מסכת בכורות
מסכת בכורות עוסקת במצוות התלויות בבכורה, פדיון פטר חמור (פרק ראשון, ב. – י"ג.), בכור בהמה טהורה (פרקים שני עד שביעי, י"ג. – מ"ו.), בכור אדם – פדיון הבן (פרק שמיני, מ"ו. – נ"ב:), והפרק האחרון (נ"ג. – ס"א.) עוסק בדיני מעשר בהמה.
פדיון פטר חמור היא מצוה השייכת רק בחמורים, שמצוה לפדותם בשה ולתת אותו לכהן, ואם אינו רוצה לפדות את החמור עליו לעורפו, וכדכתיב (שמות י"ג י"ג) "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", וכתיב (במדבר י"ח ט"ו) "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", וישנם פסוקים נוספים שנאמרו על קדושת הבכורה באופן כללי.
בפרק ראשון (הלוקח עובר חמורו) נתבארו דיני פטר חמור, חיובה בבהמה שיש בה שותפות עם העכו"ם (ב. – ג:), פטור כהנים ולויים מבכורה והאם קדשו הבכורות במדבר (ד. – ה.), חיוב בכורה והיתר אכילה ב'נדמה', והיינו ולד הדומה למין אחר, (ה: - ז.), חיוב בכורה כשנולדו שניים יחד או בספק (ט.), דיני פדיון פטר חמור והתירו בהנאה וטומאת אוכלין באיסורי הנאה (ט' – י"ג.).
הלוקח עובר חמורו
חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם
ב. לרבנן בעלות עכו"ם פוטרת מן הבכורה, ועל כן הקונה עובר בכור של חמור העכו"ם כשהוא במעי אמו, או המוכר לו את העובר של החמור שלו (אע"פ שאינו רשאי למכור לעכו"ם כל בהמה גסה מפני שהוא מפקיע את הבהמה מקדושתה מפני שהעכו"ם עושה עימה מלאכה בשבת לא קנסוהו. לתוס' (ד"ה מייתי) הפקעת הקדושה הכונה הפקעה מקדושת בכורה. ב:), והקונה חמור בשותפות עם העכו"ם ע"י ששניהם נתנו מעות (אע"ג דאמר אבוה דשמואל שאסור לעשות שותפות עם עכו"ם שמא יתחייב לו שבועה וישבע בשם עבודה זרה והתורה אמרה "לא ישמע על פיך". התוס' (ד"ה אסור) מביאים כמה מקומות שמבואר שחולקים על אבוה דשמואל ומתירים שותפות עם העכו"ם. עוד כתבו התוס' (ד"ה שמא) שלרשב"ם כ"ש שאסור לקבל שבועה מן העכו"ם, ור"ת מתיר מפני שהו כמציל מידם, והוסיף שבזמן הזה שהם נשבעים בקדושים שלהם שאינם נחשבים בעיניהם לאלוהות, אע"פ שמזכירים עמהם שם שמים וכוונתם לדבר אחר, אין כאן לפני עור כיון שבני נח לא הוזהרו על כך, ולנו לא נאסר לגרום שיתוף), והמקבל חמור מהעכו"ם לחלוק בוולדות והגוף נשאר של העכו"ם, והנותן לו בקבלה, פטור מן הבכורה, דכתיב "הקדשתי לי כל בכור בישראל" – ולא בעכו"ם. (ומפסוק זה לומדים שבעלות עכו"ם בעובר פוטרת, ובעלות עכו"ם באם שפוטרת נלמדת מ"כל מקנך תזכר", כדלהלן (ג.). תוד"ה הלוקח). ואין גוזרים שמא יבואו לפטור מבכורה בהמה בבעלות גמורה של הישראל.
