ושמירת העיניים קשורים האחד אל השני בקשר בלתי ינותק. על אף שיש שאולי לא יבינו זאת במושכל ראשון, יש שאפילו יטענו שאצלם זה ההפך הגמור, ושני אלו הם סתירה מוחלטת, אך כל זאת רק מפני שעדיין לא הבינו אל נכון את עומק מהותה של שמירת העיניים, וכן את גודל כוחה של השמחה. ובעז"ה נוכל להרגשת שמחה ורוממות בימי החג על מצוותיו שהעניק לנו ברוב רחמיו, ומעצם העובדה שיש לנו את הזכיה לחיות בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו עם שמירת עיניים ולקיים את רצון ה', אשר במצוותיו, להיות לו לעם סגולה ולגוי קדוש - אשרינו, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!
עומדים אנו כבר בתוך 'זמן שמחתנו', חג שכל כולו מיוסד על החיוב בשמחה של מצוה, וכפי שכותב הרמב"ם בהלכות סוכה ולולב (פ"ח הט"ו): השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הקל שצוה בהן, עבודה גדולה היא! אם כן, הרי זה 'זמן גרמא' לעסוק ביסוד הגדול שכל הספרים הק' מאריכים בו כל כך; החשיבות של הרגשת השמחה והחיות כל אימת שזוכים להתגברות היצר, ואפילו הקטנה ביותר. וזו אחת מן העצות והתחבולות הגדולות לנצח את היצר הרע. ישאל השואל, שמחה ושמירת העיניים, מה הקשר?... אבל האמת היא ששמחה
אך האמת היא שצריך לחוש רוממות מיוחדת מעצם מתנה עצומה זו - היכולת לשמור על עיניו מכל משמר, להילחם עם היצה"ר ולקדש ראיותיו. עליו לשאוב קורת רוח וסיפוק מעצם עבודה נשגבה זו, שמבדיל אותנו מן העמים ומרומם אותנו מכל אומות העולם, המתבוססים בהבלי עולם הזה.
שמחה - כלי הזיין החשוב ביותר נגד היצה"ר
לא תתכן מציאות של שמחה אמיתית ללא קדושה וטהרה ושמירת העיניים, וראה הרחבה על כך בגליונות שונים שהרחבנו על כך (פורים ועוד). כעת נעסוק דוקא בקשר שבין שני אלו מהצד השני, שהדרך להגיע לשמירת העיניים אמיתית ושלימה עוברת דרך ה'שמחה'. כן, שמחה אמיתית וטהורה, שרק באמצעותה אפשר להגיע לשמירת עיניים כראוי. הן אמת ופשוט הוא שיש לקיים את רצון הבורא בכל מצב שהוא. אך מצד שני, מגלים לנו הספרים הקדושים, שהשמחה בשמירת העיניים אינה דבר צדדי וחיצוני, אלא חלק בלתי נפרד מעצם המצוה. כי בתחום חשוב זה, לא די לדעת את פרטי המלחמה ותחבולותיה, אלא יש אף לחזק את פנימיות האדם ואת הכוחות שבו, כתנאי הכרחי לנצח במלחמה, כשהדרך לעשות זאת היא דווקא על ידי מידת השמחה. מאמר זה כבר הופיע בעבר בגליוננו, אך עתה הזמן גרמא להביאו שוב, בעריכה מחודשת ובתוספות חידושים, כדי שבעמדנו באלו הימים השמחים, נוכל לנצלם אף כדי להתעלות בנושא מקודש זה שיפה הוא לכל השנה, ושבעתיים באלו הימים.
