מסכת בכורות

דף ב ע"א

א. בגמ' תנן התם ר' יהודה מתיר בשבורה בן בתירא מתיר בסוס איבעיא להו עובר מה לי אמר ר' יהודה טעמא דר' יהודה התם דשרי משום דשבורה עובר נמי שבור הוא או דלמא שבורה לאו היינו אורחיה אבל עובר כיון דהיינו אורחיה לאו שבור הוא. היינו דיש צד לומר דלר' יהודה עובר נחשב לשבור דהרי כל זמן שעובר הוא אינו ראוי למלאכה כמו שבור, דממילא אין לגזור בו שלא למוכרו לנכרי, דהרי כל הטעם הוא משום דחיישינן שיעבוד בו בשבת וכאן בעובר אין חשש שיעבוד בו כמו בשבור שאי אפשר לעבוד בו דלכך מותר למוכרו. אבל קשה מה שייך להשוות עובר לשבור כלל, הרי שבור הוא מוכרו כמות שהוא שבור, ולכך התיר ר' יהודה דאין חשש שיעבוד בו בשבת, ומשא"כ עובר הרי כל מכירתו החלות שלה יחול רק כשייולד, דהרי קודם לכן אין הנכרי יכול לקחתו שהרי עדיין במעי אמו הוא, וממילא הרי זה כמוכר בהמה גסה לעוד שנה, דאם אינו שבור לא איכא מ"ד שיתיר כן, דהרי בעוד שנה כשיחול המכירה יש חשש שיעבוד בו בשבת, ואין כלל נפק"מ מתי יחול המכירה לעניין איסור זה, דממילא מאי שנא עובר דהיה צד לומר דיהא ר' יהודה מתירו כמו שבור, ומה הצד להחשיבו לשבור כלל, וצ"ע.

ב. בגמ' ת"ש ר' יהודה אומר המקבל בהמה מן העכו"ם וכו' והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי קונסים אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן מאי לאו אעובר לא אבהמה והא דמיו קתני תני דמיה והא נותן כל דמיו לכהן קתני ואי בהמה כהן מאי עבידתיה הכא במאי עסקינן וכו'. היינו דרצו להביא ראיה מכאן דלר' יהודה אסור למכור עובר ואינו מותר כמו שבור, ודחו בגמ' דאיירי בבהמה לפטומה דמיגו דקנסינן ליה אבהמה קנסינן ליה אעובר. אבל קשה דלמה בעינן כלל לומר בהו"א דדמיו היינו על הבהמה ותני דמיה, הרי יש לומר דהמכירה באמת היה על הבהמה עצמה, ועל זה אמר ר' יהודה דאינו רשאי, רק דהיות וכבר מכר הבהמה מכר גם העובר עמה, ובאמת על העובר אמרו שנותן דמיו לכהן, ומשום דקנסינן ליה על מה שעבר על דברי חכמים ומכר הבהמה לעכו"ם, אבל באמת עובר עצמו אולי לכתחילה התיר ר' יהודה למוכרו, ובכהאי גוונא אין קונסין אותו בזה כלל. ובאמ למעשה זהו תירוץ הגמ' בבהמה לפטומה, דהמכירה היתה על הבהמה וממילא גם על הוולדות, רק דעדיין קשה למה בעינן לומר דהקנס על העובר הוא רק משום מיגו דקנסינן אבהמה, דלמה אין לומר בפשיטות דאיכא קנס על העובר ומשום דמעשה המכירה היה כנגד איסור חכמים, ולמאי בעינן מיגו כאן כלל, וצ"ע.

