מכל האמור, לאור דבריהם הקדושים של צדיקי אמת זי"ע, למדים אנו כללים יסודיים בעניין שמירת העינים, ומה על האדם לעשות כדי לעבור את נסיונותיו בדרך הרצויה.
ראשית כל, כאשר כבר ניצב במלחמה, המחשבה הנכונה והרצויה בעת זו היא אך ורק - עד כמה חשובה ומרוצה התגברותו העכשווית. צריך שיצייר במחשבתו את הנחת הרוח העצומה שהוא גורם כעת למעלה, וכן את ההשפעות הטובות שהוא ממשיך עליו באותו זמן על ידי התחזקותו. כל מחשבה שלא תביא לו הרגשה של שמחה או סיפוק, יש לדחות לחלוטין.
ואפילו לאחר כל מיני בחינות של מכשולות שכבר קרו, עליו לזכור כי אין שום תועלת בהעלאת זכרונם כעת. שברון הלב בעת זו עלול לסובב עליו נסיונות חדשים, ולהעצים את הישנים. אדרבא, יש להתאזר בשמחה של מצוה ולקבל על עצמו לשמור על מצוות 'ולא תתורו' מעתה והלאה.
יתירה מזאת, מובא בספרים שאם הזדמנה לו לאדם ראיה אסורה בטעות ושלא ברצונו, אין הדבר נחשב כעבירה על ולא תתורו – אם הוא מפנה את מחשבתו מיד. ואין כאן אפילו 'שוגג' כל עוד אינו פונה מדעתו אל מקום הרוע.
ולאלו אשר מחמת כל מיני נסיבות מוצאים את עצמם בנסיונות לעתים קרובות, אם לאלו הנצרכים להגיע אל מקום עבודתם העובר דרך רחובות טמאים, ואם לאלו הגרים בסמיכות למקומות אלו, לכאורה הוא רואה את עצמו כמועד לפורענות, וכמי שהיצה"ר מצא כר נוח אצלו – אולם ההיפך הוא הנכון. עליו לדעת שהוא נבחר להגדיל כלפי שמיא נחת רוח עצומה, על ידי שיתאזר כגבור בכל ושעה, עד שיכניע את יצרו.
לכן יש לשמוח על שזוכה למלא את תפקידו הנעלה כחייל בשדה הקרב למען יוצרו, ועל כל נסיון ונסיון, יכול לקיים מצווה גדולה ויקרה. כמה יש לאדם זה להרבות בשמחה.
רק כשאין דרך אחרת
מובן שכל הדברים אמורים רק באופן שאין לו דרך אחרת ללכת בה, ואין לו עצמו חלק בהבאת הנסיונות עליו. שאם לא כן, עצם הדבר להכניס עצמו למקום של נסינות מהווה חטא גדול בפני עצמו, והדבר אסור באיסור גמור.
לכן אין לאדם להחליט שרוצה הוא לזכות לכל אותן המדרגות העצומות של ה'עוצם עיניו מראות ברע', ולכן יבחר לעשות את דרכו דוקא במקומות המועדים לפורענות, כדי לקיים את 'ולא תתורו' בהידור רב... וכבר אמרו חכמינו לעולם אל יביא עצמו לידי נסיון.
אולם לאחר שכבר עשה מה שיכול מצדו, ובכל זאת ירט הדרך לנגדו ויצה"ר עומד מולו וחרבו שלופה בידו – הוא מצדו עשה מה שעשה, ובאין ברירה אחרת מוצא הוא את עצמו נתון במלחמה על עיניו, ברצות כך דרכי ההשגחה העליונה, או אז יש עליו להתחזק בשמחה של מצוה ולהילחם עם היצר בגבורה. והמקום יהיה בעזרו, אמן.
במלחמה עם היצר, מבאר הבעל תניא, "אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה, ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם" כי הם המה המפתחות לנצחון על היצה"ר. וכמאמר העולם: "מוט פארלוירן אלעס פארלוירן". לאמר, סוף נצחון בשמחה תחילה.
הנפש צריכה את השמחה כדי להינצל
מלבד מה שהשמחה של מצוה מביאה לחיזוק בשמירת העיניים, הרי היא גם מצילתו מן העצבות. והשרוי בעצבות, כך כתבו תלמידי הבעש"ט, מחשבות רעות רודפות אחריו ושולטות עליו רח"ל.
הסיבה לכך מבאר הרה"ק רבי מענדעלע וויטעפסקער זי"ע, היא כי נפש האדם מעצם טבעה משתוקקת ליהנות, וכשהאדם אינו שמח בחלקו בענייני רוחניות וקדושה, נמנעת מנפשו הרגשת השמחה והסיפוק הדרושות לה. הואיל וכך היא נמשכת להשביע את עצמה מדברים שאינם טהורים ח"ו.
וז"ל במכתב לחסידיוט: "תשובה כללית לידידי נפשי בעסק התורה והעבודה, אשר רבים צועקים על המחשבות זרות. והתהוות הסיבה היא הגדלות שבהם, שאינם שמחים בעבודתם וכו'. כי הנה כלל גדול בתורה להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה ועבודה אם מעט ואם הרבה ויהנה ממנו, משא"כ אם אינו נהנה ושמח, והנפש רוצה להנות, מתאוה תאוה".
לכן חובה קדושה להיות שמח בחלקו שכבר עמל גם ברוחניות, להחשיב ולייקר את כל אשר כבר קנה, כדי שיוכל להמשיך בדרך זו ביתר שאת, ולא יתן לרוח העצבות לקחת ממנו את הישגיו.