רבי יהודה מחייב פדיון בקונה חמור בשותפות עם העכו"ם, ואיתא להלן (ג:) דלית דחש להא דרבי יהודה. עוד סובר רבי יהודה שהמקבל בהמה מהעכו"ם וילדה בכור, שמים את שוויו ונותן חצי דמיו לכהן, אבל אינו קדוש בקדושת הגוף ליקרב למזבח, כיון שחציו של עכו"ם. (ומותר בגיזה ובעבודה, ואינו נותן חציו ממש לכהן, משום דכהן לא ניחא ליה בשותפות העכו"ם מפני שקשה להוציא את חלקו מיד העכו"ם. תוד"ה ונותן). והנותן לו בקבלה אע"פ שאינו רשאי, ג"כ אינו קדוש בקדושת הגוף, קונסים אותו לפדותו עד עשרה בדמיו הואיל ולא חש לדברי חכמים, ונותן כל דמיו לכהן, (ולרבנן פטור מן הבכורה כיון שיד עכו"ם באמצע).
שותפות עם ישראל אינה פוטרת מבכורה. תוד"ה והמשתתף.
איסור מכירת בהמה גסה לעכו"ם
ב: אסור למכור בהמה גסה לעכו"ם, ורבי יהודה מתיר למכור שבורה – בהמה שנשברו רגליה, והיינו במקום שלא נחשדו על הרביעה, ובן בתירא מתיר למכור סוס דסתם סוס עומד לרכיבה ואין זה מלאכה אלא שבות, דהחי נושא את עצמו. ומכירת עובר אסורה גם לרבי יהודה, אף שכעת הוא שבור למלאכה, דטעם ההתר בשבורה הוא מפני שאינה יכולה להתרפאות ולעשות מלאכה בשבת, אבל ביכולה להתרפאות אסור, ועובר כיכול להתרפאות דמי. ועוד דאתי למיחלף בבהמה אחריתי. תוד"ה אבל.
המוכר בהמה לעובריה ללא הבהמה ועדיין לא נתעברה, הגמ' מסתפקת אם גם לרבי יהודה שמתיר בשבורה, אסור הכא דילמא אתי לאיחלופי להתיר מכירת שלימה, וממילא קונסים אותו לפדותה משום מוכר בהמה לעכו"ם, או שאם מותר למכור שבורה לגמרי, כ"ש שכאן שלא מכר לגמרי אלא שייר לעצמו את גוף הבהמה, ומשום העוברים ליכא למיחש שהרי עדיין לא נתעברה וכשתתעבר העובר בא ברשות העכו"ם, מותר. וכן יש להסתפק לרבנן אם רק שבורה אסור כיון שנמכרה לגמרי ויבואו להתיר מכירה לגמרי, משא"כ הכא דאינה מכירה לגמרי לאו מכירה היא, או דילמא שאם אסרו בשבורה אע"פ שאין חשש איחלופי, כ"ש שאסור בשלימה דאתו לאיחלופי במכירה לגמרי של שלימה אחרת, (וטעמא דרבנן משום חשש איחלופי, ומה שאמרו לרבי יהודה שבשבורה 'הרי מרביעים עליה זכר ויולדת', אין הטעם משום העוברים, אלא לדבריו דרבי יהודה קאמרי, שיש לחוש שישהה אותה בשביל העוברים, ורבי יהודה סובר ששבורה אינה מקבלת זכר (מפני שרגליה שבורות, ואפילו מן הארכובה ולמטה שרי רבי יהודה מטעם זה, ואין הטעם משום שטריפה אינה יולדת, דרבי יהודה סובר (חולין נ"ז:) שטריפה יולדת ומשבחת. תוד"ה דלא), והוי כקנאה לשחיטה ולא יבואו להחליף ולקנות בהמה שלא לשחיטה).