דף ב ע"ב

ג. בגמ' איבעיא להו מכר בהמה לעובריה מאי תיבעי לר' יהודה תיבעי לרבנן תיבעי לר' יהודה עד כאן לא קא שרי ר' יהודה אלא בשבורה דלא אתיא לאחלופי וכו' או דלמא ומה שבורה דפסקא מיניה וכ"ש שלמה דלא פסקה מיניה. היינו דבבהמה שמכרה רק לעוברים העתידים להוולד לה, יש צדדים להתיר מכירתה בין לר' יהודה ובין לרבנן משום דכאן לא פסקה מיניה ולא יבואו לאחלופי. אבל באמת קשה למה כלל הבינו בגמ' דיש חילוק בין עובר שבה דנו קודם ולמסקנא אסרו אפי' לר' יהודה ומשום דיכול להתרפאות הוא, לבהמה לעובריה דבה כל הנידון הוא רק אם אתא לאחלופי או לא, הרי גם גם כאן יכול להתרפאות הוא, דלמעשה העוברים שיוולדו ממנה יכולים להתרפאות ולכשיוולדו יהיו ראויים למלאכה, ולמה לא נחשוש שיבוא העכו"ם לעבוד בהם בשבת. וצריך לומר דזה ברור לגמ' דבמוכר דבר העתיד להיות אין אוסרים למכור בשביל חשש שיעשה העכו"ם איסור בדבר שעדיין אינו בעולם בשעת המכירה, דהוא כגרמא בעלמא, דהרי לא מכר לו דבר שבעולם כלל, ולכך על זה כלל אין דנים אם יש חשש במכירה זו עצמה, רק דהנידון כאן אם יש חשש שאם נתיר לו מכירה זו יבוא למכור גם בהמה גסה שלפנינו, דבה לכולי עלמא אסור, או שאין חוששים שאתא לאחלופי ולהתיר המכירה גם שם, ולכך דנו כאן אם משום דכאן לא פסקה מיניה אין חשש שאתא לאחלופי, או משום דבשלמה איירי כן אתא לאחלופי, ומשא"כ בעובר שם איירי בדבר שבאמת אינו ראוי עכשיו למלאכה, אבל בדבר שבעולם איירי, ולכך בה הנידון הוא על המכירה שלה עצמו אם מותר הוא או לא, ובזה פסקו למסקנא דיכול להתרפאות הוא ולכך אין זה כשבור כלל, ואפי' לר' יהודה אסור וכ"ש לרבנן. ובאמת בשבור שאינו יכול להתרפאות גם הנידון היה לגבי אתא לאחלופי ולא לגבי מכירה זו עצמה דזה לכו"ע לא חיישינן בה למלאכה בשבת, וכמסקנת הגמ' לקמן דמה שאמרו רבנן לגבי שאפשר להרביע עליה ויולדת, דזהו טענה למה אתא לאחלופי, ולא טענה לאסור מכירתה עצמה.

דף ג ע"א

ד. בגמ' מסייעא ליה לריש לקיש דאמר ריש לקיש המוכר בהמה גסה לעכו"ם קונסין אותו עד עשרה בדמיה דוקא או לאו דוקא ת"ש דאמר ר' יהושע בן לוי המוכר עבדו לעכו"ם קונסין אותו עד מאה בדמיו שאני עבד דכל יומא ויומא מפקע ליה ממצות. היינו דעל דברי ריש לקיש דקונסין אותו עד עשרה דנו בגמ' אם עשרה דוקא הוא או דאין הקנס דווקא עד עשרה, אלא לשון גוזמא הוא ובאמת אפשר לקונסו גם פחות הרבה מכך, ורצו להביא ראיה מהא דבעבד מצינו דקו נסין עד מאה, דמכך דכאן כתיב עד עשרה ושם עד מאה ולא כתיב בלשון אחד, משמע דדוקא הוא, דאיכא מקום דבעינן כך ואיכא מקום דבעינן כך, ודחו בגמ' דאין זה ראיה דשאני עבד דמפקע ליה ממצות כל יום. אבל קשה דמה תירצו בהא דעבד מפקע ליה ממצות, הרי סוף סוף מכך דשם נקטו קנס גדול יותר וכאן פחות, זה עצמו ראיה דדוקא הוא, ומה החילוק מה הטעם ששם קנסו יותר. ואולי יש לומר דבאמת תירוץ הגמ' דבסתם נקטו עד עשרה ואין זה דוקא, אבל מה שבעבד כן נקטו יותר, זהו משום דשם דוקא הוא ובעינן לקונסו קנס גדול ביותר ומשום דמפקע ליה ממצות, אבל עדיין אין מכך הוכחה דבמקומות אחרים דכתיב עד עשרה דוקא הוא, ובאמת בכל השאר דכתיב בהו עד עשרה דאין בהם טעם מיוחד לקנוס הרבה אין הכרח דדוקא הוא.

