תורתנו הקדושה היא תורת חיים. כל הכתוב בה הוא הוראה לחיינו, וגם סיפורי התורה ודברי הנביאים באים ללמדנו כיצד לחיות. אלא שיש פסוק בחזון הגאולה של הנביא ישעיהו, שלא ברור מה הוא רוצה ללמד אותנו. הנביא מתאר את שופרו של משיח: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל". אבל המילה "יִתָּקַע" מתארת דבר שיקרה מעצמו. מה יש לנו לעשות עם המידע הזה? כשיבוא היום המיוחל, השופר אכן יישמע, ואנחנו נזכה לכך. אבל איפה ההוראה לחיים שלנו בפסוק הזה?
התשובה לשאלה הזו היא יסוד היסודות של דרך החסידות, ובמילה אחת: ביטול. בדרך כלל, המילה "ביטול", או "התבטלות", מעוררת תחושה ומחשבה שמבקשים ממני להתכווץ, להיות פחות אני ולוותר על מי שנועדתי להיות. וזה באמת ובתמים מפחיד לחשוב על חיים שלמים שבהם אני צריך לקבור את האישיות שלי ואת מי שאני.
אלא שאדמו"ר הזקן אינו מבקש חלילה להקטין את מי שאנחנו. אדרבה, ה"ביטול" החסידי מבקש מאיתנו לנצל את כל מי שאנחנו את האישיות שלנו, את המתנות שקיבלנו ואת הכישרונות הנפלאים שבהם בירך אותנו ה'. דווקא מי שאינו מאמץ לחייו את ה"ביטול" החסידי, עלול למצוא את עצמו הולך לאיבוד ולהיסחף בזרם החיים.
ביטול, במובן החסידי, הוא לא להיות פחות אני. אלא הוא להפסיק להיות עסוק כל הזמן בעצמי.
3 רמות של ביטול לה'
בביטול יש שלוש רמות, זו למעלה מזו. שלוש רמות הביטול, מבטאות שלוש רמות של הכרה ותודעה אלוקית. ככל שההכרה והתודעה האלוקית שלנו הופכים לעמוקות יותר, יתבטא הדבר ברמת הביטול שלנו לפני ה'.
על דרך המשפט העממי "אמור לי מי החברים שלך, ואומר לך מי אתה", אפשר לומר: "אמור לי מהו בעיניך ביטול אל ה', ואומר לך מהי בעיניך האלוקות". שכן, תפיסת הביטול אינה אלא השתקפות של תפיסת האלוקות: כפי שאדם מבין את הקב"ה, כך הוא מבין מה הפירוש להתבטל אליו.
- א. אפשר לראות בה' יתברך את המחיה והמהווה של הנבראים - "המחדש בטובו". זוהי הרמה הבסיסית ביותר של ההכרה באלוקות: האדם מכיר בכך שחייו אינם מובנים מאליהם, ושהוא מקבל אותם מה' בכל רגע. מתוך כך הוא מבקש לבטא במעשיו את הביטול וההכנעה כלפי מי שמעניק לו את חייו.
- ב. כאן האדם אינו תופס את הקב"ה רק כבורא ומחיה של העולם, אלא מכיר בכך שהוא מרומם ונעלה לאין ערוך מכל הבריאה. ממילא, שום פעולה שיעשה אינה יכולה באמת לבטא את הביטול אליו. אם הקב"ה נעלה מכל הגדרה, כיצד יכול מעשה של נברא לבטא את ביטולו אליו? ברמה זו, הביטול מתבטא דווקא באי־הביטוי, בהכרה שאין ביכולתי לבטא אותו כלל.
- ג. הרמה השלישית היא כבר סיפור אחר לגמרי, והיא זו שנדרשת בפסוק: "יִתָּקַע". כאן האדם מגיע להכרה עמוקה יותר: הקב"ה אינו רק מרומם ונעלה מן הבריאה, אלא אינו נתון כלל לאף אחת מן ההגדרות שבהן אנו מנסים לתפוס אותו. אין אצלו "יש" ו"אין", גילוי והסתר, ביטוי ואי־ביטוי. ממילא, גם הביטול שלי אינו מטרה בפני עצמה. כי גם כאשר אני אומר: "אין לי מציאות" - עדיין ה"אני" שלי נמצא במרכז. אני עסוק במציאותי ובמידת הביטול שלי. כשאני מבין שגם הביטול אינו אלא עוד ביטוי של ה"אני", אני משתחרר גם ממנו.
אז אין סתירה בין ביטול לבין עשייה. אני יכול לפעול בכל הכוחות שלי, להביא לידי ביטוי את כל הכישרונות, האופי והיכולות שלי, ובכל זאת לא לראות בהם "אני". הם אינם שלי, אלא הם כוחות של הקב"ה שאיתם הוא יתברך פועל דרכי.
זהו הרעיון של "יִתָּקַע" - מעצמו. על אף שאני עושה, אני לא מרגיש שזה ממני, ה"אני" שלי לא מסתיר על האלוקות. ואפילו ה"ביטול" ושלילת המציאות שלי אינם מסתירים, כי גם הביטול אל ה' הוא ביטוי אישי!
רק מי שנמצא ברמה השלישית, מסוגל להיות השליח המושלם של הקב"ה בעולם. הוא מודע לכך שאין לו שום הגבלה, כי הוא פועל בכוח האינסופי של ה'.
תודעה זו היא תודעה של גאולה, היוצרת את העתיד ומביאה את המחר אל היום. צעד קטן של יהודי פרטי, המצעיד את הבריאה כולה אל הגאולה. כך מתחיל להישמע קול השופר הגדול, המעורר את לבבות ישראל לבוא ולהשתחוות לה' בהר הקודש בירושלים. יהי רצון שתהא זו שנת פדותנו, ובה נזכה לגאולה האמיתית והשלימה.
(סיפור: מפי א" י הרב פלר. מאמר: לקו"ת דרושים לר"ה. נו, א "להבין המשנה" נ"ח,א ד"ה "והיה ביום ההוא")