בגמ' ר"ה דף כ"ט ע"ב אמר רבה הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה ובתוס' שם ד"ה שמא וכן בסוכה מ"ג ע"א הקשו מדוע נקט רבה שמא יעבירנו ד' אמות ולא נקט שמא יעבירנו ד' אמות ולא נקט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר. ונ"ל דהנה הר"ן בר"ה שם חידש דבמקום שאין הכל טרודים לא גזרו על שמא יעבירנו עיי"ש גבי מילה, ולכאורה תיקשה לפי זה הלא שופר ולולב הם מצות עשה שהזמן גרמא ומן הדין נשים פטורות והמה יזכירו שלא להעביר ד' אמות ברשות הרבים, רק הדבר נכון מטעם כל כבודה בת מלך פנימה ואין דרכה להיות ברשות הרבים [עיין יבמות ע"ז ע"ב] ועי' נזיר דף י"ב ע"א דחשבו מהאי טעמא אשה דלא ניידא ועיין רש"י שם משום דכל כבודה בת מלך פנימה, וכ"ז שייך בהעברת ד' אמות ברשות הרבים משא"כ בהוצאה מרשות היחיד לרשה"ר יזכירו אותם כיון דאינה טרודה.
ואולי מהאי טעמא כתב הרמב"ם בהלכות שופר (פ"ב ה"ג) וזה"ל ולמה אין תוקעין בשבת גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו למי שיתקע לו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים או יוציאו מרשות לרשות, והיינו משום שכ' הרמב"ם (בהלכות תשובה פ"ג ה"ד) דטעם השופר הוא לעורר בתשובה וכמאה"כ עורו ישנים מתרדמתכם. בוודאי יחמירו גם הנשים על עצמן אעפ"י שאינם מחויבין כיון דבתשובה גם הם חייבין וממילא יהיו טרודים ושייך גם שמא יוציאנו מרשות לרשות משא"כ בלולב דלא שייך דיחמירו על עצמן ע"כ כתב הרמב"ם בהלכות לולב (פ"ז הלכה י"ג) אינו נוטל בשבת שמא יוליכנו בידו ד' אמות ברשות הרבים, ואינו מזכיר הטעם דשמא יוציאנו, דטעם זה לא שייך כאן שהנשים יזכירו אותם.
והנה עוד יש לומר למה הרמב"ם משמיט גבי לולב הטעם השני לשבח דהנה הפירוש הפשוט של שמא יעבירנו הוא שישכח ולאו אדעתי' וממילא לא שייך שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים כיון דאית לי' הכירא ע"י מחיצות עי' תוס' ר"ה דף כ"ט ע"ב ד"ה שמא, אבל אם נימא דהפי' של שמא יעבירנו הוא שיסבור שמותר לעשות כן לא שייך [לתרץ דלא חיישינן שמא יוציאנו מרשות לרשות משום] דאית לי' היכרא דכיון דאומר מותר ומכוון לעשותה הנה טעותו רק י"ל שסובר דעשה דשופר דוחה ל"ת דשבת והגם דבשבת איכא גם עשה דשבתון יסבור דכיון דהוצאה מלאכה גרוע הוא ואינה נכלל בלאו דלא תעשה מלאכה עי' שבת צ"ו ועירובין י"ז ממילא אין בו עשה דשבתון עי' רשב"א יבמות דף ו' אבל קשה הא לא הוי בעידנא דמעקר לאו מקיים וכמ"ש הר"ן בר"ה שם [והגם דבנימוקי יוסף ב"מ דף ל' ע"א גבי השבת אבידה משמע דהוי בעידנא מ"מ כבר יצאו המפרשים לחלק דשם אי אפשר לקיים בזה השבת אבידה בלתי דחיית הלא תעשה וגם ההכשר הוי מצוה, ומפורש יוצא כן מדברי רש"י יבמות ו' גבי הכשר מצוה ועי' כתב סופר או"ח סימן ע"א ובתשו' נודע ביהודא תנינא חלק אה"ע סימן קמ"א מה שאין כן בנידון דידן דאפשר לו לקיים מצות תקיעת שופר בשופר של בקי דלא בעינן לכם אפשר דגם הנימוק"י מודה דלא הוי בעידנא ואפשר לומר דבזה אי ההכשר לדבר הוי כדבר או לא פליגי ר' פדת ותנא דבי אליהו בשבת דף י"ג (גבי נדה הוא בבגדו והיא בבגדה עיי"ש) והלכה כתנא דבי אליהו כמבואר ברמב"ם פי"א מהל' איסורי ביאה הלכה י"ח וממילא הוי הכשר כגוף הדבר מ"מ יש לחלק בין הכשר מצוה להכשר עבירה, מטעם משמרת למשמרתי ויש להאריך ואין כאן מקומו] אך כבר נודע שיטת התוס' מס' פסחים דף נ"ט ע"א דבעשה דחמיר לא בעינן בעידנא, ואע"פ שאין בו כרת עי' בס' גינת וורדים לבעל הפרמ"ג סוף כלל ט' והגם דהתוס' לא כתבו רק לדחות לעשה הקל אבל לא לל"ת וכדמות ראי' ע"ז, מתוס' זבחים דף ל"ג ע"א ד"ה א"ל דמחלק בין עשה שיש בו כרת ובין עשה דחמור ודלא כתוס' נזיר דף נ"ח ע"א ד"ה אבל, אבל כבר מפורש יוצא מפי' המגן אברהם סי' תמ"ו סק"א בשם הר"ת דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא, ועי' ביעיר אוזן מהחיד"א מערכת האלף וי"ל ואכ"מ ומפורש שם במג"א דדוקא שופר הוי עשה דרבים דאחד מוציא חבירו ולא לולב ואולי כיון דלזכרון אתי וכלפנים דמי כבש"ס ר"ה דף כ"ו ע"א וחמור ולא בעינן בעידנא, וממילא לא שייך היכרא דמחיצות כיון שחושב שמותר כנ"ל ומשום הכי כתב הרמב"ם גם שמא יוציאנו מרשות לרשות מה שאין כן בלולב דבעינן בעידנא ואין לטעות רק לשכוח והמחיצות יזכירנו ולא שייך רק שמא יעבירנו ומיושב ומדויק לשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל.