, כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יהושע בְּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה מְאֹד. אפשר בא דוד ולא עשו סוכות, עד שבא עזרא, אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות [שהתחילו למנות שמיטין ונתחייבו במעשר] וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה [פירש"י: דהא כִּי לֹא עָשׂוּ לאו אסוכות מהדר, אלא הכי קאמר, כִּי לֹא עָשׂוּ מה שעשו עכשיו מימות יהושע, ומאי ניהו קדושת הארץ] וכו'. • ואידך, דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, [לעולם כִּי לֹא עָשׂוּ אסוכות קאי, ולאו סוכות ממש, אלא דבעא עזרא רחמי איצרא דעבודה זרה, ואימסר בידיה, כדאמר בסנהדרין (סד.)], ואגין זכותא [דעזרא] עלייהו כי סוכה, [כִּי לֹא עָשׂוּ דבר זה בימות יהושע כן]. • והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע [לאדכורי יהושע טפי מהאחרים, וקא מדכר ליה בלשון גנאי], דבכל דוכתא כתיב יְהוֹשָׁעַ, והכא כתיב יֵשׁוּעַ [משום דאיהו הוה ליה למיבעי רחמי עלה דמילתא, כי] בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא ליבעי רחמי. ויש לציין כי הלשון 'לעתיד לבא' שבכל סוגיא זו, אין הכוונה על ימות המשיח דוקא, אלא על ימים העתידים להיות, לאחר החורבן, וכן בבית שני.

קושיא ג

והנה לפי דברי הגמרא אלו צריכים עדיין להבין בהמשך הפסוקים שם. ג) כי למאן דאמר דלא קידשה לעתיד לבא, קשה, דלפי תירוץ הגמרא נמצא דמקודם נאמר וַיַּעֲשׂוּ סוּכּוֹת, דמיירי ממצות סוכה עצמה, ואחר כך שוב מיירי הכתוב מענין אחר לגמרי, ממה שקדשו את ארץ ישראל, שלכאורה אין לזה שייכות לעשיית מצות סוכה, ואם כן צריך ביאור להבין המשך וקישור הפסוקים.

קושיא ד

ד) וכן צריך ביאור למאן דאמר דקידשה לעתיד לבא, וסיפא דקרא מיירי בענין מה שביטלו יצרא דעבודה זרה, דקשה להבין השייכות מזה לענין עשיית מצות סוכה דמיירי לעיל מיניה. וגם מהו הנמשל דאגין עלייהו 'כסוכה' דייקא. וכל הענין צריך ביאור. (ראה עוד קושיא ה-ו, להלן באות יא ואות כה)

ישוב הקושיות

הקדמה לישוב קושיא ג

ואפשר לומר בזה, דהנה הבני יששכרי הביא בשם החיד"א שהקשה דהלא שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל במדבר, מָן, וּבְאֵר, וְעַנַנֵי כָּבוֹד, ולמה לא נצטוו לעשות זֵכֶר רק לענני כבוד, ולא למן ובאר.

י בבני יששכר (תשרי י, יג-טו): הקדמונים אחזו שֶׁעַר, לדרוש ולחקור על מה עשה ה' ככה, [שהרי] ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל במדבר, מָן וּבְאֵר וְעַנְנֵי כָּבוֹד (תענית ט.), הנה צוה השי"ת זֵכֶר לְעַנְנֵי הַכָּבוֹד במצות סוכה, ולא עשה כן בַּמָּן וּבְאֵר וכו'. • והנה ראיתי להרב הגדול מ' חיד"א הנ"ל בספרו ראש דוד כתב בשם הרב החסיד מו' חיים כפוסי, דְהַמָּן וּבְאֵר הלא המה לחם ומים שהן הכרחיים לחיי האדם וכו'. ס [והנה] הרב הגדול החסיד מ' חיד"א זללה"ה הטעים לנו עוד טעם, [על] מָן וּבְאֵר, למה לא צונו השי"ת לעשות להם זֵכֶר, וצונו במצוה לעשות זכר לענני כבוד. הנה כתב בשם הרב החסיד מו' יהודא חאבילייו זללה"ה, להיות ענני כבוד היו רק ישראל מיוחדים בטובה, כי הערב רב פלט אותם הענן, מה שאין כן מָן וּבְאֵר, גם הערב רב נהנו מהם, עכ"ד. • וכי ישאלך בנך למה באמת ממתנת מָן וּבְאֵר נהנו גם הערב רב מה שאין כן ממתנת ענני הכבוד, הנה לדעתי אפשר לצרף טעם זה גם כן עם טעם הרב מהר"ח [כפוסי] הנ"ל ועפ"י הדרך שכתבתי לעיל, והיינו להיות מָן וּבְאֵר הם למזון לחיי האדם בהכרח כלחם ומים, וכביכול זה מחייב הדין והמשפט השכלי אשר השי"ת יתן לבריותיו שבראם מזונות לחיותם, על כן גם הערב רב שהם גם כן בריותיו ית"ש, נהנו מִן הַמָּן וּבְאֵר, משא"כ עַנְנֵי הַכָּבוֹד שהוא בחסד גדול, ואהבה וחיבה יתירה נודעת לישראל במה שהלביש אותם בענני כבוד, הנה בזה לא זכו הערב רב. • הנה לפי"ז יומתק גם כן [מאמר הכתוב] לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם, לא אמר תִּזְכְרוּ, היינו דְּרִין בַּתְרָאִין דְּקַיְימִין הָעֵרֶב רַב עֲלַיְיהוּ כְּלֵ"י חָמָ"ס וְדָחֲקִין לוֹן בְּגָלוּתָא, כמבואר בזוהר (בראשית כה.), הנה יכירו 'וידעו' בני ישראל שלא יהיה להם התחברות עמהם, כי החיבה יתירה של השי"ת הוא רק לישראל, על כן בַסְכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי רק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכו', אֲנִי הוי"ה אֱלֹקֵיכֶם הנותן לכם תוספת טובתו וחסדו, חוץ מה שמחייב הדין והמשפט השכליי. מה שאין כן הערב רב הגם שנהנו מִן הַמָּן וּבְאֵר, הוא מחמת שהמשפט מחייב לזון את בריותיו, מה שאין כן תוספת החסד הוא עַנְנֵי כָּבוֹד, לא זכו הערב רב, על כן לא נצטוינו במצוה לזכר רק לענני כבוד. לזה קיימו וקבלו רז"ל (עבודה זרה ג:) שגם לעתיד במהרה בימינו יהיה המבחן לאומות העולם במצות סוכה.