דף ד ע"א

ה. בגמ' אמר אביי הכי קאמר כהנים ולוים פטורין בהמתם מקל וחומר אם הפקיעה בהמתם של לוים בהמה של ישראל במדבר דין הוא שתפקיע את של עצמן. היינו דהיות ויש לבהמתם כוח להפקיע בהמה של אחרים מקדושת בכור, כ"ש שיהא להם כוח להפקיע מעצמן קדושת בכור שלהן ולכך פטורין, ומשא"כ איך יפטרו עצמן מקדושת בכור, קדושת בכור שלהן להיכן תלך, דהרי בעינן איזה תמורה לקדושה וליכא. וצריך לומר דדווקא גבי כהנים עצמם מצינו שלקחו הם הקדושה שהיתה לבכורים ונעשו הם משרתי ה' במקום הבכורים, אבל גבי בהמתם לא מצינו כן, משמע דגבי בהמה אין צריכים לתמורה כדי להפקיען מקדושת בכור שלהם, ולכך בפשיטות יש לומר הקל וחומר שיפקיעו קדושה של עצמן.

ו. בגמ' אמר ליה רב ספרא לאביי לדידך דאמרת בהמתם בן לוי דהוה ליה שה דאפקע ליפקע דלא הוה ליה שה דליפקע לא ליפקע. היינו דמי שפדה אחר הוא יוכל לפדות עצמו, אבל מי שלא פדה אחר לא יוכל להפקיע עצמו מקדושת בכור. אבל קשה דמה שייכות איכא, דלמה לא די לומר דיהא כוח ביד לוי להפקיע בקדושה, ולמה יהא תלוי זה בזה. ובשלמא אם היינו אומרים דבעינן כעין תמורה וכפי שהקשינו לעיל, ועכשיו היינו מניחים עליו קדושה במקום מה שהפקיע מקודשה היה ניחא, אבל באמתץ כאן רוצים לומר דמי שהפקיע מקדושה פעם אחת הוא יוכל להפקיע מקדושה פעם שניה גם את עצמו, ולא רק שלא הצריכו עין תמורה אלא הוסיפו לו עוד כוח להפקיע גם פעם שניה בלא שיהא הקדושה חל על משהו, וממילא למה באלו שעדיין לא הפקיעו כלל, לא ניתן להם להפקיע לכל הפחות פעם אחת עכשיו את עצמן, ומאי שנא בין אלא שבמדבר שיש להם כוח להפקיע פעמיים, לאלו שלא היו במדבר שלא ניתן להם להפקיע אפי' פעם אחת, וצ"ע.

דף ד ע"ב

ז. בגמ' תא שמע נמצאת אתה אומר בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל במצרים ובמדבר ובכניסתן ישראל לארץ במצרים מהו קדש לי כל בכור במדבר הוא אומר כי לי כל בכור בבני ישראל בכניסתם לארץ הוא אומר והיה כי יביאך והעברת. היינו דרצו להביא מכאן ראיה דבכורות קדשו במדבר דהרי בכל ג' מקומות הללו קדשו. אבל קשה דאם קדשו הבכורות במדבר למה בעינן שוב לקדשן בכניסתן לארץ, הרי כבר קדושים ועומדים, ובשלמא במדבר הוצרכו לאלו שנולדו במדבר ולא היו במצרים, אבל לאלו שנולדו במדבר וקדשו שם, למה בעינן להקדישן שוב כשיכנסו לארץ, דהרי לא נאמר רק שיקדשו אלו שנולדו בארץ כמו במדבר, אלא שאלו שנולדו במדבר בכניסתן לארץ יקדשו, ולמאי הוצרכו לכך, וצ"ע.

ח. בגמ' אמר רב נחמן בר יצחק בשלשה מקומות הוזהרו על הבכורות ליקדש ולא קדשו במצרים נמי לא קדוש הא קאמרינן דקדוש הכי קאמר מהן קדשו ומהן לא קדשו. היינו דלמסקנא תירץ רב נחמן בר יצחק דרק ההזהרה על הבכורות היו בג' מקומות ג' פעמים, אבל קדושתן בפועל לא היו בכל אלו, דבמצרים ובארץ קדשו ואילו במדבר לא קדשו. אבל קשה דאם במדבר לא קדשו למאי הוזהרו על זה כלל, דהרי אין שום חידוש בהזהרה דבשלמא הזהרה שהוזהרו במדבר, דמצרים והזהרה ראשונה הוא, וגם הזהרה דכי יביאך בא לחדש דבכניסתן לארץ יקדשו, אבל הזהרת קדש לי כל בכור דבמדבר למאי הוצרכו לו. ובאמת עיין בגמ' לקמן דהקשו כן על ר' יוחנן דסבר קדשו ולא פסקו, דא"כ למאי הוצרכו שוב להקדישן בכניסתן לארץ, ולכך למד כר' ישמעאל דבשביל מצוה זו יכנסו לארץ, ולא כפשטיה דרק בבואן לארץ יקדשו. אבל לכאורה עדיין קשה, דהרי כאן אמרו בגמ' דכן להזהרת בכור נכתב שוב בארץ, דהרי בג' מקומות קדשו אמרו כאן, והיינו דכן כפשטיה דקרא איירי, וא"כ למאי קדשו פעם שלישית, וצ"ע.

