מחזור חדש בשיעורי 'ללמוד להנות ולזכור'

פרטים בגליון מאחורי הקלעים

חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים. (ברכות ל:). הרמב"ם מבאר 'שהיו מתעכבים קודם התפילה שעה אחת כדי ליישב דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יחלו בתפילה'. וכן מובא בהלכה (שו"ע צ"ח א') שלפני התפילה צריך להסיר את כל המחשבות הטורדות אותו עד שתהיה מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו.

כיצד ניתן לעשות דבר כזה, האם ניתן לסלק בכח את המחשבות הזרות באופן שלא יחזרו ויקפצו במחשבתנו כל העת? גם בלימוד התורה לעיתים אנו נתקלים בתופעה דומה, קשה לנו להתרכז במשך זמן ארוך, כל דבר קטן עלול להסיח את דעתינו, ומטרתנו היא שלא רק שבזמן הלימוד נהיה מונחים בשקיעות עצומה בתלמודינו, אלא גם שלא בזמן הלימוד נחשוב לעיתים על מה שלמדנו.

החכמת אדם בהקדמה לספרו מעמיד את חשיבות הענין בצורה חזקה, ונצטט את דבריו החשובים: 'והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם שאול בנביאים, הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט ולייפסיג יותר מט"ו שנים, ותורתו אימת נעשית, והתורה העידה לא מעבר לים הוא שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין'. רבינו מעמיד כאן שאלה עצומה על ספרו החשוב, מהיכן תוקפו ההלכתי, האם זה לא נגד עדות התורה שאין התורה מצויה בתגרנים וסחרנים.

ותשובתו בצידו, 'דע לך אחי כי לימוד התורה היא פעולת הנפש ותולדותיה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה על האשה שאם אין דעתה להינשא וישבה עשר שנים בלא בעל לא תלד עוד, ואם דעתה להינשא לאיש אף שישבה שנים הרבה בלא בעל אעפ"כ נשאר כח הלידה בנפשה, וכאשר נשאת תלד, כך האיש הישראלי, אם יעזוב את התורה ומייאש ממנה אזי גם היא מרחקת ממנו ולא נשאר בנפשו עוד כח הלידה, אבל אם אין דעתו נעזבה רק מחמת אונס ומצפה לשוב אליה, נשאר הכח בנפש. כן אומר אני על עצמי הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר, אף חכמתי עמדה לי, כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה, ובישיבתי בחנות דעתי עליה, ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא, ובפרט בששה מצוות עשה שכתבתי בחיי אדם כלל א'. וקיימתי בעצמי אל תעזביה ותצרך'.

כאשר האדם מעמיד לעצמו בכניסתו לבית המדרש בצורה ברורה שבשעות הקרובות הוא מתנתק מכל מה שמסביב, ככל האפשר, ומעמיד לעצמו מה וכמה הוא הולך ללמוד ורוצה להספיק, ויוצר לעצמו מעין 'חלון' של זמן שבו הוא עוסק רק בתורה, ייקל עליו ע"י הכנה זו להתרכז כראוי, אותו דבר לגבי התפילה, אם יעמיד לעצמו בכניסתו לבית הכנסת שבזמן התפילה הוא מתנתק מכל המחשבות על ההשתדלות הטבעית והסיבות הטבעיות, ועובר לחשוב רק על מסובב כל הסיבות הטוב והמטיב והכל יכול, על גדלותו והטבתו לנבראים, שרק בו תלויה הצלחתו, זה מביא אותו לרוגע ולישוב הדעת, מפני שהוא יודע שהוא בידים טובות, והתוצאה לא תלויה במעשים וביכולות שלו.

הרגשה זו של ניקוי הראש אינה תלויה רק במחשבה והחלטה וכנ"ל, מפני שקשה לאדם לקבוע בעצמו מחשבה כזו בלא מעשים בפועל שיביעו את הדברים, ולכן ישנה חשיבות רבה שכבר כאשר האדם נכנס לבית המדרש, או לובש את הבגד המיוחד לתפילה, הוא יעשה זאת מתוך הכרה שפעולה זו היא ביטוי למצב המיוחד שבו הוא נמצא כשהוא מתפלל, כמו הלובש בגד מיוחד לשבת או לחתונה, וכן כאשר הוא הולך להתפלל או ללמוד ילך בזריזות וביציאתו ילך לאט יותר, כדברי הגמרא (ברכות ו:) היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט, שנאמר "נרדפה לדעת את ד' ", וכאשר פעולות אלו נעשות מתוך כוונה והתבוננות יש בהם השפעה על ההרגשה בכל זמן התפילה.

וכעת נתנתק מכל העסקים ונצלול לעומקה של הלכה.