ו

מהר"ר יהודה חאבילייו זלה"ה, ראה וַיַּתֵּר וטעמא טעים על אשר ציונו יוצרנו לעשות זכר לענני כבוד במצות סוכה, ואילו למן ובאר שְׁתַּיִם הֵנָּה רֵעוֹתֶיהָ, לא יפקדו ולא יזכרו לעשות להם שם, והיה טעמו, כי הענני כבוד סוככים בכנפיהם לישראל עם קרובו, ובהם נבחן וניכר תפארת ישראל, כי הן הן בני קֵל חי ובחר בנו מכל העמים, כי הערב רב גם שקבלו התורה והמצוה, מחוץ לענן יחנו, ודוקא ישראל מוקפי ענן. אבל מָן וּבְאֵר היו נזונים מהם גם הערב רב. אי לזאת, בדבר המסויים לישראל לבדם נצטוינו לעשות זכר, מה שאין כן מָן וּבְאֵר שהיו גם לערב רב. והנה השורש של תוקף יצרא דעבודה זרה בדורות הראשונים, היה נגרם מחטא העגל. והחטא העגל בא על ידי הערב רב, וכדאיתא בזוהר הק"טט שהערב רב באו וטענו לאהרן הכהן, או שיניחו אותם ליכנס בתוך העננים, או שיעשו להם עגל, ואהרן הכהן בחר דעדיף טפי ליתן להם עגל, ממה שהם יכנסו ויתערבו בישראל, שזה מזיק מאד לישראל. ואמרו שם בזוהר כי אהרן לְטַב איכוון. רק הפגם היה, מפני שגם בין ישראל שבתוך העננים היו כאלה שהרהרו אחר העגל, ועל כן היה נחשב לחטא. וזה היה השורש של יצרא דעבודה זרה, שסבלו ממנה בדורות שלאחריהם.

ט

ולפי זה נמצא דמצות סוכה שהוא זכר לענני הכבוד דייקא, שהיתה מתנה מיוחדת לבני ישראל ולא להערב רב, זה מורה על התבדלות מהערב רב, שהרי לכן עושים זכר רק לזה, מפני שהיה במתנה זו התבדלות מן הערב רב. אמנם לכאורה הוא אַלְיָה וקוץ בה', שהרי מזה ההתבדלות נמשך מה שעשו את העגל ונתחזק יצרא דעבודה זרה, ועל כן כל זמן שלא ביטלו את יצרא דעבודה זרה, לא היו יכולין לקיים מצות סוכה בשלימות הגמור.