ג. קנס במכירת בהמה גסה או עבד לעכו"ם- ללישנא קמא ריש לקיש אמר שהמוכר בהמה גסה לעכו"ם קונסים אותו לפדותה עד עשרה בדמיה. (ודווקא בגסה, אבל בדקה כיון דליכא איסורא אלא מנהגא בעלמא במקום שלא נהגו למכור במקום שחשודים על הרביעה, דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תעקר. תוד"ה קונסין). הגמ' מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא, או לאו דווקא דלא קנסינן כולי האי, אי נמי קונסים אף יותר אם אין העכו"ם מתרצה בכך. ולפי הצד שזה לאו דווקא הא דמבואר שבמוכר עבדו לעכו"ם קונסים אותו עד מאה בדמיו (ואמאי לא תני בשניהם עד עשרה או בשניהם עד מאה), שאני התם שבכל יום ויום מפקיע אותו ממצוות.
ולישנא בתרא ריש לקיש אמר שבמוכר בהמה גסה לעכו"ם קונסים עד מאה בדמיה, (ומה שבקבלנות קונסים עד עשרה בדמיה, שאני קבלנות שאינה מכירה גמורה), והגמ' מסתפקת אם שיעור זה הוא דווקא או לאו דווקא, ולפי הצד שזה דווקא מה שעבד קונסים אותו רק עד י' בדמיו, שאני עבד שזה מילתא דלא שכיחא, (ואין לומר שהחילוק הוא שעבד אינו חוזר לבעליו דקיימא לן המוכר עבדו לעכו"ם יצא לחרות, דא"כ שיקנסו אחד יותר שזהו השיעור שהוא נשכר בכך שהבהמה חוזרת אליו).
חיוב פדיון כשיש בעלות לעכו"ם - המשך
ביאור מחלוקת רבי יהודה ורבנן אם שותפות עכו"ם פוטרת מן הבכורה- כתיב "כל בכור בישראל" לרבנן "בכור" משמע אפי' מקצת בכור דישראל חייב בבכורה, וממילא "כל" מלמד דבעינן כולו של ישראל. ולרבי יהודה "בכור" משמע כולו, ו"כל" אתא לגרועי ד"כל" משמע כל דהו כמו "אין לשפחתך כל בבית". (הקשו התוס' (ד"ה ורבי יהודה) דבחולין (פ"ח.) אמר איפכא, רבי יהודה אומר דמו מקצת דמו, ורבנן סברי כל דמו. ויתכן לומר שאין לדמות ביו הלימודים אלא מה שהש"ס מדמה, כדמצינו בעוד מקומות שיש הרבה דרשות שאין להשוותם. עוד י"ל דהכא מיירי בסתם בהמה שכולה של ישראל, וממילא אי לאו דכתיב "כל" משמע כולו. אי נמי משום דכתיב "כל בכור בישראל", ובישראל משמע כוליה כדאמר ביבמות (ק"ב.) דלענין חליצה בעינן שיהא אביו ואמו מישראל, אבל בעלמא משמע שפיר מקצת. או י"ל שלכו"ע "בכור" משמע רובו, ונחלקו אם "כל" בא להוסיף או לפחות.
איזה שותפות פוטרת מן הבכורה לרבנן- לרב הונא אפילו אם רק אזנו של עכו"ם פטור מבכורה, (וכן סובר רבי יוחנן. ג:).
לרב חסדא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה נבילה כגון שיש לעכו"ם חלק בושט או בגרגרת שלו, דכיון שחיותו ביד העכו"ם נחשב שכולו ביד העכו"ם, דבלאו הכי לימא ליה שקול אזנך ולך דאף בעל מום ניתן לכהן.
ולרבא בעינן דבר שאם ינטל תהיה הבהמה טריפה כגון מן הארכובה ולמעלה, דס"ל לרבא שטריפה אינה חיה ולהכי הוי כאילו כולה של העכו"ם, (ולרב חסדא טריפה חיה). וכתבו התוס' (ד"ה רב חסדא) שבתמורה (י"א:) הגירסא הפוכה, שלרב חסדא מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותה טריפה, ורבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה, ורב ששת אמר בדבר שמתה בו, וכל אחד מוסיף על השני, וההיא דהתם עיקר.