דף ה ע"א

ט. בגמ' ודקאמר ליה מנה של קדש כפול היה מנא ליה אילימא מיניה שהרי כאן שבעים ואחד מנה ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים ולא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט ואם איתא מאה ואחד ככר ואחת עשרה מנה מיבעי ליה אלא מדלא מנאן הכתוב אלא בפרוטרוט שמע מינה מנה של קדש כפול היה. היינו דרצו להביא ראיה דמנה של קדש כפול הוא מכך דלא מנו אותן אלף שבע מאות וחמשה בככר ואחת עשרה מנה, דהרי יש כאן שבעים ואחד מנה וככר הוא ששים, ולמה לא מנאן בככר, אלא היות ואיירי במנה של קדש והוא כפול, ממילא צריכים כאן חמישים שקלים לכל מנה ולכך יש כאן רק שלשים וחמש וחצי מנה ואין כאן אלא חצי ככר וחמש וחצי מנה, ולכך מנאן בשקלים. אבל קשה דאם במנה של קדש כפול איירי, למה נקט אלף ושבע מאות וחמשה שקלים, הרי בשל קדש איכא כאן רק שמונה מאות שמונים וחמש וחצי שקלים, ומה טעם את השקלים מנו כשל חול לא כפול. ועיין בתוס' ד"ה ומנה של קדש דביאר דהשקלים של קדש אינן כפול, ורק המנה כפול בו, והיינו שצריכים יותר שקלים לכל מנה, אבל השקלים עצמם בשל קדש כמו בשל חול אינו כפול, ולכך נקט כאן השקלים בלא כפילות דממילא מניינם הוא אלף שבע מאות ושבעים וחמש.

דף ה ע"ב

י. בגמ' במאי קמיפלגי תנא דידן סבר גלי רחמנא בקדושת דמים והוא הדין בקדושת הגוף ור' יוסי סבר גלי רחמנא בקדושת הגוף והוא הדין בקדושת דמים וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף. היינו דתנא דידן דלמד מפטר חמור דאיירי בבכור של בהמה טמאה יש בה רק קדושת דמים, וממנה למד גם לקדושת הגוף, ואילו ר' יוסי הגלילי שלמד מבכור שור ועז איירי בבכור של בהמה טהורה שיש בו גם קדושת הגוף, וממנה למד לקדושת דמים. אבל באמת קשה מה הנפק"מ מי לומד ממי, ומה המחלוקת בזה, ואם משמעות דורשין איכא בינייהו והיינו רק מהיכן למידים, א"כ למאי ביארו בגמ' החילוק דקדושת הגוף וקדושת דמים, הרי אם אין בזה חילוק למעשה די לומר דמשמעות דורשין איכא בינייהו ותו לא. עוד קשה איך כלל אמרו דרק חילוק זה ממי לומדים הוא דאיכא בינייהו, הרי לכאורה מחלוקת גדולה איכא ביניהם, דהרי ר' יוסי הגלילי סבר דאם הוא דומה אפי' במקצת סימנים לאמו כבר חייב בבכורה, ואילו תנא דידן שלומד מפטר חמור עד דהיולד והנולד חמורים, לכאורה בפשיטות משמע דלא די בנמצת סימנין שייקרא הוולד חמור, וממילא לתנא דידן יש לומר דבמקצת סימנין לא יהא חייב בבכורה, דממילא מחלוקת למעשה איכא ביניהם, ולמה לא נקטו כן בגמ', וצ"ע.