ט כמבואר בדברי הזוהר המובא להלן.י בזוהר הק' כי תשא (דף קצא:): תָּא חֲזִי, כָּל עֲנָנֵי יְקָר דְּאָזְלוּ בְּמַדְבְּרָא, לָא הֲווֹ חַפְיָין אֶלָּא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחוֹדַיְיהוּ, וְהַהוּא עֲנָנָא דִיקָר דִּכְתִיב (בשלח יג, כא) וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם, אַזְלָא לְקַמַיְיהוּ. וְאִלֵין עֶרֶב רַב, וְכָל אִינּוּן בְּעִירֵי עָאנִין וְתוֹרִין, הֲווֹ אַזְלוּ לְבַר מִמַשִׁרְיֶיתָא, לְבַתְרַיִיתָא. • וְתָּא חֲזִי, כָּל אִינּוּן אַרְבְּעִין שְׁנִין דְקָא אָזְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא, שׁוּם לִכְלוּכָא וְטְנוּפָא לָא הֲוָה גּוֹ עֲנָנִי לְגָו. וְעַל דָא עָאנֵי וְתוֹרֵי דַּהֲווֹ אֶכְלֵי עֵשֶׂב, לְבַר הֲווֹ, וְכָל אִינּוּן דְנַטְרֵי לוֹן. • אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אַבָּא, אִי הָכִי אִינּוּן עֶרֶב רַב לָא הֲווֹ אֶכְלֵי מִן מַנָּא. אֲמַר לֵיהּ וַדַּאי הָכִי הוּא, אֶלָּא מָה דְּיָהֲבִין לוֹן יִשְׂרָאֵל, כְּמַאן דְיָהִיב לְעַבְדֵיהּ. וּמִמָּה הֲווֹ אֶכְלֵי, מִתַּמְצִית, מַה דְּאִשְׁתְּאַר מִבָּתֵר רֵיחַיָא, פְּסוֹלֶת. וּקְרָא אַכְרִיז וְאָמַר (בשלח טז, לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל' אֶכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה. בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלָא אַחֲרָא. וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מָן הוּא, וְלָא שְׁאֵר עֶרֶב רַב, עָאנִי וְתוֹרֵי דַּהֲווֹ בֵּינֵיְיהוּ. • עַד הַשְׁתָּא הֲווֹ אִתְכַּפְיָין אִינּוּן עֵרֶב רַב, וְהַשְׁתָּא קָמוּ וּבָעוּ עוּבְדָא לְאַתְקְפָא לְסִטְרָא אַחֲרָא. אָמְרוּ, אוֹ נְהֵא כַּלָּנָא עַמָא חֲדָא, וְנָהֲרֵי בִּכְלָלָא עִמְכוֹן, אוֹ יְהֵא לָן מַאן דְיֵהַךְ קָמָנָא, כְּמָה דְּיֵהַךְ אֱלָקָכוֹן קָמֵיכוֹן. אָמַר אַהֲרֹן, חַס וְשָׁלוֹם דְאִלֵין יִשְׁתַּתְּפוּן בְּעַמָּא קַדִּישָׁא לְמֶהֲרֵי כּלָא כְּלָלָא חֲדָא, וְלָא יִתְעָרְבוּן עַמָּא קַדִּישָׁא בְּעַמָּא דָּא כְּלָלָא חֲדָא, אֶלָּא טָב אִיהוּ לְאַפְרְשָׁא לוֹן מִגּוֹ עַמָּא קַדִּישָׁא, עַד דְיֵיתֵי מֹשֶׁה. • וְאַהֲרֹן לְטַב אִתְכַּוָן, אֶלָּא סַגִיאִין הֲווֹ מִיִשְׂרָאֵל דְאִשְׁתַּתְּפוּ בַהֲדַיְיהוּ בְּלִבָּא. וּבְגִין כַּךְ, כַּד אֶתָא מֹשֶׁה, אִצְטְרִיךְ לְבָרְרָא וּלְלַבְּנָא לְעַמָא קַדִּישָׁא מֵהַהוּא חוֹבָא, וְאַשְׁקֵי לוֹן שַׁקְיוּ, עַד דְּאִתְבְּרִירוּ כָּלְהוּ וְלָא אִשְׁתְּאַר בְּהוּ פְּסוֹלֶת כְּלַל. הוא כעין מָשָׁל, הנזכר בלשון הגמרא בראש השנה (יז.). ופירש שם רש"י: אַלְיָה שְׁמֵינָה יש כאן [שהוא טוב לאכילה], וְקוֹץ בה. כלומר דבר תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל.

ישוב קושיא ד

ובזה מיושב המשך הפסוקים למאן דאמר שסובר קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא, דלדידיה קאי סיפא דקרא על ענין ביטול יצרא דעבודה זרה. ולדרכינו מובן שפיר השייכות מענין ביטול עבודה זרה למצות סוכה, כי עד שלא ביטלו העבודה זרה לא קיימו מצות סוכה בשלימות הגמור. וזהו גם כן ענין המשל דאגין זכותיה עלייהו כסוכה, כי מישך שייכא כל הענין למצות הסוכה, המורה על טובת ההתבדלות והתפרדות מן הערב רב, ומן עובדי עבודה זרה.

