מסכת חולין

דף קמא ע"א

רלג. בגמ' אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי הו"א לדבר מצוה לא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה לא צריכא דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה עשה הוא דאיכא לייתי עשה ולידחי עשה קמ"ל. היינו דעל אף שלכתחלה אסור לו לעביד מצות שחיטה דצפורי מצורע בה, דשם איכא רק עשה ואילו כאן גבי שילוח הקן איכא עשה ולא תעשה ואין העשה דוחה לא תעשה ועשה, מ"מ יש לומר דכאן איירי בשכבר עבר ונטל את האם ועבר על הלאו דלא תקח את האם על הבנים, ולכך היה הו"א דעכשיו שכבר הלא תעשה אין כאן דכבר עבר עליו, וממילא איכא כאן עשה כנגד עשה ואולי ידחה העשה דמצורא את העשה דשלח ויהא פטור משילוח הקן, וזה קמ"ל דתשלח אפי' לדבר מצוה. אבל קשה דמה ההו"א דבכהאי גוונא שכבר עבר על הלאו יוכל לקיים בה מצוה דמצורא ומשום דכבר עבריה ללאו, והרי מצוה הבאה בעבירה הוא, דאין המצוה יכולה לבוא בלא שיעבר על המצוה, ובכהאי גוונא אינה מצוה, וכפי שפסק הרמב"ם בפי' המשניות (סוכה ג, א), וממילא מה החידוש בתשלח ולמאי אתא. וצריך לומר דבכהאי גוונא שכבר עבריה ללאו לא נאמר הכלל דמצוה הבאה בעבירה אינה מצוה, דדווקא כשבשעת המצוה עובר את העבירה וכגון האוכל מצה גזולה, בה נאמר דאינו יוצא ידי מצוותו, דבאכילתו גזלה, אבל באופן שבשעת קיום המצוה כבר אינו עובר עוד על הלאו דכבר נטל את האם על הבנים, ועכשיו כששוחטה לצרעתו כבר אינו נוטלה על הבנים, בכהאי גוונא אין זה מצוה הבאה בעבירה, אלא עבירה לחוד והמצוה לחוד, ולכך הו"א דהעשה דמצורא ידחה העשה דשילוח, ולכך בעינן תשלח למימר דגם בכהאי גוונא תשלח. אבל לפי זה יש לדון מה יהא הדין באופן שכן לקחה ושחטה לצרעתו אם יצא ידי מצוותו, דאולי היות וכתיב תשלח במיוחד לדבר מצוה, כיון דמצות תשלח הוא על דבר מצוה עצמו, אולי בזה כן נחשב עבירה בשעת קיום המצוה, דהרי רק על שעת קיום המצוה נאמר תשלח הוי בזה כמצוה הבאה בעבירה, או דאין זה נחשב הבאה בעבירה, דסוף סוף העבירה לחוד מה שלא שלח והמצוה לחוד מה ששחטה, ולא בשעת קיום המצוה עבר העבירה, וצ"ע.

רלד. בגמ' אלא אמר מר בר רב אשי כגון שנטלה על מנת לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא וליתי עשה ולידחי עשה. היינו דאיירי באופן שלא נטלה על מנת לקחתה בעוד שהיא על הבנים ולעבור על הלאו דלא תקח האם על הבנים, אלא שנטלה בידה כדי לשלחה מעמו, וכדי לקיים מצות שלח תשלח את האם, אבל למעשה אח"כ נתיישב בדעתו ולקחה לעצמו לצורך מצוה, דבזה היה הו"א דיהא מותר דליתי עשה ולידחי עשה, דהרי לאו לא עבר, ולזה קמ"ל תשלח דגם במקום מצוה תשלח. אבל קשה דמה החילוק לאיזה צורך חשב בתחלה ליטלה, אם לעצמו או על מנת לשלחה, הרי סוף סוף אם לקחה לעצמו, התברר למפרע שכן נטלה על הבנים, ושכן עבר על הלאו דלא תקח, דהרי למעשה לקחה לעצמו, דממילא עדיין יקשה למ"ד בטלו ולא בטלו, דכל זמן שלא שחטה עבריה ללאו, דאם כל זמן שלא שחטה עבר ללאו, כ"ש שעובר על הלאו אם נתיישב לקחתה, ומה תירץ כאן מר בר רב אשי כלל, וצ"ע.

