וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים אֶל־מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה': (ו, ב)
ופירש"י: וידבר אלקים אל משה - דיבר איתו משפט על שהקשה לדבר ולומר (לעיל ה, כב) למה הרעותה לעם הזה:
הנה לכאורה כפל הכתוב דבר אחד בשני מיני לשונות, שהרי פתח ואמר 'וידבר אלקים אל משה', ושוב אמר 'ויאמר אליו'. בנוסף עלינו להבין מהי הכוונה באמרו 'אני הוי"ה', אטו לא השיג משה מיהו המדבר אליו? והרי עליו העיד הכתוב (דברים לד, י) 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר דיבר ה' איתו פנים אל פנים', ובהכרח ידע לפני מי הוא עומד.
עוד עלינו לעמוד על מהותו של זה המאמר, כי בכמה מקומות מחלק בין המקומות בהם נאמר 'וידבר' לבין המקומות שבהם נאמר 'ויאמר', כי 'וידבר' מורה על דיבור קשה, ואילו 'ויאמר' מורה על אמירה רכה. כמו כן ידוע מחז"ל ומספרים הקדושים ששם אלקי"ם מורה על בחינת 'דין' ושם הוי"ה מורה על בחינת 'רחמים', והנה בזה המאמר נאמרו ב' הלשונות מתחילה נאמר 'וידבר אלקים' המורים על קושי ודין, ותיכף לאחר מכן נאמר 'ויאמר' אני 'הוי"ה' המורים על אמירה רכה ובחי' רחמים.
ואפשר לפרש שדברים אלו הם המשך לתשובתו של הקב"ה למשה על תמיהתו בפרשה הקודמת (לעיל ה, כב כג) 'למה הרעותה לעם הזה' וגו', דהנה מן המענה של הקב"ה למשה (לעיל ו, א) 'עתה תראה את אשר אעשה לפרעה' וגו' לא מצאנו תשובה לתמיהתו, כי אם הודעה שעתיד הוא לנקום בפרעה על כל הרעה שעולל לעם ישראל עד שישלחם ויגרשם מארצו ביד חזקה, אולם על עצם תמיהתו של משה למה פעל בהשתדלותו את היפך המטרה לא השיבו הקב"ה אז, ואפשר שבמכוון לא השיבו לו על כך, כי כפי שרואים אנו מדברי רש"י שהיתה טענה על משה שדיבר שלא כהוגן, ואחד מן הרמזים להאדם שדיבר שלא כהוגן הוא בזה שאין משיבים אותו תיכף ומיד, והדבר מורה על בחינה של רוגז על שעשה שלא כהוגן, אולם לאחר מכן ביקש הקב"ה להשיב לו על שאלתו.
ותשובה זו כלולה היתה מאמירה קשה ורכה, עצם הדיבור היה בלשון משפט, וכפי שמפרש רש"י כוונת אמרו 'וידבר אלקים' שדיבר אתו משפט על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה' אולם תוכן הדברים היו דברים הראויים להיאמר בלשון רכה. וכהקדמה לתשובתו של הקב"ה למשה עלינו להזכיר מה שרואים אנו בפרשה הקודמת, כשציוה הקב"ה את משה ללכת אל פרעה בקשו גם כן לאסוף את זקני ישראל ולבשר לפניהם כי פי ה' דיבר וציוה לבשרם 'פקוד פקדתי אתכם' (לעיל ג, טז), ובהמשך (לעיל ד, ב ט) נצטווה גם כן לעשות האותות לעיני ישראל, כל זה היה הכרח כדי לעורר את האמונה בישראל ולזכותם בזכותה בגאולתם, כי שקועים היו במ"ט שערי טומאה ולא היה בהם שום זכות כדי להיגאל, ורק בזכות שנתעוררה בהם האמונה כי פקד ה' את עמו רשאים היו משה ואהרן ללכת אל פרעה ולבקש על עם ה'.
אולם עדיין לא היו ראויים לגאולה בפועל עד אשר יוכיחו אמונתם גם כשהתנסו בנסיון ההסתר, ועל כן ראה ה' לנכון לעורר את פרעה להכביד את המלאכה, והיו הדברים יכולים לעורר פגם באמונת ישראל, ובזכות שלא התיאשו אז נעשו גם ראויים להיגאל. על פי האמור יש לפרש תשובתו של הקב"ה למשה כדלהלן: 'וידבר אלקים אל משה' וכפירש"י שדיבר עמו בתנועת משפט והוכיחו בכך על שאמר 'למה הרעותה', אולם תוכן הדברים היו דברים הראויים להיאמר באמירה רכה, כיון שאינם כי אם דברי נחמה, וזהו כוונת אמרו 'ויאמר אליו'. ותוכן התשובה היתה 'אני הוי"ה' כלומר, מטרת הקושי שבסיבתו שאלת 'למה הרעותה' היתה כדי לברר אמונתם, היינו שיהיה ניכר מתוך מה שעובר עליהם שהינם מאמינים כי אני ה', ואז יהיו זכאים לגאולה בדין, וכיון שאכן עמדו בנסיון האמונה ציוה הקב"ה למשה עוד בזה המאמר (פסוק ו) ללכת שוב אל בני ישראל ולומר לפניהם 'אני הוי"ה והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים' וגו', כלומר, אלו הקשיים שעברו עליכם אכן היה כדי לברר את אמונתכם ולראות אם אכן אמונתכם בהשי"ת היא זכה ובהירה, וכיון שהוכחתם שכך הם פני הדברים על כן תזכו בקרוב ל'והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים'.
ולא יפלא הדבר בעינינו האיך הכריעה קורטוב של אמונה את הקטרוג הנורא של 'הללו והללו עובדי עבודה זרה' בו בשעה שעדיין היו שקועים במ"ט שערי טומאה, כי האמונה היא תכלית כל המצוות, וכמו שכתב הזוהר הקדוש (חלק ב' דף פב:), שכל התרי"ג המצוות הן תרי"ג עצות איך להגיע להאמונה הקדושה, וכמאמר דוד המלך בזמירותיו (תהלים קיט, פו) 'כל מצוותך אמונה', זאת אומרת כי כל בחינות הקדושה המתעוררות מהתרי"ג מצוות אין מטרתם כי אם לקרב את האמונה אל שכלו של האדם, וכיון שכן הדין נותן שההתחזקות באמונה יכריע את המ"ט שערי טומאה, שהרי האמונה היא תכלית כל הקדושה שיכולים להשיג ע"י קיום המצוות, ומי שאכן זכה באמונה יש לו בזה תקוה ליציאה מכל המ"ט שערי טומאה.
מתוכן הדברים זכינו גם לנקודה הנוגעת לנו בעבודת ה', והיא שיש לכוון בכל מצוה ומצוה שמטרת קיומה היא שנזכה לתכליתה, היינו לבהירות האמונה, כי אם לא תהיה זאת שאיפתינו מי יודע אם נבוא לכך, כי כפי שעינינו רואות שישנם הרבה השוקדים על תלמודם וגם עושים את תלמודם קבע, ומכל מקום בבואם לתחום האמונה רואים שלקויים המה בה, וכיון שכן מתעוררת התמיה, למה לא הביאה תורתו לידי אמונתה? ובהכרח שגם אם זכה לשקוד על התורה, אם אינו מתכוין לשם תכלית המצוה, אין המצוה עושה עליו רושם...