יא

ואגב נבאר מה שסיימו שם בגמרא, דקפיד קרא על יהושע שלא ביטל יצרא דע"ז עוד בימיו, לאחר שהיה לו זכות דארץ ישראל, ועל כן קראו כאן הכתוב יֵשׁוּעַ, בחסרון אות הה"א. ה) ולכאורה יש להבין בזה, למה נגרע משמו דייקא האות ה"א, שהרי לכאורה היה ראוי יותר לגרוע האות יו"ד. כי מתחלה היה נקרא הוֹשֵׁעַ, אלא שלאחר כך הוסיף משה אות י' על שמו וקראו יְהוֹשָׁעַ, לומר יָ-ה יושיעך מעצת מרגליםיא, ואם כן היה הסברא לגרוע כאן אותו האות שהוסיפו לו, ועל כרחך דטעמא יש בגווה במה שניטל ממנו דייקא האות ה"א.

יב

אמנם נראה לומר בזה, דהנה על הפסוק (שלח יג, טז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בְּן נוּן יְהוֹשָׁעַ, איתא בתרגום יונתן, כַּד חָמָא מֹשֶׁה עַנְוְתָנוּתֵהּ, קָרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בֶּן נוּן יְהוֹשָׁעַ. וצריך ביאור הכוונה בזה.

יג

ויש לפרש בזה, דהנה לכאורה יוקשה למה התפלל משה רק על יהושע, ולא התפלל גם על כָּלֵב, שהקב"ה יושיע אותו מעצת מרגלים. אלא דמצינו במדרשייב שכלב בן יפונה לחם עם המרגלים, ומשה הבין זה כי כָּלֵב גדול להלחם אִתָּם, ועל כן לא הוצרך משה להתפלל עליו. מה שאין כן ביהושע הבין משה שמחמת גודל ענוותנותו לא ירצה להלחם אִתָּם, ועל כן הוצרך משה להתפלל עליו שלא יותפס ח"ו בעצתם, ומבואר דברי התרגום יונתן.

יד

ונמצא מזה כי שֵׁם יְהוֹשָׁעַ רמוז בו גודל ענוותנותו, שהרי לצד מדת הענוה שלו הוא שנשתנה שמו מן הושע ליהושע. ואפשר לומר דזה גרם לו גם מה שלא ביטל יצרא דעבודה זרה, כי מחמת שפלות רוחו ומדת הענוה שבו, חשב על עצמו שאין בכוחו לבטל זאת.

יא וכמבואר בגמרא סוטה (לד:), וברש"י שלח (יג, טז).

יב בבמדבר רבה שלח (טז, יד): וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּל (שלח יג, כג). לא רצו ליטול מפירות ארץ ישראל, אילולי כָּלֵב ששלף את הזיין וירץ לפניהם ואמר להם אם אין אתם נוטלים או אתם הורגים אותי או אני הורג אתכם, לא היו נוטלים. לפיכך אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךְ תִהְיֶה (יהושע יד, ט).

טו

ובזה יבואר למה נטלו משמו דייקא אות ה'. כי על פי משמעות הלשון, הרי שם הוֹשֵׁעַ פירושו שיושע את עצמו, ומשה הוסיף לו אות י' [וגם לא נטל ממנו האות ה"א], לרמז שגם הוא ישתדל להושיע את עצמו, וגם שהקב"ה יסייע בידו, כי האדם צריך לעשות ההתחלה, והשי"ת יהא גומר בעדו הענין לטובהיג. ועל זה מורה שם יְהוֹשָׁעַ, ששניהם צריכין לסייע בזה. אמנם לאחר שראו כי יהושע לא ביטל יצרא דעבודה זרה מחמת גודל הענוה שבו, ומזה ראו שהוא עצמו לא עשה כלום בזה אפילו ההתחלה, לכן נטל כאן הכתוב ממנו אות ה' שזה מורה על פעולת עצמו מקודם, והזכירו רק בשם יֵשׁוּעַ, שזה מורה רק על מה שהקב"ה הוא המושיע.

טז

אמנם האמת הוא דמה שלא ביטל אותה יהושע בימיו, זהו מפני שהבין שבאמת עדיין לא הגיע אז הזמן הראוי לזהיד, והיו צריכים לעבור עוד על אותן הנסיונות שבכל אותן הדורות. אלא שאף על פי כן מגנה אותו הפסוק על שלא ביטל אותו, כי קצת מכשול ופגם היה בזה, כי הוא מצדו היה לו לבקש רחמים על זה גם בימיו.

יז

ועתה נבאר הכתוב למאן דאמר דלא קדשה לעתיד לבא, דלדידיה קאי הך כִּי לֹא עָשׂוּ, על ענין מה שקידשו את הארץ בקדושה שניה שבימי עזרא.

יח

ויבואר בזה, דהנה כתב הרמב"םטו בענין קדושת בית המקדש והעזרה, שלא במעשה עזרא נתקדש המקום, כי לא היה אז לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקדשה שלמה לשעתן ולעתיד לבא. [מה שאין כן בקדושת 'הארץ', לענין מעשרות ושביעית, לא נתקדשה בקדושה ראשונה גם על לעתיד, והוצרך עזרא לקדשו מחדש. אבל קדושת עזרא נתקדשה גם לעתיד, ולכן גם כהיום נוהג בה קדושת הארץ].