דף קמא ע"ב

רלה. בגמ' אמר ליה ר' זירא לא אמינא לכו כל מתניתא דלא תניא בי ר' חייא ובי ר' אושעיא משבשתא היא ולא תותבו מינה בי מדרשא דלמא אינה בכלל מלקות ארבעים תניא. היינו דדחה ר' זירא מה שרצו להוכיח מן הברייתא דכתיב בה דגנב וגזלן ישנן בכלל מלקות דברי ר' יהודה ולמימר דהוא משום דבסתם סבר ר' יהודה לאו הניתק לעשה לוקין עליו, דיש לחשוש דמשבשתא הוא דהרי לא למדוה אצל ר' חייא ור' אושעיא, ואולי הגירסא שם היתה איפכא אינה בכלל מלקות ארבעים, וממילא נלמד מינה איפכא דבסתם סובר ר' יהודה דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו. אבל קשה דגם אם ברייתות אלו יש לחשוש דמשבשתא נינהו, מ"מ מנא ליה לר' זירא בסתם לחשוש לומר גירסא איפכא ממה דמצינו להדיא, דהרי כדי לומר גירסא איפכא צריך איזה מקור לכך, ומה מקורו של ר' זירא לחשש זה. ועיין ברש"י כאן שביאר דמסברא למד ר' זירא מקור לומר איפכא, דיש צד לומר דמי שהביאו את הברייתא לא ידעו להדיא הגירסא שם בבירור אם כתיב ישנן בכלל מלקות או כתיב אינה בכלל מלקות, והיות וחשבו דכאן טעמו של ר' יהודה הוא משום דלאו הניתק לעשה לוקין עליו, ממילא לכך אמרו דודאי גם בברייתא סבר הכי, ולכך העמידו הגירסא ישנן בכלל מלקות, אבל האמת הוא דעש צד לומר דבסתם סבר ר' יהודה אין לוקין עליו, ורק כאן גבי שילוח הקן משום דכתיב שלח מעיקרא משמע, וממילא לפי זה יש להעמיד הגירסא בברייתא אינה בכלל מלקות, וממילא משום דמשבשתא הא אין לסמוך על הגירסא ואין ללמוד מינה כלום.

רלו. בגמ' והשתא דאמר רב יהודה אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שלח תשלח את האם והדר הבנים תקח לך אפי' תימא אע"ג דנפל לחצרו כל היכא דאיהו מצי זכי חצרו נמי זכיא וכל היכא דאיהו לא מצי זכי חצרו נמי לא זכיא ליה. היינו מה שהקשו למה ביוני שובך ועלייה חייבות בשילוח הרי חצרו זכי ליה והוי לי כי יקרא פרט למזומן, דכאן שלו הוא ונחשב למזומן אצלו, וזה תירצו דהיות והוא עצמו אינו יכול לזכות בהן דהרי האם רובצת על הביצים, ממילא גם חצרו אינו קונה לו ולכך חייבות בשילוח. אבל קשה דמה שאמרו דחצרו נמי לא זכיא למה, הרי האמת הוא שהוא עצמו אם ירצה ויעבור על איסור דרב יהודה אמר רב יכול לזכות בהן כשהאם רובצת עליהן, רק האיסור הוא המונע ממנו לעשות כן, ומשא"כ החצר כיון דלאו במחשבה תליא, כיון דיש כאן אפשרות לזכות במעשה למה לא יזכה לו על אף האיסור, דסוף סוף אפשרות מעשית איכא כאן רק דהדבר אסור, אבל החצר שאינה יודעת דהדבר אסור תזכה לו ממילא, ועל אף שהוא אינו רוצה לעבור על האיסור ולקנותם מ"מ חצרו קונה לו שלא מדעתו, וא"כ עדיין יקשה דהוי ליה מזומן ואין בה מצות שילוח הקן. וצריך לומר דהגם שחצרו קונה לו שלא מדעתו, מ"מ לקנות לו בניגוד לדעתו זה ודאי ליכא למ"ד דתקנה לו, וכאן הרי אינו רוצה לעבור על האיסור ולכך אין קונה לו חצרו, ולכך אין זה מזומן וממילא חייבת בשילוח.

דף קמב ע"א

רלז. בגמ' תניא דבי ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלויה בה בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשילוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו וכו' ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה אלא למען יאריכון ימין בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך לעולם שכולו טוב. היינו דגם מתן שכרן של מצוות אלו בתחיית המתים תלויה, דלעולם שכולו ארוך בתחיית המתים הוא דיאריך ימיו, ולאותו עולם שהוא כולו טוב שם יתקיים בו למען ייטב לך. אבל קשה מהו הלשון שנקט ר' יעקב אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה, דמשמע דאין שום שכר של מצוה בהאי עלמא, וכל מתן שכר של מצוות הוא לעולם שכולו ארוך בתחיית המתים, וזהו קשה, וכי כל שכר של מצוה מוכרח הוא שתהא מתקיימת רק לתחיית המתים, הרי על אף ששכר בהאי עלמא ליכא, הרי יש שכר גם בגן עדן לעולם הבא שהוא קודם תחיית המתים, וגם איכא מצוות שאפי' בהאי עלמא יש בה, וכפי שאמרו חכמים עשר בשביל שתתעשר, דממילא איך אמר ר' יעקב דכלל הוא דאין לך מצוה שאינה כן, וצ"ע.