קכ"ו. מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב מת
ובתוכו בשר המת - כלב שאכל בשר מת, ומת הכלב (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור, דטומאה בלועה אינה מטמאה), והוא מוטל על איסקופת הבית וצווארו לפנים, לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל), הבית טמא אע"פ שאין שם חלל טפח, מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה, וכיון שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו, (וכתבו התוס' (ד"ה אם וד"ה אנן) דר"מ לשיטתו דס"ל חוקקין להשלים). ורבי יוסי אמר שרק אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא, והגמ' מבארת שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר חלל טפח ולא מספיק שהצוואר עצמו יהיה טפח, ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה בחוץ, מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר. ולרבי אלעזר אם הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך המאכל לצאת דרך הפה אלא דרך אחוריו, ואם הפה לכיוון חוץ הבית טמא. ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא הבית טמא – ופליג אכולהו, ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ, אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ, ואם יש בצווארו טפח או לא, ואף בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם, דקסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה, אי נמי פעמים שהוא מקיא.
קכ"ו: שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע
כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא ובאהל ואינו מטמא במגע שאין נוגע בכולן. עוד אמר רבי שמעון שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל (-הלכה למשה מסיני. רש"י. ולתוס' (ד"ה עצם) זה דאורייתא, ורק מה שהנזיר מגלח עליו זה הלכה), וגולל (-דף הניתן על המת) ודופק (-דף הניתן בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא במשא נמי הלכה, אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין במשא בין באהל.
טומאת שרצים
ביצת השרץ שייך בה טומאה, דכתיב "הטמאים" לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ (-ה' יתירא נדרשת לכמה דרשות, לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב), ולעורותיהן כבשרם (קכ"ב:), ולביצת השרץ), אמנם דווקא ביצה המרוקמת מטמאה, דכתיב "הטמאים לכם בכל השרץ" – מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה. וכתבו התוס' (ד"ה יכול) דהא דפשיטא לן (לעיל ס"ד.) שביצת השרץ שריקמה ואכלה לוקה משום "השרץ השורץ על הארץ", היינו משום שזה פשיטא דאיקרי שרץ, אבל צב ועכבר לא איקרי אי לאו קרא דהכא. אי נמי מהכא קים לן התם שלוקה לענין אכילה. ואינה מטמאה אלא בניקבה כחוט השערה אע"פ שלא נגע, דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן שיכול ליגע, ושומר מוציא טומאה, ואם יכניס שער ראשו וזקנו באותו נקב הרי נגע וטמא, שהשיער המחובר הרי הוא כבשר, בין שער טהור הנוגע בטומאה, בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא.
טומאת עכבר-
עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים, דכתיב "השורץ" כל מקום ששורץ.
עכבר שבים (-דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא, דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו עכבר יטמא), והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק טומאה צפה (-שרץ מת שצף על המים, ויש ספק אם נגע), טהור אף ברשות היחיד, תרי "על הארץ" כתיבי.
עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא נוצר מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים, מטמא אע"פ שאינו פרה ורבה, דכתיב "בשרץ". לת"ק הנוגע בבשר (-חציו שכבר נוצר) טמא, והנוגע באדמה שכנגדו טהור, ולרבי יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא, היכא שהשריץ על פני כולו -שנעשה בשר מצד אחד מראשו עד רגליו, דהוא נחשב שרץ, וי"א שגם לת"ק טמא רק בהשריץ על פני כולו.
קכ"ז. מיני הצב הטמאים-
כתיב "והצב למינהו" והיינו ערוד (-הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (-שרץ מין צב) וסלמנדרא (-שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים, והסך מדמו אין האור שולט בו, וקים ליה לר"ע שהוא ממין הצב). ור"ע היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך ד'" שיש שחיות דווקא בים ויש שדווקא ביבשה, ויש שחיות דווקא באש (-סלמנדרא), ויש שדווקא באויר.
כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה, דכתיב "האזינו כל יושבי חלד" -יושבי הארץ שהוא מקום מיושב לחולדות.
ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ (והאוכלם אינו לוקה משום שרץ הארץ. תוס' (ד"ה הני) בשם רש"י. ולתוס' גורסים 'ביברי ונרש', דגם ביברי הוא שם מקום), וכל בני העיר יהיו בנדוי לפי שכולם רשעים, ולא רצו לשמוע את דבר השם, והם גנבים.
רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן ונזקק לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם כדאמרינן (ברכות ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא, ואף שכל שאין תשמישם ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים כנגד פנים כאדם או שניהם פנים כנגד עורף כבהמה, וימי עיבורם שוה), אין מתעברים ואין מניקים זה מזה, וימי עיבורו של נחש שבע שנים ואילו ועל וכל מיני שרצים עיבורם ששה חודשים, היה זה נס לצורך פורענות ברשעים.
מה נחשב חיבור לטומאה
קכ"ז: אבר ובשר מדולדלים בבהמה
-שנתלש מבהמה אבר והיינו בשר גידים ועצמות, או בשר לבדו, ועדיין הן מעורים בה במקצת, (אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה, ובשר מן החי שאינו אבר טהור, כדילפינן לקמן קכ"ח:), אם הם מעלים ארוכה אינם מטמאים לא טומאת נבילה ולא טומאת אוכלין, ואם אינם מעלים ארוכה והם מעורים כחוט השערה, מטמאים טומאת אוכלים בעודם מחוברים אם חשב להאכילם לעכו"ם, והיינו שאם נטמאו משרץ מטמאים אחרים, אבל טומאת עצמם אין בהם עד שיתלשו לגמרי, וצריכים הכשר לבוא פעם אחת במים לאחר שנדלדלו, ואז מקבלים טומאה לעולם, (ואין לומר שסופם לטמא טומאה חמורה, דאינו מטמא משום אבר מן החי עד שימות, ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול), ואינם מטמאים טומאת אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה דכתיב לגבי שרצים שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי יפול מנבלתם עליו" וכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע", חד לאבר מן החי בשרצים, וחד לאבר מן הבהמה, דאינו קרוי נבילה עד שיפול לגמרי. רש"י. ולתוס' (ד"ה דרחמנא) לומדים מדכתיב "כי יפול מהם במותם" ואמרינן (לעיל ע"ד.) שמיתה עושה ניפול, וממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול.
ואם מתה הבהמה, הבשר המדולדל צריך הכשר, והאבר המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר של נבילה, ורבי שמעון מטהר.