גם מתלמידו הרה"ק הבעל התניא זי"עי אנו מוצאים דברים דומים בגנות העצבות. וכפי אף מבאר שכל עצבות שהיא, בין מדברים רוחניים ובין ממצבים גשמיים, מקורה מהיצה"ר כיון שרק היצר מפיק מכך תועלת "כדי להפילו אחר כך בתאוות, חס ושלום". ומסיים שם הבעל התניא, שעל האדם לקבוע זמנים מיוחדים שרק אז הוא עוסק בתשובה וחרטה, בישוב הדעת ובכוונה תחילה. בכל הזמנים האחרים, ואפילו רגע לאחר הזמן המיוחד שקבע, עליו להיות רק בשמחה ובטוב לבב, ולהתרחק לגמרי מכל נדנוד שברון לב.
דברים נחרצים יותר אף כותב במקום אחריא: "כשהאדם בעצבות, נמשך אליו כל תאוות עולם הזה, כי העצבות היא עור הקליפה".
לפום צערא אגרא: השמחה הגדולה בקיום מצוות "ולא תתורו"
לאור הדברים האמורים, הרי מצווה זו מעצם טבעה יכולה לספק הרבה סיבות לשמחה. כי בשונה ממצוות אחרות, מצוה זו אפשר לקיים עשרות פעמים בכל יום, ובכל פעם לקיים מצווה גמורה מן התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" הדבר קל הוא?
ובפרט בעת נסיון, כשהיצר אינו מניח לו בקלות, הרי נתוסף כאן עניין ה'לפום צערא אגרא'. וכשמתחזק בשמחה, הרי נכפל ומתעצם שכרו לאין ערוך וכפי שכתב הארחות צדיקיםיב שמצווה שיהודי מקיים בשמחה, עולה על חברתה, אלף מונים.
הבה נתבונן, כמה טורח ועמל משקיע יהודי למצוות ארבעה מינים כדי לזכות לקיימן כראוי בכל ההידורים.
כמה שמחה ממלאה את לבו ביום הראשון, שעה שהוא לוקח לידיו את המינים ומברך עליהם בסילודין 'שהחיינו וקיימנו', כשההתרגשות גואה בלבו על שזוכה לקיים מצוה מדאורייתא – כמה עליו לשמוח על שזוכה לשמור את עיניו פעמים רבות בשנה, לעשרות ולמאות. ובפרט שהקושי לקיים מצוה זו כראוי עולה בהרבה על מצוות ד' מינים. אשרי לו ואשרי חלקו.
ההשפעות העצומות בזכות שמירת העיניים
עצה נוספת לזכות לגישה משמחת אל עניין שמירת העיניים היא על ידי התבוננות בברכות ותועלות העצומות, להן הוא זוכה על ידי שמירת עיניו. בדברי חז"ל ומאורי הדור צדיקי האמת, רואים אנו בהפלגות עצומות על גודל שכר העוצם עיניו מראות ברע, וכן בהשפעות טובות שזוכה להן בעולם הזה מכל התגברות בשמירת עיניו:
זוכה ורואה את פני השכינה הקדושה לעתיד לבא, נפתחים לו שערי חכמה בלימוד התורה וזוכה להצלחה יתירה בה, זוכה לחוש קרבת אלוקים ומתיקות נועם זיוו בעבודת אלוקים, נשמר מכל רע, ניצל מעין הרע, פרנסתו מתרחבת, זוכה לנחת מצאצאיו בגשמיות וברוחניות וממשיך על עצמו הרבה ישועות ורפואות, ועוד רבות אחרות הלא הם כתובים ופזורים בספרים הקדושים הנה והנה.
"איה הם רחובות פסט?"
מסופר על הרה"ק רבי אהרן ראטה זצ"ל, שבימי חורפו, עת התגורר בעיר פעסט הבירה, היה עליו לעבור ברחובות הומים ומרכזיים כשרצה לטבול במקווה טהרה. בזקנותו היה נשמע מפיו לעיתים קרובות, התבטאויות מלאות ערגה על תקופה זו ועל עבודת שמירת העיניים המופלגת שעסק בה אז: "יותר ממה שהטבילה במקווה טיהרה אותי, הרי שעבודת שמירת העיניים במסי"נ בהלוך וחזור מהמקווה, הביאה עמה טהרה הרבה יותר!"
הרי שעל האדם לזכור שבכל פעם שאינו הולך אחר עיניו ומכריע את יצרו הרע, הרי הוא פותח אז לעצמו שערי טהרה והשפעות טובות וכל מילי דמיטב, וממשיך עליו טובות נצחיות בזה ובבא. וזאת בנוסף לרוגע הנפשי הפנימית שהינו נחלתו הבלעדית של השומר את עיניו יג.
ט) פרי הארץ (מכתב כ"ב). י) ליקוטי אמרים (פרק כ"ו). וז"ל שם: "אך העצבות ממלי דשמיא, צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה. אין צריך לומר בשעת עבודה, שצריך לעבד ה' בשמחה ובטוב לבב. אלא אפלו מי שהוא בעל עסקים ודרך ארץ, אם נופל לו עצב ודאגה ממלי דשמיא בשעת עסקיו, בידוע שהוא תחבלת היצר כדי להפילו אחר כך בתאוות חס ושלום, כנודע. שאם לא כן, מאין באה לו עצבות אמתית מחמת אהבת ה' או יראתו באמצע עסקיו?" יא) מאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים (פ' שמיני ד"ה ויהי), וכ"כ בספה"ק מאור ושמש (פ' בהעלותך ד"ה ויהי), עיי"ש עוד. יב) שער השמחה. יג) עובדא דאהרן, פרק יג.