הבה נתאר לעצמנו מריבה שפרצה בין שני אנשים; זה קם מעם רעהו להכותו, וזה אוזר כנגדו חלציו ומשיב מלחמה שערה; האם מי שכוחו בזרועותיו רב יותר מהצד שכנגדו, בהכרח גם שינצח תמיד במאבק? מבאר הרה"ק בעל התניא זי"ע: "לפעמים גם מי שגיבור בטבעו יותר מחברו, אם תכבד עליו רוחו ויהא שרוי בעצבות, יפול במלחמה גם מפני מי שחלש ממנו. כי רק מי שישמור על רוח השמחה שבו ושאיפתו תישאר מרוממת, הוא יוכל לאמן את ידיו בתחבולות המלחמה כראוי, והוא יצא בסופו של קרב וידו על העליונה. דהיינו השמחה היא עיקר הכוח המניע של האדם, ובאמצעותה יוכל לנצח את אויביו. ואם במילי דעלמא הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה במלחמת היצר, וביותר, תחום שמירת העיניים. דווקא בעניין זה שהיצה"ר וחיילותיו מתגברים כל כך בכל יום ובכל שעה, אם לא ידאג מבעוד מועד לחזק את כוחותיו ולהעניק להם את הכוח המניע - הרגשת השמחה והרצון וההרחקה מכל עצבות ודכדוך, כיצד ימשיך ויצליח במערכה כבדה זו? ואכן, מרוב חשיבותה, היצר מכוון את חיציו קודם כל אל נקודה זו, כשכל רצונו הוא להחליש את האדם מבפנים ולהפילו לעצבות בגין מכשולי העבר, וכך לא יעצור עוד כח לעמוד כנגדו.
אך האמת היא שצריך לחוש רוממות מיוחדת מעצם מתנה עצומה זו - היכולת לשמור על עיניו מכל משמר, להילחם עם היצה"ר ולקדש ראיותיו. עליו לשאוב קורת רוח וסיפוק מעצם עבודה נשגבה זו, שמבדיל אותנו מן העמים ומרומם אותנו מכל אומות העולם, המתבוססים בהבלי עולם הזה. את הגישה המרירה צריך להחליף ברגש של שמחה - על שזוכה להימנות על לגיונו של מלך, לחיות חיים שיש בהם קדושת עיניים ומילוי רצונו יתברך, ולהיות חלק מעם סגולה וגוי קדוש. כי השמחה של מצוה היא כתנאי קודם למעשה בעבודה קדושה זו. וכפי שמסופר על הרה"ק בעל הבית אהרן מקרלין זי"ע, שתחת אחד השיחים עם תלמידיו הגדולים התבטא ואמר: "מהו החידוש שאברכים אינם מתעלים יותר? הרי אינם מחשיבים את עבודתם! אנו, בשעה שאנו חוזרים מהרחוב בלי מכשול, אנו מכים באצבע צרדה ויוצאים בזמר והלל 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'!" הרי לנו דברים ברורים מאותו קדוש עליון, על הדרך הנכונה בעניין נעלה זה: להחשיב ולהוקיר כל פעם שזכה לקיים את רצונו ולא נשמע ליצרו, ואף להודות ולהלל לה' על כך! והדברים אמורים בקל וחומר, אם אותו קדוש וטהור, שפרוש ומובדל היה מכל גשמיות העולם ולא היה אצלו כל נדנוד שייכות לעניין זה, עם כל זה היה מלא שמחה על שלא הושפע לרעה ממראות הרחוב, ועיניו הקדושות נותרו זכות כפי שהיו. כל שכן האדם הפשוט שהכריח את עצמו לא להיגרר לסקרנות הטבעית שבו, עד כמה עליו לשמוח על כל מכשול שנתגבר עליו, ולשוש ולשמוח בהם כעל כל הון!
אם לא יחשיב את מה שעשה, וללא שיראה בהתגברויותיו דבר חיובי, הרי יתכן שבפעם אחרת כבר לא ימצא לנכון להתאמץ לעשות זאת שוב! וכפי שמסופר על הרה"ק בעל הבית אהרן מקרלין זי"ע, שתחת אחד השיחים עם תלמידיו הגדולים התבטא ואמר: "מהו החידוש שאברכים אינם מתעלים יותר? הרי אינם מחשיבים את עבודתם! אנו, בשעה שאנו חוזרים מהרחוב בלי מכשול, אנו מכים באצבע צרדה ויוצאים בזמר והלל 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'!"
