איתא במסכת שבת (קלג:): 'זה אלי ואנוהו', התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה וכו', אבא שאול אומר, 'ואנוהו' הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום', ופירש המהר"י אסאד זצ"ל, דבפירוש הראשון של הגמרא למדנו שצריך האדם להדר במצוות שבין אדם למקום, כסוכה ולולב ושופר וכדומה, ובא אבא שאול להוסיף שלא די להדר בבין אדם למקום, אלא צריך להדר גם בבין אדם לחבירו, ולכן לא יאמר האדם אחר שעשה סוכה ולולב נאה, הנה יצאתי ידי חובתי בזה ומתוך כך יקמץ ידיו ולא יתן צדקה אלא אעפי"כ יתן צדקה, ולהתדמות אל הבורא יתברך במדות, מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. עכ"ד.
והנה ידוע מה שאמרו בגמרא (ר"ה יח.) דאביי ורבה מדבית עלי קאתו, שנאמר בהם (שמואל א ב לג) 'וכל מרבית ביתך ימותו אנשים', רבה דעסק בתורה חי ארבעים שנה, ואביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי ששים שנה. ואפשר לרמז זה בלשון הגמרא ביומא (לג.): 'אביי הוי מסדר סדר המערכה משמא דגמרא ואליבא דאבא שאול', דהיינו שאביי היה מסדר ומהפך מערכת השמים, שעל אף שנגזר עליו מיתה, המתיקה לטובה, 'ואליבא דאבא שאול' שאמר שלא די בתורה ומצוות לבד וצריך גם לעסוק בגמילות חסדים, ודין אהני ליה שיאריך ימים ולא תשלוט בו הגזירה.
ובזה אפשר לפרש מה דאיתא במדרש (עיין ויקר"ר ל י): 'פרי עץ הדר זה אברהם, שהדרו הקב"ה בזקנה, שנאמר (בראשית כד א) 'ואברהם זקן בא בימים', רצה לומר דודאי פרי עץ הדר היינו כפשוטו, לחזר אחר אתרוג נאה, אולם המדרש בא להוסיף דצריך לזכור גם להדר במדות טובות ובגמילות חסדים, ולנקוט במדת החסד של אברהם אבינו 'שהדרו הקב"ה בזקנה' דהיינו שהיה כזקן מלא רחמים, וליתן צדקה לעניים לצורך יו"ט, וכאבא שאול הנ"ל.