הרה"ק בעל החקל יצחק מספינקא זי"ע היה רגיל לספר בעת נעילת החג, אשר היה לרבינו הק' רבי צבי הירש מזידיטשוב זי"ע בחור משמש שלא היה חכם גדול, ושמו היה 'מאטל' והיו קורין אותו 'מאטל נער', כשנעשה חתן הפסיקו מלקרוא אותו מאטל נער, וקראוהו 'מאטל חתן', ביום חופתו ראה רבו הק' שהוא בוכה מאד, ושאל אותו למה הוא בוכה, והשיב 'רבי עד שנעשיתי חתן הייתי מאטל נער, וכשנעשיתי חתן התחילו לקרוא אותי מאטל חתן, עכשיו אחר הנישואין יתחילו לקרוא אותי שוב מאטל נער כמו מקדם, ועל זה אני בוכה'.
והוסיף עלה החקל יצחק, כן הוא גם אצל כל אדם במשך השנה נכשלים וחוטאים ואין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.), ונעשה 'מאטל נער' ובהגיע הימים נוראים, יום חתונתו ויום שמחת לבו, זה יום הכיפורים (תענית כו:), נעשים 'מאטל חתן', אך כשעוברים הימים הנעלים הללו צריכין להתפלל ולבקש רחמים שלא יחזור שוב להשם הישן שהיה לו, ואדרבה אם התעלו בימים אלו, שיוכל ליקח זאת עמו להלאה שיוכל לעבוד את ה'.