יג ועיין עוד בענין זה להלן בהדרוש של ליל שמיני עצרת.

יד ועיין עוד בזה באורך בדברי יואל לסוכות (אות יח, מיום א' דסוכות שנת תשכ"ו) בטעם שלא ביקש יהושע רחמים על זה, ובביאור דברי הגמרא ערכין. ועיין שם עוד (באות כ, ואות י) מה שביאר עוד בזה.

טו ברמב"ם (בית הבחירה ו, י-טז): בית דין שרצו להוסיף על ירושלים, או להוסיף על העזרה, מוסיפין וכו'. • אין מוסיפין על העיר או על העזרות אלא על פי המלך ועל פי נביא, ובאורים ותומים, ועל פי סנהדרין של שבעים ואחד זקנים וכו'. וכיצד מוסיפין על העיר, עושין בית דין שתי תודות וכו'. וכן אם הוסיפו על העזרה, מקדשין אותה בשיירי המנחה וכו'. • כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה, אין קידוש גמור. וזה שעשה עזרא שתי תודות, זכרון הוא שעשה, לא במעשיו נתקדש המקום, שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים. ובמה נתקדשה, בקדושה ראשונה שקידשה שלמה, שהוא קידש 'העזרה וירושלים' לשעתן, וקידשן לעתיד לבא. • ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה 'ראשונה' קידשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קדשה לעתיד לבוא. לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר (בחקותי כו, לא) וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם ואמרו חכמים (מגילה כח.) אף על פי ששמומין, בקדושתן הן עומדים. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים, וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש, ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית, שהרי אינה מן ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה, ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא 'השנייה', הוא מקודש היום, ואע"פ שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

ט

והשיג הראב"דטז על מה שכתב הרמב"ם דקדושה 'ראשונה' של המקדש והעזרה קידשה שלמה גם לעתיד לבא, וכתב שם דסברת עצמו הוא, ולא ידעתי מאין לו. וכתב עוד הראב"ד, שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה 'שניה' קידשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר. וכתב הטעם לזה, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות, ולהתקדש קידוש אחר עולמי, בכבוד ה' לעולםיח. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו. עד כאן דברי הראב"ד ז"ליט. ועל פי הטעם שכתב הראב"ד על מה שעזרא לא קידש המקדש על לעתיד, לפי שידע שעתידים להתקדש עוד לעתיד לבא בבנין בית השלישי בקידוש עולמי, לפי זה יתכן דהיינו נמי טעמא דמאן דאמר דסבירא ליה גם בקדושת הארץ שקידש יהושע בן נון, דקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא. דזהו מפני שעיקר קידוש ארץ ישראל יהיה לעתיד לבא, לאחר שיהיה הבירור הגדול ויתבערו רשעים מן הארץ, שאז תהיה קדושה יתירה ונצחית בקדושת הארץ. וכמו שכתב הראב"ד במסכת עדיותיט שלעתיד לבא בעת הגאולה ילכו ישראל אל אותו המדבר שהיו שם ישראל בצאתם ממצרים, וכמו שמוכיחים הפסוקיםי, ושם יהיה הבירור הגדול, דמי שראוי לעשות תשובה שלימה יתקרב, ומי שחס ושלום אינו ראוי לזה יאבד ח"ו.

טז בהשגת הראב"ד (שם, יד): בקדושה ראשונה שקידשה שלמה. אמר אברהם, סברת עצמו היא זו, ולא ידעתי מאין לו. ובכמה מקומות במשנה (מעשר שני א, ה) אם אין מקדש ירקב, ובגמרא אמרו (בבא מציעא נג. וסנהדרין קיג. ומכות כ.) דנפול מחיצות. אלמא למאן דאמר קדושה ראשונה' לא קדשה לעתיד לבא, לא חילק בין מקדש לירושלים לשאר ארץ ישראל. • ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי (אולי צ"ל ר' ישמעאל בר' יוסי, עי' ערכין שם, ועוד) דאמר קדושה 'שניה' קידשה לעתיד לבא, לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר. לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות, ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו.

יח מלשון הפסוק (תהלים קד, לא) יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם וגו'.

