אחרי רבי יוחנן בן זכאי ולא להיגרר אחר ראש הקנאים.
וכשהמשכתי להתבונן בזה יותר לעומק, הגעתי לתובנה עמוקה, שמי שמחליט שבית המקדש הוא דבר קדוש בכל מחיר, זה גופא קיצוניות וחסרון בעבודת ה', כי אם יודעים שכל קדושת בית המקדש ושמירתו הוא רק עבור רצון ה' יודעים שיתכן שרצון ה' חלילה להחריב ביתו. ובשעת ניסיון קשה באמת מאד לדעת מהי רצון ה', וצריך הרבה תפלות ותחנונים מלפניו יתברך לדעת מהי רצונו, ובמשך החיים יש כל מיני סיטואציות שמוכרח האדם להתבלבל, אבל המוכנות שיש לאדם לעשות רצון ה', היא מסייעת לו לעמוד בניסיונות אלו, ולילך אחר גדולי ישראל האמתיים.
ובשפת אמת (סוכות תרל"ז) מבואר שאפילו בגן עדן ניתן לטעות, וז"ל: 'יש בגן הרבה דרכים ובעל הגן יודע אורח חיים שבגן וכו', שמי שהוא בר דעת אין לו לשמוח בכל מיני אילנות ובשמים שבגן המלך, רק לתת לב אל המלך שזכה להתארח בגן המלך', עכ"ל. זאת אומרת, שיהודי כבר בא לגן עדן, ועדיין 'יש בגן הרבה דרכים', כל אחד ואחד לפי השגתו בגן עדן, אחד רוצה קוגעל, אחד רוצה תזמורת, אחד רוצה "בארדנדז'עס", ואפילו ברוחניות יש מי שרוצה רוחניות, אבל צריך 'רק לתת לב אל המלך שזכה להתארח בגן המלך', ורק מי שבמשך חייו בעולם הזה הרגיל עצמו לחפש את ה', לעשות רצון אלוקיו, 'אשרי כל חוכי לו', יזכה גם בגן עדן לבוא לה'. 'ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קוינו לו', רק על ידי התקוה והחיפוש של ה' בעולם הזה נאמר ביום ההוא הנה אלקינו זה.
כל המקריות ומאורעות הקורים לאיש הישראלי הכל בשביל שישיג אלקותו יתברך על ידם
והנה מי שחלק לו אלוקים בבינה, יכול לדעת שאפילו עתה בדור הזה, ועד ביאת הגואל, עדיין לא פסק אותו הענין שעלה ברצונו הקדומה, להראות באמצעות מלכות המלכים שמלכו בארץ אדום, לפני מלוך מלכות ישראל.
ומכאן סיבת כל המקריות ומאורעות הקורים לאיש הישראלי, ומכלל זה לפעמים שעומדים אנשים רעים, הרוצים לקחת תקציבים, או לעשות כך או כך, הכל הוא רק שישיגו אלקותו יתברך על ידם, אחרי התבוננות והסתכלות מאיזה סיבה הביא עליו הקדוש ברוך הוא מקרה רעה, מטרת כל הקורה לפרט ולכלל הכל הוא בכדי לבוא להתבוננות והסתכלות איך להגיע לאלוקותו יתברך על ידי זה.
כי בודאי מדרך הטוב להטיב לנבראיו, ועתה הרע עמדי, איך יתכן שבא רע קושי וניסיון מאתו יתברך, ונותנו רוחו ונפשו להעמיק הענין, להעלות את בחינת הדין להמתיקו בשורשו, בהסתכלות שטחית נראה שהמתקת הדין בשרשו היא מין עבודה נפלאה, שהצדיק "דוחף בידיו" את הדין בחזרה "למעלה", אבל האמת שזהו עבודה פשוטה הנוגעת לכל אחד ואחד, כאשר אדם מבין שלכל דבר יש תכלית להתקרב לה' על ידו, מבין שהדין הבא עליו לא בא להציק ולהצר לו ח"ו, אלא ליישר אותו ולקרבו לה'. על דרך משל, כאשר לוקחים מילד קטן קופסת גפרורים שמשחק עמה, או כאשר מגבילים את הילד שלא ירד מהמדרכה לכביש, וגם אם מרביצים ומענישים אותו על כך, אין זה בכדי להרע לו אלא להיטיב עמו. וכאשר מבין האדם שכן הוא בדין הבא עליו שזה לטובה בעבורו, הרי הוא מביא את הגבורה למקומה ולייעדה, שמתקרב על ידה לעבודת ה'.