הגמ' אומרת שאף שנפלים קדושים בבכורה למרות שאינם ראויים לחיות, דכתיב "וכל פטר שגר בהמה" שגר בבהמה (-שגר במעי בהמה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת, ל"א מה שבהמה משגרת ומשכלת ומבואר שאע"פ שאינם בני חיותא קדשי, וא"כ גם כאן גם אם יש לעכו"ם חלק בדבר שעושה אותו נבילה, עדיין חלק הישראל קדוש), שאני הכא שכיון שמעורב חולין בבכור לא חשיב "כל בכור".
י"א דלא פליגי רב חסדא ורבא על רב הונא (אבל רב חסדא ורבא פליגי), רב הונא מדבר בשותפות בו דבזה אפילו שותפות באזנו פוטרת, ורב חסדא ורבא מדברים בשותפות באמו דבזה בעינן נבילות או טריפות, ואמר רב פפא שאין הבדל בינו לבין אמו, דהא כתיב בו "כל בכור" ובאמו "כל מקנך תזכר" – אם כל המקנה שלך יהא זכר תקדישנו.
ג: רחל שביכרה וילדה מין עז או עז שביכרה וילדה מין רחל, פטורה מן הבכורה, ואם יש בו מקצת סימנים חייב, אך הוי בכור בעל מום שמותר לשוחטו. הגמ' אומרת שאף דאיתא לקמן מ. שאם פיו דומה לשל חזיר הוי מום, הכא איכא חידוש שאף בנשתנה למין שקדוש בבכורה הוי מום, ואף דאיתא לקמן מ: שאם עינו אחת גדולה כשל עגל (או שעינו אחת קטנה כשל אווז) הוי מום, ועגל הוא מין שקדוש בבכורה, י"ל דהתם המום הוא מדין "שרוע", ד"שרוע" האמור בתורה היינו שאבר אחד גדול מחבירו, אבל שינוי אחר כגון שבצמרו הוא דומה לעז לא שמעינן שזה מום, להכי איצטריך לרבי יוחנן לאשמועינן. אמנם אין להוכיח שזה מדין שרוע ממה שבבהמה רק עינו אחת גדולה ואחת קטנה פוסל, ואילו באדם דכתיב "איש איש מזרע אהרן" דבעינן שוה לזרעו של אהרן – שיהא דומה לאדם, פסול אף אם שתי עיניו קטנות או גדולות, ובין באדם בין בבהמה פסול בין במום קבוע בין במום עובר שכל זמן שיש בכהן מום לא יעבוד. די"ל שבאמת המום הוא השינוי, אלא שבבהמה כשר משום שהם גדולות מחמת בריותא יתירא, או קטנות מחמת כחישותא יתירא.
רב מרי בר רחל היה מקנה את האוזניים לעכו"ם כדי להפקיעם מבכורה, כדי שלא יבואו בהם לידי תקלה, ומ"מ אסרם בגיזה ובעבודה כבכורים גמורים ונתן אותם לכהנים, ונענש שכלו בהמותיו. והטעם שנענש הוא משום שהפקיעם מקדושתם, (דאף שמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, שם הפקיעו רק מקדושת מזבח ולא מקדושת כהן דהוי כבכור בעל מום הניתן לכהן וחייב כהן לנהוג בו קדושה שלא יגוז ויעבוד בו, וכשהוא שוחטו אינו שוחטו באיטליז, ואינו נמכר באיטליז, ואינו נשקל בליטרא, כדלקמן ל"א), או מטעם שגרם למכשול מפני שראהו אדם אחר וחשב שהוא מקנה אותם בדיבור ואינו נוטל דמיהם, דעכו"ם אינו קונה אלא בכסף.