יט ועיין בכסף משנה שם, מה שכתב לתרץ דברי הרמב"ם בכל זה, ואכמ"ל. דאיתא במשנה עדיות (ב, ט): הָאָב זוֹכֶה לַכֵּן, בַּנּוֹי, וּבַכֹּחַ, וּבָעשֶׁר, וּבַחָכְמָה, וּבְשָׁנִים, וּבְמִסְפַּר הַדּוֹרוֹת לְפָנָיו וְהוּא הַקֵץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעי' מא, ד) קֹרֵא הַדּרוֹת מֵרֹאשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר (לך טו, יג) וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וְנֶאֱמַר (שם, טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה. ועל זה כתב בפי' הראב"ד שם [הנדפס על המשנה שבגמרות]: ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ וכו'. פירוש, כל הקצים שהקב"ה נותן, בחשבון דורות הוא נותן, ואע"פ שקובע הקץ בשנים. והאי דקאמר לפניו הוא הקץ, מפני שאין דרכו לגלות קץ הדורות, לא גלה אותו לאדם אלא לאברהם לבדו בגלות מצרים אלא לפניו הוא גלוי קץ הדורות וכו'. • ואני תמה למה הוא נזכר ב' קצים, בשנים, ובדורות. ועוד קשה לי הא דקתני אף על פי שנאמר וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם וכו', ואמר דּוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה, מאי 'אף על פי' איכא הכא, והלא זה קץ לשעבוד, וזה קץ לביאת הארץ, ובין זה לזה מ' שנה שעמדו במדבר. • ונראה לי דהאי דקאמר ובמספר דורות לפניו הוא הקץ, הכי נמי קאמר, כלומר אף על פי שניתן 'קֵץ' לגלות ישראל ולשעבוד שלהם 'בְּשָׁנִים', מכל מקום לענין הטובות והנחמות האמורות להם, במספר 'הדורות' הוא תולה, לפי [מה] שהוא רואה את 'הַדּוֹר' זַפַאי, ומתגלגל עמהם עד שמגיע לאותו הדור. וכן היה בשעבוד מצרים, אף על פי שנגאלו בסוף אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, לא שבו לשבת בארץ עד דורו של יהושע, וכן היה בגלות בבל, לסוף שבעים נגאלו, שהוא שתים לדריוש, אבל ירושלים לא נבנתה עוד סוף שלשים ושתים לארתחשסתא וכו'. • וכן לימות המשיח, כשיגאל אותם הקב"ה לא יכנסו מיד לארץ, אבל יוליך אותם למדבר העמים, כנבואת יחזקאל (כ').

י ביחזקאל (כ, לה), ובהושע (ב, טז). וכן מבואר בפי' רש"י והרד"ק שם. ועל כן כל זמן שעדיין ישנו עוד תערובות בישראל מן הערב רב והרשעים, ולא נתקיים הבירור הזה, לא רצו לקדש אותה קדושת עולמים.

ישוב קושיא ג

ממילא אתי שפיר המשך הפסוקים גם למאן דאמר זה דסובר דלא קידשה לעתיד לבא, שהתחיל לומר וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל סְכּוֹת, שקיימו מצות סוכה שהוא מורה על ההתבדלות מן הערב רב וכנזכר לעיל, וממשיך דמהאי טעמא לא עשו כן מימות יהושע בן נון, היינו שיהושע בן נון לא קידש את הארץ בקדושת עולמים, מכיון שבימיו לא נעשה עוד ההתבדלות בשלימות, [ובפרט כשעדיין לא נתבטלה אז יצרא דעבודה זרה]. ונמצא דאף על פי שבסיפא דקרא לא קאי על מצות סוכה, מכל מקום יש לזה שייכות עם מצות סוכה שהזכיר ברישא דקרא, כי אלו הב' ענינים הא בהא תליא, שעל כן קידש יהושע בן נון את הארץ רק לשעתה, ולא קידשה לעתיד לבא, מפני צורך וחיוב ההתבדלות מן הערב רב ועובדי עבודה זרה, שעל זה מורה גם מצות הסוכה.

ישוב קושיא ב (באופן ראשון)

ובזה יש לפרש למה עושין אגד זה בחג הסוכות דוקא. דלכאורה היה מקום לחשוב דלאחר שאוגדין אותם יחד ארבעת המינים, אם כן יהא מותר גם להתחבר בפועל עם בני אדם כאלו, ועלול ליפוק מיניה חורבא. ועל כן כדי להוציא מסברא זו צוותה התורה לעשות זה דייקא בחג הסוכות, שאז מקיימים מצות סוכה שהיא מורה על הפירוד והתבדלות מן הערב רב, ומזה נלמד דאמנם בפועל אסור לנו להתחבר עם בני אדם כאלו שאין להם תורה ומצות, אף שאנו עושין רמז לכפר אלו על אלוכא.

כב

ובזה יש ליתן טעם על מה שנוהגים לקיים מצות נטילת לולב בתוך הסוכהכב, לפי שמצות סוכה מורה על ההתבדלות מן הערב רב, שהוא ההיפך מהרמז שבאיגוד הלולב, ובזה אנו מראים שאמנם בפועל אסור להתחבר עמהם, ושרק בשעת נטילת לולב אוגדים אותן יחד לְרֶמֶז בעלמא, כדי לכפר גם עליהם, אבל לא בפועל.