דף ו ע"א

יא. בגמ' פריך רב אחאי אי כתב רחמנא חד הוא אמינא דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולעולם בשה כתב רחמנא פטר חמור אחרינא פטרי חמורים ולא פטרי סוסים וגמלים ואימא מעטינהו משה ולעולם בכל דבר. היינו דרב אחאי הקשה דעדיין נאמר דפטרי חמורים הוא דפודים בשה והשאר בכל דבר, ולא יהא לנו למעט פטרי סוסים וגמלים לגמרי. אבל באמת קשה דהרי בברייתא אמרנו להדיא דכבר מפטר חמור הראשון למידים למעט השאר משה, דלכך כתיב פטר חמור דווקא, ומהשני ממעטים כל השאר לגמרי, והיינו דללמד לכולם לא איצטריך מפטר חמור, דלהם די ללמוד מבכור בהמה טמאה תפדה, ואם ללמד על שה לא היינו צריכים למימר פטר חמור דווקא, וממילא מה הוא קושייתו של רב אחאי כלל, וצ"ע.

דף ו ע"ב

יב. בגמ' הניחא למאן דאמר דם נעכר ונעשה חלב אלא למאן דאמר איבריה מתפרקין הימנה ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבעה חודש מאי איכא למימר. היינו דדווקא למ"ד דם נעכר ונעשה חלב והיינו שהחלב מקורו מן הדם, להכי הוי חידוש דמותר באכילה ולכך משום דחידוש הוא הו"א דגם בבהמה טמאה לישתרי, אבל למ"ד דהטעם שליולדת אין דם לא משום שהדם נעכר הוא, אלא משום דאבריה מתפרקין, וממילא אין מקור החלב מן הדם ולא הוי חידוש דמותר באכילה, למה הו"א דבבהמה טמאה נמי לישתרי. בענין דמ"ד אבריה מתפרקין לכאורה קשה דענינו רואות שאשה שאינה מניקה בא דמה הרבה קודם לעשרים וארבעה חודש, וא"כ לכאורה ראיה ניצחת הוא דהטעם שאין לה דם הוא כן בשביל שהדם נעכר ונעשה חלב, דהראיה שאם אינה מניקה בא דמה קודם. ואולי יש לומר דמ"ד אבריה מתפרקין יאמר לך, דהטעם שאין נפשה חוזרת עד כ"ד חודש זהו משום שהיא מניקה, ובכך גורם לה לחלישות גופה שלכך אין נפקה חוזרת עד כ"ד חודש כשגומרת להניק, אבל באמת אם אינה מניקה על אף דבשביל שאבריה מתפרקין הוא, מ"מ במה שאינה מניקה יש לה יותר כוח ונפשה חוזרת לה קודם כ"ד חודש, ולכך כשאינה מניקה דמה באה לה קודם.

יג. בגמ' ואיבעית אימא מהכא ארץ זבת חלב ודבש ואי לא דשרי משתבח לן קרא במידי דלא חזי ואי בעית אימא מהכא לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלוא כסף ובלוא מחיר יין וחלב. היינו דהביאו לימודים אלו ללמד דחלב שרי באכילה, אי משום דבמשבח בהו קרא, אי משום דאומר לנו הכתוב לכו שברו על האוכל גם היין והחלב, משמע שחלב מותר באכילה. אבל קשה מהההראיה בשני לימודים אלו, הרי יש לומר דאיירי בחלב של פירות וכגון שגדל בפרי הקרוי קוקוס וכדומה, ובזה אפי' ניחא יותר הא ד'ארץ' זבת חלב דבש, שהחלב בא מן הארץ ולא מן הבהמות, וממילא מה הראיה דחלב של בהמה יהא מותר באכילה, וצ"ע.

יד. בגמ' אלא מעתה שפן שפן ארנבת ארנבת חזיר חזיר להני הוא דאתו אלא לכדתניא למה נשנו בבהמה מפני השסועה ובעופות מפני הראה גמל גמל נמי להכי הוא דאתא כל היכא דאיכא למידרש דרשינן. היינו דמה שאמרנו שגמל שנכתב פעם שניה בדברים ולא נכתב רק בויקרא, ובא ללמד להתיר חלב או לאסור גמל הנולד מן הפרה, א"כ למאי נכתבו כל הני שם פעם שניה, הרי להם לא מצינו לימוד מכך, ואלא ודאי דלכך נכתבו פעם שניה משום השסועה והראה שלא נכתבו בפעם הראשונה, וכדי להוסיפם נכתבו שוב כולם, וממילא למה מגמל כן למידים לימוד מיוחד יותר מן השאר. ותירצו דהיכא דאיכא למידרש דרשינן. אבל קשה על מה שאמרו כאן דנכתבו משום השסועה והראה שלא נכתבו בראשונה, דא"כ יקשה למה לא נכתבו השסועה והראה בראשונה ולא יצטרכו לחנם לכתוב כולם שוב, ותימה הוא, וצ"ע.