וכתבו התוס' (ד"ה דקא) שמה שעכשיו לא נזהרים מלהקנות לעכו"ם אע"פ שרב מרי נענש, רב מרי הקנה חלק בעובר, אבל להקנות חלק באם מותרת. אי נמי בימי רב מרי שהיו בקיאים להטיל מום בבכור קודם שיצא לעולם, אסור לעשות ע"י הפקעה, אבל אנו שאיננו בקיאים בכך, מוטב להקנות לעובד כוכבים קודם שיבא לידי תקלה, כדאיתא לקמן (נ"ג.) שמעשר בהמה לא נוהג בזמן הזה מחשש תקלה. ונראה דבהקנאת אוזן לחוד שרי, דקי"ל כרב הונא, מדקאי ר' יוחנן כוותיה ואמר אפי' מום קל, וגם רב מרי נמי שהקנה אוזן לא נענש אלא משום הפקעה, ולכל היותר מותר ע"י הקנאה בדבר שעושה אותה טריפה או נבילה. או שרב מרי נענש מפני שידע להטיל מום קודם שיצא לאויר העולם, אבל אנו שלא יודעים יש לעשות ע"י קנין. עוד פירש ר"ת שרב מרי היה מקנה בהמה לאזני עובר, דאוזן עובר הוי דבר שלא בא לעולם, וטעו לחשוב שהקנה את האוזן, אבל באזני הבהמה עצמה שרי.
חיוב בכורה בכהנים ולויים
ד. פטור כהנים ולויים מבכורה- כהנים ולויים פטורים מפדיון הבן ומפדיון פטר חמור, אבל לא נפטרו לויים מבכור בהמה טהורה. לאביי לומדים ק"ו שאם הפקיעה בהמת הלויים את בהמת הישראל במדבר, כ"ש שתפקיע את בהמתם. ולרבא מפדיון הבן פטורים מק"ו, דאם הפקיעה קדושת הלויים את קדושת הבכורות של ישראל, כ"ש שיפקיעו את של עצמם, (ואף שבכורי הלויים לא הפקיעו בכורי ישראל, מ"מ לומדים מק"ו שיפקיע קדושת עצמו. תוד"ה אם). ופדיון פטר חמור ילפינן מהקש, דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה".
ואין לומר שרק בן לוי שהיה לו שה במדבר, והיה יותר מבן חודש, ורק לוי ולא לויה יהיו פטורים (והרי לויה שילדה בנה פטור מפדיון הבן), וכן אין לומר שאהרן עצמו יהיה חייב כיון שלא היה באותו מנין (לא הוא ולא בהמותיו. רש"י. והקשו התוס' (ד"ה ואהרן) שאהרן לא היה בכור, דמרים היתה גדולה ממנו בג' שנים, ואין הקושיא אלא מבהמותיו), (ולפיכך נקוד על "אהרן" שבחומש הפקודים), דהא כתיב "הלויים" להקיש כולם זה לזה, וכהנים נקראו לויים (בכ"ד מקומות), ולדורות ילפינן מדכתיב "והיו" - בהויתן יהו.
ד: פטרי החמורים שבמדבר נפדו בשה, דכתיב "אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה", שכמו שפדיון הבן בכסף שנאמר לדורות, גם במדבר פדו בכסף, אף פטר חמור שנפדה לדורות ע"י שה, אף במדבר פדו בשה, (ולולא קרא אין ללמוד שה מכסף, דאיכא למיפרך מה לכסף שכן פודים בו הקדש ומעשר שני, ואע"פ שהקדש נפדה גם בשה, ובכל דבר חוץ מעבד קרקע ושטר, היינו מדין שוה כסף שהוא ככסף, אבל פטר חמור נפדה בשה אפילו אם שוויו כל שהוא. תוד"ה מה).
אפשר לפדות בשה אחד כמה פטרי חמורים (אם חזר וקנאו מיד כהן אחרי שנתנו לו. רש