כא ועיין עוד בביאור ענין זה באורך, בדברי יואל לסוכות (אות ב, ואות ד).

כב כמבואר בשער הכוונות (הקדמה לדרושי סוכות): והנה טוב הוא שאחר עלות השחר שהוא כבר יום, קודם שתתפלל, תטול הלולב בתוך הסוכה ותברך עליו, ואחר כך הד' נענועים של הלל יהיו בבית הכנסת וכו'. ובפרי עץ חיים (שער הלולב, פ"ג): טוב לברך תחלה קודם התפלה בהיותך בביתך, בסוכה עצמה. ואחר כך שאר הנענועים והקפה, יהיה בבית הכנסת. ויותר טוב לברך אחר העמידה קודם הלל בהיותך בסוכה, אך מפני הרואים תעשה כנ"ל. והובא זה גם במגן אברהם (או"ח תרנא, יז) וז"ל: יברך תחלה בסוכה על הלולב, ואחר כך יעשה שאר הנענועים בבית הכנסת. של"ה (תושבע"פ מסכת סוכה, פרק נר מצוה) בשם האר"י. - וכן כתב עוד המגן אברהם (תרנב, ג) וז"ל: ושל"ה כתב, שינענע בסוכה קודם הליכתו לבית הכנסת, עיין שם. [ועיין בזה גם בברכי יוסף (תרנב, א) והביאו בשערי תשובה (שם, א)]. ועיין עוד בכף החיים (תרמד, ג) שמסיים על זה וז"ל: ועל כן יש נוהנין לעשות סוכה סמוך לבית הכנסת, כדי שתיכף אחר חזרת תפלת שחרית נכנסין שם לברך על הלולב ולעשות נענועי הלל, ונמצא מקיימים שניהם, ברכה בזמנה [אחר חזרת התפלה וקודם ההלל, וכמבואר בשו"ע שם], ובתוך הסוכה.

ישוב קושיא ב (באופן שני)

ועוד אפשר לומר שיש בזה מעלה מה שאוגדין ארבעת המינים יחד, בחג הסוכות דייקא. והוא על פי מה שפירש בקדושת לויכג על דברי התנחומא* דלעיל, שביום ט"ו הוא ראשון לחשבון עונות, דהכוונה שבחג הסוכות עושין תשובה מאהבה, ובתשובה מאהבה הרי הזדונות נעשין כזכיותכד, ועל כן הוא ראשון לחשבון עונות, שאז אנו מחפשין אחר העונות ששבו עליהם, כדי שיהיה מהן זכיות יותר, עכת"ד.

כד

והנה הצדיקים אין להם זכיות כאלו, כי לא היו להם עונות מעולם. ועל כן אוגדים ביחד הד' מינים הרומזים על כל הד' כתות שבבני ישראל, כדי שיצטרפו גם הצדיקים עם הבעלי תשובה שמבקשים מהם זכיות כאלו שנעשו מהעונות שנתהפכו לזכיות, וזה מעלה יתירה הוא להצדיקים שניתוסף גם להם זכיות רבות כאלו.

קושיא ו

ובזה אפשר לפרש מה דאיתא במדרשכה דמי שיושב בסוכה בזמן הזה, זוכה ויושב לעתיד בסוכה של סדום. והוא פלאי, וצריך ביאור.

כג בקדושת לוי פרשת האזינו: דאיתא (בתנחומא) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, וכי ראשון הוא וכו', אלא ראשון לחשבון עונות. שלכאורה אין לו ביאור, כאשר האריכו למעניתם המפרשים הקדמונים. • והנראה, כי באמת נכון הדבר שבימים האלו מראש השנה עד יום הכפורים כל איש ואיש בודאי עיניו פקוחות על כל דרכיו לשוב אל ה', איש לפי שכלו יהולל, ולפי מדריגתו מפחד ה' ומהדר גאונו בקומו לשפוט הארץ, כי קרוב יום ה' ומי יכול להצטדק בדין, ומי הגבר אשר לא יירא ואיזהו נפש אשר לא תעונה כי יבא להיות נשפט לפני שופט כל הארץ על כל מעשיו, הלא הֶחָרֵד על דבר ה' יעשה בִּמְרוֹם הַר שִׂכְלוֹ לתקן את אשר עִוּת, והתשובה נקרא תשובה מיראה. • ואחר יום הכפורים [בימי חג הסוכות] כשעוסקין במצות סוכה ולולב וד' מינים, וצדקה כיד ה' הטובה, בנדבה וחובה, לעבוד את עבודת ה' בשמחה וטוב לב, אזי התשובה הזאת תשובה מאהבה. • וידוע מאמר חכמינו ז"ל (יומא פו: ומובא להלן) שעל ידי תשובה מיראה הזדונות נהפכו לשגגות, ועל ידי תשובה מאהבה הזדונות נהפכו לזכיות כאשר איתא שם. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו הרוצה בתקנות השבים לפניו באמת ובאהבה וכו', על כן בחג הזה שאנו באים לחסות בצל ש-די על ידי מצות ומעשים טובים מאהבת השי"ת, אז מוֹנֶה העונות לידע כמה מצות יהיה חילוף העונות. מה שאין כן עד סוכות דהוא מיראה, אזי לא ימנה כלל, שעדיין הם שגגות. אמנם בסוכות שאז הוא מאהבת ה' אז השי"ת מונה וסופר העונות כדי שיתהפכו לזכיות ויהיו מליצים טובים על ישראל. וזהו פירוש רִאשׁוֹן, הוא שנקרא החג הזה ראשון, כי לו משפט להקרא ראשון על שיש בו מעלות חשבון העונות. ואזי הוא משפיע לנו טובה וברכה, כאשר רצונו יתברך להשפיע תמיד וכו'.

