כתבו הראשונים רוב בעלי התוס' על התורה בפרשת ראה טז' יא' ובפסוק יז' עייפ המדרש (ילקוט רמז תרנד), מפני מה לא הזכירה תורה שמחה בפסח והזכירה שמחה בשבועות, ובסוכות שלש שמחות, ייושמחת בחגך, והיית אך שמח, ושמחת לפני ה' אלקיךיי? עונה המדרש לפי שלמדנו במשנה (ראש השנה טז.) ב4 זמנים העולם נידון, בפסח על התבואה, בשבועות על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג (סוכות) נידונין על המים.
ומפני שבפסח עדיין כל הדינים עדיין לפנינו לכן לא נזכר בו שמחה כלל וכפי שהוסיפו בעלי התוס' (חזקוני, וזייל כי שמא יבא ברד או ארבה חסיל שדפון ירקון וילקה אותן), אבל בשבועות שכבר עבר דין אחד של פסח (תבואה) לכן נכתב בו שמחה אחת, ובחג סוכות היות וכבר עברו 3 דינים של פסח ועצרת וראש השנה, לכך נכתבו בו שלש שמחות.
ובראשונים (בעל הטורים ורבי יוסף בכור שור בפסוק יא') שינוי קצת מדברי המדרש, וכתבו שבסוכות היות וכבר אספו גם את התבואה וגם את פירות האילן, לכן זה זמן שמחה.
ולכאורה, נכון שבפסח יש חשש וספק מה יהיה גזר הדין, ולכן אי אפשר לשמוח, אבל גם בסוכות עדיין יש חשש שאכן התברר שלא הצליחו רחייל ואכן לא הצליחו לאסוף תבואה ופירות בגלל נזקים שהזכיר החזקוני, והאם בגלל שעל פי הרוב השנים מבורכות לכן נקבע סוכות לחג שמחה בגלל רוב השנים, אייכ כבר בפסח נשמח כי נסמוך שיהיה בעתיד ברכה כבכל השנים? ואולי כאשר רואים את הברכה מתקיימת אזי השמחה פורצת.
והנה לפי זה יש לדון, האם בשנות בצורת וכדו' לא יאמרו על סוכות בתפילה "חג שמחתנו"י, וכמו כן בכל סוכות כמעט יש חשש אפילו בארץ ישראל החמה בדייכ שירדו גשמים בחג הסוכות, כך שנהיה כנזופים כעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו, ובמצב כזה איך שייך לשמוח, ואיך נאמר בתפילה בימי גשם שאין אנו זכאים לשבת בסוכה "זמן שמחתנו"י, הרי אנו כנזופים לפני הקבייה??
ואדרבא יתכן שדווקא מהמציאות ששייכת מאוד ומצויה ביותר בסוכה שירדו גשמים, זה הסיבה לשמוח גם בשנה של בצורת וכד', והסבר זה הגעתי בזכות חידוש שראיתי בספר "בחרבי" של הגאון הרב אהרן גודמן שליט"א, שהאריך בכל עניין זה, וחידש שיש הבדל בין יציאת ישראל מהסוכה בגלל גשם לבין יציאת הגוי מהסוכה כשיוצאת החמה מנרתיקה שבועט בסוכה.
וביאר באופן נפלא, שהעבד בא למזוג הכוונה שהביא קיתון של מים כדברי רש"י סוכה כח', וכדברי הגאון באדרת אליהו, שפעם היו מוזגים מים לתוך כוס של יין כי היין היה חריף מידי ורק על ידי הוספת מים אפשר לשתותו.
והגאון מווילנא הסביר שהיין מסמל דין, וכן רייה ויום כיפור, ואילו המים וסוכות מסמל רחמים, והקבייה ששופך את המים מסמל שאינו רוצה להחליש את הדין עדיין.
אבל הגאון רבי אהרן מפרש להיפך, שהרי היין היה בידי האדון והאדון הכועס העדיף לשפוך רק את המים שנמצאים בקיתון שבידי העבד, וזה מראה שהאדון עדיין רוצה לשתות את היין ורוצה את עבודת העבד, אבל לא ברגע זה ממש, אבל ברגע לאחר מכן ובקיתון חדש האדון יתרצה כן לעבד שימזוג לו, לעומת הגוי שבגלל החום הנורא הוא כועס ובועט בסוכה כך שאין לו אפשרות לחזור ולשבת בסוכה אחרי שהרסה בבעיטה.
ודווקא ההמחשה שהקבייה רוצה בעבודת הקודש שלנו למרות שלרגע כביכול אינו מרוצה מעבודתנו, זה מוכיח על גודל אהבתו לנו ועד כמה אינו מתייאש מאתנו, וזה מגביר בנו את אהבתנו לאבינו שבשמים שתמיד אותנו מאוד אוהב ותמיד רוצה בעבודתנו.
ולכן גם בשנת בצורת, וגם בשנת גשם בסוכות, תמיד סוכות זה זמן שמחתנו, כי אנחנו אחרי כל עבודת ה' של כל החגים כולן, ובסוכות ה' מוכיח שתמיד הוא מצפה לעבודת ה' שלנו בכל מצב, וזה סיבה מושלמת לשמוח, שהקבייה חפץ בעבודתנו תמיד, אפילו בשעת כעס חלילה.