אפשר להתגבר על כל מכשול, עושה מה שרק יכול כדי שימשיך האדם להתייחס אל שמירת העיניים כעול וכמעמסה, וכאל דבר אשר טעמו מר ורע. אחת מתחבולותיו היא שגורם לאדם לזלזל בעבודתו עד כה, ולהמעיט בערך המעשים אשר כבר עשה. האדם נוטה לחשוב שאין במעשיו דבר מה בעל שוויות, ואם כן על מה ישמח? יש שאף יראה כאן עניין של גאווה, כאילו מתגאה הוא בעבודתו כששמח בה, לכן יבטל בלבו כל סיפוק ושמחה ממצבו כדי שמצוותיו לא ילכו לסטרא אחרא ח"ו... אך האמת היא שלא בלבד שאין זו גאווה, אלא שהוא אף אמצעי להתעלות ולהמשיך הלאה בעבודתו ביתר שאת. כי על ידי שמחשיב את מה שכבר עשה, ירחיק ממנו את העצבות ונפשו תתמלא בשמחה של מצוה, הנצרכת כאן ביותר כאמור. אך גם לולא כן - אם לא יחשיב את מה שעשה, וללא שיראה בהתגברויותיו דבר חיובי, הרי יתכן שבפעם אחרת כבר לא ימצא לנכון להתאמץ לעשות זאת שוב! וכפי שמסופר על הרה"ק בעל הבית אהרן מקרלין זי"ע, שתחת אחד השיחים עם תלמידיו הגדולים התבטא גם כאן ואמר: "מהו החידוש שאברכים אינם מתעלים יותר? הרי
"מקנא אני בעבודתכם!"
עובדה המביעה אף היא את חשיבותה של עבודת שמירת העיניים בעיני הצדיקים, סיפר הרה"ק שלמה מבאבוב זצ"ל: כשהיה אביו, הרה"ק ר' בנציון זצ"ל, בצעירותו, עמד פעם ברחובה של העיר לצורך איזה ענין, ושחח עם אברך אחד ממקורביו. ביני לביני עברה לידם אשה תיכף ומיד סובבו השניים את ראשיהם לצד השני, וירקו על הארץ. באותה עת נזדמן שם דודו של הרה"ק ר' בנציון, הרה"ק ר' משה מרוזוודאב זצ"ל, וכשהבחין בהתנהגותם פנה אליהם בקורת רוח גלויה: "יונגעלייט! לכם יש עדיין עבודות אלו. לנו אין כבר עבודות מעין אלו, מזה עידן ועידנים!" כשהיה אפשר להבין, שהוא מקנא בהם על שניתן להם עדיין לעבוד את בוראם בעבודה יקרה זו, בעוד שממנו כבר ניטל דבר זה. סיפור דומה, בשינוי פרטים קצת, סיפר הרה"ק ר' יענקל'ע מפשעווארסק זצ"ל: אחד מבניו של הרה"ק ר' משה'לע ראזוואדובער עמד פעם ליד החלון עת שנקלעה לשם אשה זרה. הסתובב הבן מהחלון וירק בפיו. ראה אביו במעשיו ושאלו "מדוע ירקת?" ענה הבן "כי הבחנתי דרך החלון במה שלא צריך". הפטיר הרה"ק רבי משה'לע: "מקנא אני בך שעדיין עבודה זו שייכת אצלך!" גם כאן רואים אנו כיצד כשמדובר בסך הכל מיריקה אחת, על ספק ראיה אחת, ואצל אנשים גדולים ומורמים מעם. וכבר קינא הרה"ק ב'עבודה' זו, השייכת אכן יותר לימי הנעורים, ימי רתיחת הדמים.
ואני בעודי אהללה בוראי: להחשיב כל נקודה והתקדמות קטנה.
היצה"ר שיודע אף הוא מסגולת השמחה שמכחה
(1) ליקוטי אמרים (פרק כ"ו). וז"ל: "צריך לאודעי כלל גדול, כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי, כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו, ככה ממש בנצחון היצר, אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם", עכ"ל. (2) פרי ישע אהרן עמ' רפז. (3) שבח אהובים, פרק יראת שמים, ענף שמירת עינים. (4) ענין זה, לרוק כאשר נתקלים במראה לא טהור, מובא כבר באבות דר' נתן (פט"ז) דר"ע עשה כן. ועיי"ש בכסא רחמים להחיד"א ובפתח עינים (נדרים דף נ') ובדבש לפי (ערך ק' אות ל"ט) בשם תלמידי האריז"ל, דזהו סגולה לבטל ההרהור, עיי"ש הטעם, וע"ע בספה"ק אור המאיר (פרשת חיי שרה) שזהו עצה היעוצה אחר שנכשל. והאדמו"ר מבאבוב זצ"ל כשסיפר מעשה זה הוסיף: "בימים מקדם, כשנתקלו במראה אשה היה יורקים על הארץ - 'פארצייטנס ווען מ'האט געזען אן אשה האט מען געגעבן א שפיי'". (5) י"ג אורות ח"ב, מערכת ראזוואדוב. ועיי"ש עוד. (6) לפי גירסא אחרת אמר בזה הלשון: "אנו כשאנו נתקלים ברחוב בגויה עם הפסטלס (מין נעליים) הרי נמאס להסתכל עליה, ואנו נזהרים ולא מסתכלים, וכשאנו מגיעים לביתנו אנו יוצאים בזמר וכו'..." קדושת עינים פט"ו אות שצח, מפי הגה"ח ר' חיים אשר לעדערמאן זצ"ל, מחסידי קארלין. וכתב שהאדמו"ר רבי משה מרדכי מלעלוב זצ"ל אמר לו שידפוס גירסא זו, כי היא מוסמכת ביותר.
גם כאן רואים אנו כיצד כשמדובר בסך הכל מיריקה אחת, על ספק ראיה אחת, ואצל אנשים גדולים ומורמים מעם. וכבר קינא הרה"ק ב'עבודה' זו, השייכת אכן יותר לימי הנעורים, ימי רתיחת הדמים.
וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ יִשְׂרָאֵל מְקַדְשֵׁי שְׁמֶךְ
נסיונות אינם סיבה לעצבות אלא להיפך!
יש הרואים בעצם הנסיון - נפילה. הרי עצם הדבר שיש לו הו"א ומשיכה להסתכל מעיד לכאורה על ירידה וכשלון. 'קל מאוד' לפול לעצבות ולהישבר בשעת נסיון. אך מחשבות אלו הם אך ורק מבלבולי היצר.
אדרבא, כותב הבעל התניא, עליו לשמוח על שמשמים הביאו לידיו את ההזדמנות של קיום מצוות לא תעשה מה"ת בפועל ממש, ותיכף יפנה את עיניו ומחשבתו ממה שאינו ראוי כדי לקיים מה שנאמר בתורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
הרי שההיפך הוא הנכון, גם אם כבר נמצא בתוך הנסיון, אין לראות בכך מעידה ונפילה, אלא הזדמנות להתעלות ולגרום לקידוש ה'. הרי עם כל מניעת הסתכלות, והרחקת מחשבה לא טובה ממוחו, זוכה הוא לקיים שוב ושוב מצווה גדולה ויקרה, מכניע את הסט"א וגורם נחת רוח גדולה מאוד למעלה.
וכפי שמסופר על הרה"ק ר' מרדכי מזעהוויל זצ"ל, עת הוצרך פעם להגיע למקום מסוים באמצעות נסיעה באוטובוס, כשעל האוטובוס שהתה אותה עת אשה בהופעה לא צנועה. התבטא הרה"ק למלווהו: "הם מזכים אותנו במצות ל"ת של ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם!".
על כן אין להרפות את ידיו אם כבר נמצא בתוך נסיון, אלא ההיפך, להשתמש בו כסולם להתעלות באמצעותו, ולהרבות את השמחה בלבו על קיום מצוות ולא תתורו. ועל ידי שמחה זו יוסיף כוח לעמוד בנסיון.
1) ליקוטי אמרים (פרק כ"ז), לענין מחשבות זרות הנופלות במחשבתו, וכל שכן אם נכשל בראיה אסורה בטעות. ועיין לשונו בהערה הבאה. 7) וראה שם שמוסיף שלא רק ל"ת יש כאן, אלא אף נחשב כאילו קיים מצוות עשה בפועל ממש. וכלשון קדשו: "אם העצבות אינה מדאגת עונות, אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא, אדרבה, יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם... וכשמסיח דעתו מקיים לאו זה, ואמרו רז"ל (מכות כג:, קדושין לט:) ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצוה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצות עשה ממש... אדרבה, העצבות היא מגסות הרוח שאינו מכיר מקומו ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו... ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד" עכ"ל. 8) קדושת עינים פט"ו סב. מפי נכדו הרב יוסף ולדמן בן האדמו"ר ר' אברהם זצ"ל.