כד כמבואר בגמרא יומא (פו:): אמר ריש לקיש, גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות, שנאמר וכו'. איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, שנאמר וכו'. לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה.

כה בילקוט שמעוני אמור (רמז תרנג): דבר אחר וְסָכָה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם (ישעי' ד, ו), כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקב"ה מיסך עליו מן המזיקין שלא יזיקו אותו, שכן הוא אומר (תהלים צא, ד) בְּאֶבְרָתוֹ יֶסֶךְ לָךְ. • כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקב"ה נותן לו חלק לעתיד לבוא בסוכתה של סדום, שנאמר (שם ס, ח) אֱלֹקִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעְלֹזֶה אֲחַלְקָה שְׁכֶם וְעֵמֶק סְכּוֹת אֲמַדֵד, מהו עֵמֶק סָכּוֹת, זו סוכתה של סדום שהיתה מסוככת בשבעה אילנות שהן מסוככות זו על גב זו, גפן תאנה ורמון ופרסק ושקדים ואגוז ותמרים על גביהם.

ישוב קושיא ו

אמנם לפי האמור יש לומר, כי מפני שלעתיד לבא בודאי יעשו הכל תשובה מאהבה, ויהיו כל הזדונות מתהפכין לזכיות. ואז נמצא שמאנשי סדום יהיו להם זכיות הרבה מאד. וממילא מי שיושב בסוכה בזמן הזה בחג הסוכות, שהוא הזמן שעושין תשובה מאהבה, יזכה לעתיד ליטול חלק אף בסוכה של סדום, וכמו עתה שנוטלין בסכות זכיות כאלו שנתהוו מן הזדונות, ואז יתרבו זכותים כאלו פי כמהכו.

ישוב קושיא א - לדרכינו

ולדרכינו דלעיל, אפשר לומר עוד פירוש אחר בענין ראשון לחשבון עונות. כי על ידי שאוגדים עכשיו יחד כל המינים, שזה רומז על הצטרפות הד' כתות לכפר אלו על אלו, אז הזמן גרמא לחשוב בעצמם היכן ובאיזה מדרגה הם עומדים בעבודה זו של התבדלות מרשעיםכז. ועד עכשיו לא היה עבודה כזאת כל כך, מכיון שלא היה לנו עמהם שום התחברות כלל. אבל עתה על ידי שאוגדים הד' מינים לרמז על כולם, ונמצא שיש קצת שייכות עמהם ברמז ובמחשבה, אבל באמת ההתקשרות עמהם בפועל הוא קשה ומזיק מאוד, וסכנה כרוכה בצידה, ועל כן צריכין עתה לעשות חשבון על זה עצמו, שלא להקל ח"ו להתחבר עמהם.

ברכת הקודש

והשם יתברך יעזור שנזכה לעשות תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, ולהתדבק בְּדֶרֶךְ הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת. ונזכה לישועה השלימה, בְּנַחַת וּבְשִׂמְחָה. והשם יתברך יְשַׂמַח לִבּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ויתרומם קֶרֶן הַתּוֹרָה וְיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְגַלּוּת כְּבוֹד שָׁמַיִם עָלֵינוּ, בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן.

***

כו דבר אחר כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבוא, שנאמר (איוב מ, לֹא) הַתְמַלֵא בְשָׂכּוֹת עוֹרוֹ.

כז ועיין ענין זה ביתר ביאור בדברי יואל לסוכות (אות יב), משנת תשי"ט, כי האנשי סדום נתגלגלו ונתקנו בהששים רבוא ישראל שיצאו ממצרים. ומה שעל ידי התחברות יש גם לו חלק בעוונתם, וכמבואר באבות דרבי נתן (ל, ג) כל המדבק בעוברי עבירה, אע"פ שלא עשה כמעשיהם, הרי זה מקבל פורענות כיוצא בהן. ובזה מובן היטב ענין ראשון לחשבון עונות, אם גם עונות של הרשעים יצטרפו לחשבונו. (בדרך אפשר).

More in this printout

View the whole printout