והכל תולה, אם יש בו מדעת קונו לדעת ולהבין, מאיזה מקור נמשך לו ככה, ובא על ההשגה אמיתית בהשגת אלקות וחסרון עליון, ואינו מרגיש מצער עצמו כלום, רק הכל עבור תיקון ופגם עולמות עליונים, כמוזכר לנו לעיל, אזי נתקן ממילא למטה גם כן, וחלף הלך לו הצד שכנגדו, וכדומה ממקרי ופגעי הזמנים.
אילו היה האדם משיג את מה שמשיג על ידי הדין מבלי הדין לא היה צריך את הדין
והנה בודאי, אם היתה לו השגה כזאת, קודם בוא המקרה אליו אשר יעורר את לבו מחמתה, בודאי לא אירע לו כזה, אילו היה מקדים ולוקח את תועלת זו מלימוד והתבוננות היה יכול להיות לו הכל לטובה מלכתחילה.
לפעמים בא לאדם סיבה ומאורע מחמת רפיונו באמונה, שעל ידי כן מתחזקת האמונה אצלו
וגם לפעמים נרפה האדם בבחינת האמונה ואינו חזקה כל כך, להאמין בחסד ק-ל העודפות עליו כל היום, כיון שאין בעל הנס מכיר בניסו, הוא כבר רגיל שיש לו ארוחת בוקר צהריים וערב, שיש לו אויר לנשימה, ונדמה לו שלא צריך כל כך הרבה להשען ולבטוח בה', אזי "מדגדגים" אותו מעט שיבין עד כמה צריך את ה', וצריך הקדוש ברוך הוא להביא עליו איזה סיבה ומאורע, באיזה צער ונזק חס ושלום, ואחר הראות אותות ומופתים ובהנצל מהם, אזי נתחזק אצלו האמונה בשלימות, על ידי זה הוא מתעורר ששום דבר לא מובטח, ואם חלילה משהו אחד משתבש כל הרגשת היציבות שלו נופלת, ואזי זוכה לבוא לאמונה, לפאר ליוצרו שעשה אתו עמו נסים ונפלאות בפועל.
האדם במיעוט הכרתו וחסרון אמונתו מביא עליו את הקשיים
אמנם יתכן לו לאדם לדעת, שהוא בעצמו למיעוט הכרתו וחסרון אמונתו, הביא עליו הקדוש ברוך הוא כל זה, ואם היה לו בהירות השכל להשיג נפלאות וחסד ק-ל כל היום, על ידי השגת התורה והמאור שבה, רוממות אלקותו יתברך ונפלאותיו לבני אדם, לא היה צריך לכל זה, להביא עליו מקרה אשר לא טובה. אילו האדם היה מקדים ולומד וחי אמונה, הוא היה חוסך לעצמו את כל הקושי שבא לעוררו לאמונה.
'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך' מבלי שום סיבה צער ונזק
ועל דרך שביארתי במקום אחר פירוש הפסוק שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט, יח) 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך', ונראה לכוין את האמור בדברינו, דהיינו שביקש זאת מאתו יתברך, להבין ולהשיג נפלאותיו יתברך וחסדיו העודפים, שלא על ידי התלבשות באיזה סיבה צער ונזק. וכאמור, כי אם קודם ישיג על ידי השגת התורה, ושם יבין וישכיל נפלאות, ויחזיק בעצמו האמונה בשלימות, כאלו רואה אותם בפועל.
