מקור השמחה ההתנערות מעניני עוה"ז
ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם, משמעות הכתוב שכל תכלית מצות לקיחת ד' מינים היא ושמחתם לפני ה"א. וצריך להבין איך קשורה מצוה זו לתכלית השמחה שהיא התוכן הפנימי של חג הסוכות זמן שמחתנו. עוד צ"ב אומרם מרן הק' מקוברין ז"ל שמשמחת בית השואבה היו שואבין רוח הקודש. למה דוקא במצוה ובשמחה זו נתעלו עד למדרגת רוח הקודש. כן צ"ב הקשר הפנימי של המצוות שנצטווינו עליהן בחג, ישיבת סוכה ארבעה מינים וניסוך המים, דמסתבר שכל המצוות קשורות למהות החג, כשם שמצות מצה קשורה לענינו של חג הפסח וכיו"ב.
והענין דהנה מדת השמחה אי אפשר ליהודי להשיגה אלא כאשר מתנער כליל מכל הנאות ועניני העוה"ז. כאשר האדם שקוע בהם, לעולם אינו בא על סיפוקו, כמאחו"ל (קה"ר א, לד) אין אדם יוצא מזה העולם וחצי תאוותו בידו, ואינו שבע לעולם, בחיי משביעו רעב (סוכה נב:), רק כשמתנער מכל עניני העוה"ו אז מגיע למדת השמחה האמיתית. וע"ד המשל המובא מבעלי המוסר, למלך אחד שהיה חולה מאוד והרופאים אמרו שרפואתו היחידה היא שילביש כתונת של אדם ששרוי בשמחה ללא כל דאגות, וכאשר הלכו לחפש ולבקש לא מצאו שום אדם נטול דאגות, וכאשר לאחר מאמצים מרובים נמצא סו"ס אדם שמח וטוב לב שאין לו כל דאגות אמר להם שאין לו בכלל כתונת, ואלמלי היה לי כתונת הרי ככר היו לי דאגות סביבה, רק מחמת שאין לי מאומה הריני שרוי תמיד. בשמחה ואני מחוסה כל דאגה, והוא כאמור שא"א להשיג את השמחה כל עוד שיש לאדם רצונות העוה"ז.
ולכן חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, שענינו להתנער מעניני עוה"ז, כמאמר מרן בב"א זי"ע הנ"ל שבסוכות יהודי מתנער מביתו ומכל עניני הנאות העוה"ו ומתבודד עם הקב"ה בסוכתו. ולכן המצוה באה. רק לאחר הימים הנוראים, ראש. השנה ויום הכפורים, כי אז איש יהודי מסוגל יותר להתנער מכל עניני הנאות העוה"ז ולהיות עם קונו בלבד. עוד איתא בבית אברהם, שיום כפור מכפר על החטאים והפגמים העבים והמגושמים, אך עדיין נשאר בו ריח רע מהחטאים ומהנאות ההיתר והרשות, וע"כ עיקר עכודת ה' בחג הסוכות הוא שיהודי יתנער מכל הנאות ועניני עוה"ז, שעי"ז מסתלק ממנו הריח רע ונטהר לגמרי גם מכל עניני רשות והנאות היתר. והביאור בוה, שכיום הכפורים העבודה היא במדת היראה, ויראת ה' היא רק על עניני איסור ולא על עניני היתר ורשות, אבל חג הסוכות מדתו אהבה בחיי וימינו תחבקני, והכלל כמדת אהבה הוא כמו דאיתא בפרי הארץ שכל הנאה גשמית היא שמפריד בין יהודי להקב"ה, ובכדי להשיג את מדת אהבת ה' ולדבקה בו צריך יהודי לוותר על כל הנאות העוה"ז, וזהו עיקר העבודה בחג הסוכות להתנער מכל עניני העוה"ז. ולכן החג הזה הוא זמן שמחתנו, שבו מסוגלים להשיג" את מדת, השמחה בשלימות, כי מתקיים בו כמאמר מרן הק' מקוברין זי"ע, אינה עולם מלא אור ומתיקות, לאלו שאינם שקועים בו, ואיזה עולם חשוך ומר הוא לאלו השקועים בו, וכיון שע"י מצות סוכה מתנער ופורש לגמרי מכל שייכות לעניני עוה"ז ואינו שקוע בו זוכה לזמן שמחתנו מלא אור ומתיקות.
וזה ענין מצות ארבעה מינים שהם דומין לאכרים. שבהם נכללו כל השרשים של הנאות האדם, עין רואה, והלב חומד, והשדרה היא המקשרת בין מח הדעת המקור למדת יסוד ועד סיומא דגופא, והשפתים שכל עמל אדם לפיהו היינו עניני תאות האכילה. והמצוה באה להורות שעל יהודי למסור כל הנאותיו להשי"ת. וזה פירוש הכ' ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם, לפי שע"י מצות ד' המינים שענינם למסור לה' את כל עניני הנאות עוה"ז, עי"ז האדם מגיע למדת השמחה.
וזהו גם ענין השמחה המופלגת שהיתה בשמחת בית השואבה, כי ניסוך המים כמבואר לעיל-מרמז על מסירת כל האהבות להשי"ת, וע"י כך משיגים את מדת השמחה האמיתית. וז"ש כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, פירוש, מי שלא הגיע לדרגה זו שיכול למסור את הנאותיו ואהבותיו להשי"ת אינו יכול להגיע למדת השמחה האמיתית, שאי אפשר להשיגה אלא ע"י שמתנער כליל מכל עניני הנאות העוה"ז. ולכן קבעה התורה שמחה זו בחג הסוכות אחרי יום הכפורים שבו טיהר איש יהודי את עצמו מכל פגמיו, וכבר הי' מסוגל להגיע למדרגה הגבוהה ביותר, להתנער מכל עניני עוה"ז ולמסור את כל האהבה להשי"ת, עד שהשיג את מדת השמחה. ומשו"כ בשמחת בית השואבה היו שואכין רוח הקודש, כי א"א להשיג מעלת רוח הקודש אלא כשאין לאדם אפי"' שייכות קלה לעניני העוה"ז, לכן דוקא בשעת השמחה הזאת שכה התנערו כליל מכל עניני העוה"ז היו שואבין רוח הקודש.