מהות הבחירה היא האם לבוא לידיעת ואמונת ה' על ידי לימוד התורה או על ידי סיבות וקשיים
ובקצת עומק י"ל שבזה הוא נקודת הבחירה שבבריאה, שהבריאה צריכה לבוא לכמות ידיעה ואמונה בה' כל אחד לפי מה שהוא, וביד האדם לבחור האם להתחבר לה' על ידי לימוד וידיעה או חלילה בדרך המורכבת יותר, והרי זה על דרך משל שיש לאדם שני דרכים לבוא לעיר המלוכה, בדרך קצרה וישרה, או בדרך מפותלת המלאה קוצים וברקנים, כך או כך הוא מוכרח לבוא לעיר המלוכה, ובידו הדבר איך לבוא לשם. [וישנם כמה וכמה סוגי ייסורים הבאים לאדם, וישנם ייסורים הבאים עבור הכלל, ונתבאר בשיעורי דעת תבונות, ובכללות מבואר שם שרק אחר שהאדם מחובר לרוחניות רק אז יש לו שייכות לייסורים הבאים עבור תיקון השלם].
'להכרית מעיר ה' כל פועלי און' - להתעורר לה' מחמת שם הוי"ה ולא מחמת הצקות פועלי און
ואפשר לומר גם כן פירוש הפסוק (תהלים קא, ח) 'להכרית מעיר ה' כל פועלי און'. ותיבת 'עיר' משמע לשון התעוררות, כי לפעמים בא לו לאדם בחינת התעוררות לעבודת הבורא יתברך, שעומד לנגדו איש בליעל ומיצר לו, ובצר לו קורא אל ה' להנצל מאיבו, ומעורר בעצמו מחמת המציק לדבר דברים לפניו יתברך. והנה אם האדם הזה, היה ממציא לעצמו בחינות התעוררות, להוציא דבור לפני אלקים בדחילו ורחימו על ידי השגת רוממות אלקות, ולא היה ממתין להתעורר ממצוקת האויב, בודאי לא היה שום קיום והעמדה לאיש צר ואויב העומד נגדו, אמנם מיעוט הכרתו שאינו יכול לעורר לבו זולתו, על כן מביא עליו צר. ואילו היינו יכולים להתאחד כולנו להתפלל ביחד, לא היינו צריכים לבוא לכל הצקות שהביאו לכך.
ולזה ביקש דוד המלך עליו השלום, 'להכרית מעיר ה'', היינו מהתעוררות ה', 'כל פועלי און' להתעורר מחמתם, כי אם יתעורר את עצמו משם הוי"ה ברוך הוא, שהוא ההווה כל הוויות.
ועתה נחזור לענין 'ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל' כמבואר, והוא הענין יורד ונוקב עד ביאת הגואל, מראה הקדוש ברוך הוא עצמיות אלקותו בצימצום מדותיו, ולכל אחד ואחד מישראל כפי מדריגתו ועוצם הכרתו. וכל עוד שאין האדם בא על ההשגה, באמצעות צמצומיו במידותיו על ידי בחינה כזאת, אזי צריך הבורא יתברך לצמצם את עצמו במדריגה ובחינת התלבשות אחרת, עד בואו אל ההשגה, אם אין זה הולך דרך התורה והמשמעות הפנימית, נצרך לילך בדרך הקשה שעל ידי זה יבין ויתקרב לה'.
וזהו כוונת הגמרא 'אמר רבי יוחנן לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל' וכו', 'שאם יזכה' מלשון הזדככות, רצה לומר, אם יזכך את עין שכלו, אם בא לראות בחוץ יראה רמיזא דחכמתא המלובש לשם, 'יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם' כו', שיתבונן למה צריך את כל מלכי אדום והקשיים הכל בשביל לילך לקראת מלכי ישראל, כלומר יתבונן בדעתו להכיר ולהשיג מדות המלכות העליונה.
ע"י הזדככות האדם גורם שאורות העליונים לא יצטרכו להתלבש במדרגות התחתונים
והנה בהיות לאדם בהירות השכל והזדככות עד מאד, להיות במדריגה יותר עליונה, שיכול להשיג אורות עליונים, שלא באמצעות התלבשות במדריגות התחתונים וסיבת מציקים כאמור, תועלתו גדולה לבחינת עצמותו, שאדם מרים את עצמו ושכלו עוסק בדברים יותר רוחניים, ועוסק פחות בגשמיות, הוא מזדכך לאט לאט, וניתן להביא לו דברים מבלי ההלבשה בגשמיות, וגם עושה נחת רוח ליוצרו שאינו צריך להלביש את עצמו אליו עוד במדריגות הנמוכים ופחותים, שכל הלבשה במלכי אדום גורמת כביכול צער לשכינה.
וגם מדרכו הטוב להטיב, ואין רצונו יתברך להטריח את הצדיק, לעורר אותו לעבודתו על שיקח לעצמו רמיזא דחכמתא, בהתלבשות מדריגות התחתונים מסיבות ומאורעות, כיון שכבר עמד בכולם, ויש לו בהירות השכל להשיג אורות עליונים, לעורר לבו על ידי התורה והמאור שבה, כמדובר 'גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך'.
'וירא אליו ה'' - בכל מקום שבא לראות ולשמוע נתגלה אליו הוי"ה ברוך הוא
והנה לא כל אדם זוכה למדריגה זאת, לעמוד במקום קדשו, לעמוד בכזה מקום רוחני למצוא כל את האורות העליונים בלי התלבשותם, כי אם אברהם אבינו עליו השלום לרוב צדקתו וזכות גופו, אחר נסיונו בעשרה נסיונות ועמד בכולם, לכן זכה לעלות בהר ה' ולעמוד במקום קדשו, מדריגה גבוה כזה, שהתורה העידה עליו 'וירא אליו ה'', אשר בכל מקום אם בא לראות ולשמוע, נתגלה אליו הוי"ה ברוך הוא מדת הרחמים.
'הוציא חמה מנרתיקה' - התלבשות אורות העליונים מבלי אמצעות
'כחום היום', ופירש רש"י הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, דהיינו השפע על ידי נרתיקה, מורה בחינת התלבשות אורות בהירים בנרתיקה, הוציא הקדוש ברוך הוא והתראה אליו בלתי אמצעות כלל, בדרך כלל צריך הלבשה בכדי שהקב"ה יתגלה, אולם לאברהם אבינו הקב"ה התגלה מבלי הלבשה של עולם הזה.
וגמר אומר בדברי קדשו, למה עשה ה' ככה, כי צדקתו עמדה לו, בכדי שלא יטריח אותו צדיק באורחים, המורה התלבשות ניצוצין קדושים במדריגות הנמוכים, הנקרא הכנסת אורחים כמבואר, להעלותן ולקרבם למקומם הרמתה, ורוב צדקת הצדיק איננו צריך לכל זה, הכנסת אורחים היינו הלבשה בעולם הזה שעל ידה באים לעולם הבא, אולם אברהם אבינו לא היה נצרך לכך, הוא היה שייך ישירות לעולם הבא. ודוק בזה היטיב. ותבין.
אברהם אבינו ראה את כל העולם הזה כחלום בלבד
ישנה מחלוקת הראשונים בענין 'וירא אליו ה' וגו' וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים' וגו' (בראשית יח א-ב), דדעת הרמב"ם (מורה נבוכים ב מב) שכל זה היה במראה הנבואה, [והיינו כעין חלום], ומקשה עליו הרמב"ן (בראשית שם), וז"ל: 'ואם במראה לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר 'וירא אליו ה'', כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה', ומבאר הרמב"ן שהיה זה כפשוטו.
ועל דרך הפנימיות, י"ל בביאור דעת הרמב"ם, שאנו חיים בעולם הזה ומרגישים שהוא ישנו קיים ונמצא, ואילו העולמות הרוחניים והאורות העליונים נראים לנו כרעיונות ואמרות יפים בעלמא, ולא כעולמות הקיימים ונמצאים ממש, כחלומות כאלו. לומדים אור המאיר וספרי חסידות וקבלה, ומאמינים בזה ולא מזלזלים חלילה, אבל זה משהו כזה כמו חלום,.. אבל אברהם אבינו אחרי 'וירא אליו ה'', אחרי שראה את המציאות האמיתית, את 'מקומו של עולם', את גילוי ה' מבלי הלבשה, כאשר 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים' וגו', כאשר הוא ראה דבר הנראה גשמי, את זאת הוא ראה כחלום ורעיון בעלמא, הוא השיג שכל המציאות הגשמית כחלום, שנראה שהיה דבר מה אבל באמת אין לזה מציאות וקיום כלל וכלל. וכל עוד שאנו בתוך החלום עבודתנו לשאוף ולרצות לעשות רצונו יתברך, ויעזור ה' שנזכה לעשות רצונו בלבב שלם.