באחד מימי חוה''מ סוכות לקראת ערב, פגש ראובן את שמעון בכותל המערבי והנה הוא מנענע לולב. לשאלתו וכי לא נטלת לולב עד כה השיב ודאי נטלתי אלא ששיטת הרמב''ם בפהמ''ש (פ"ג דסוכה) שדין ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים - דקאי אנטילת ד' מינים במקדש - הוא חיוב בכל ירושלים המקודשת, דקרינן בה לפני ה' אלקיכם, ולשיטה זו נמצא שבהגיעי לאיזור הכותל נתחייבתי מדאו' ולא מהני לזה נטילתי בבקר בבית הכנסת שבעירי שלא היתה אלא קיום דרבנן, ואף שראשונים רבים חלקו על הרמב''ם מ''מ משום 'מהיות טוב' הבאתי עמי את הד' מינים לצאת יד''ח מן התורה לשיטת הר''מ.

כמובן, ראובן התעורר אף הוא ליטול וביקש משמעון לנענע את לולבו, ענהו ודאי אבל מסתמא גדר החיוב דאורייתא במקדש כל שבעה הוא כגדר יום ראשון דבעינן לכם [כן הדין לתוס' (כט: ד''ה בעינן וכ''ה ברא''ש סי' ג), דטעמא דשאול כשר בשאר ימים משום דהוו דרבנן, אולם בריטב''א כט: ומאירי מא. הטעם משום ד'לכם' כתיב גבי יום ראשון בלבד, ולכן הכשירו שאול בשאר ימים אף במקדש, ובהליכות שלמה פי''א הע'118כ' שלא היה המנהג לדקדק לקנות הלולב כשמהדרים ליטלו בכותל], ולכן אקנה לך ע''מ להחזיר.

טען ראובן הנה ישנם כמה דינים בהלכות תנאים ולא ניחא לי לסמוך אסתמא שמתנים באופן המועיל, לכן אבקש שתקנה לי את המינים בקנין גמור, ואני מתחייב להחזיר לך. תמה שמעון הלא כה''ג לא הוי 'לכם' שהרי זו השאלה.

ענה ראובן לא כי, אלא נסכם שאקנה לחלוטין ואתחייב לך את האתרוג עצמו, כלומר עצם קבלתי את המינים יחייב אותי להחזיר אותם עצמם, לא מפני שהם שלך דשלי הם, אלא גדר החיוב יהיה מדין ממוני גבך. כלומר כשם ששייך להתחייב חומר, כגון סאה חיטים [כדמצינו בהלוואת סאה בסאה], כלומר שלא מחוייב את הערך הממוני שקיבל אלא את כמות החיטים שקיבל, כך גם שייך להתחייב את אותה הסאה עצמה שקיבל. כלומר שלא מחוייב את החומר שקיבל בלבד, אלא את החיטים עצמם שקיבל [איברא דיל''ד טובא אי כה''ג חשיב לכם לפי''מ שפסק בשו''ע תרנ''ח ג דלא מהני מתנה לזמן (ואמנם בבאוה''ל שם הביא מהקצות להקל אבל מסקנתו נ' כהנתיבות שהסכים עם השו''ע), ובחו''מ קיז א מבואר דהמוכר אפותיקי לעולם אינה מכורה, ולכאו' הכא לא עדיף, ויל''ע].

סבר שמעון וקיבל, ואכן הקנם לראובן בקנין גמור על דעת שקבלת ראובן תחייבהו להשיב אותם עצמם מדין ממוני גבך. אלא שדא עקא בדיוק שמעון מיהר לאוטובוס ושכח את לולבו ביד ראובן. והואיל והם גרים בערים שונות שמרם וטפחם ראובן היטב שלא יכמשו, ולמעשה הוחזרו המינים לשמעון רק בתחילת מרחשון. טען שמעון הלא עתה אינם שוים לי כלום ולכן אני תובע תשלום מחירם כפי שהיו שוים בשעה שנתתים לך. ענה ראובן ד' מינים לויתי ד' מינים אפרעך. היכי לידיין דיינא להאי דינא.

הנה בפת''ש (חו''מ שסג א) הביא דהפמ''ג נסתפק בגזל אתרוג ובא להחזירו אחר סוכות האם יכול לומר לו הש''ל, והביא אחרונים דס''ל שאין יכול לומר כן דכה''ג הוי היזק ניכר דומיא דמטבע שנפסל, אלא שהפת''ש תמה מדוע החליטו כן הא תליא בפלוגתת מחבר ורמ''א במטבע שנפסל אי חשיב היזק ניכר.

אכן נידון זה שייך גבי גזלן אולם עד כמה שבאמת ראובן קנה לחלוטין וחיובו להחזיר אותו עצמו הוא רק מפני התחייבותו לכך, הוי כאפותיקי מפורש דאין שייך בזה טענות היזק (כמבו' בחו''מ קיז א, אא''כ הזיקו בידיים דהוי מזיק שעבודו של חבירו), א''כ הכ''נ הכא לא יחוייב ראובןמעבר לד' מינים עצמם.

ברם אעיקרא דדינא צריך תלמוד האם אכן נחשב בעלים בגוונא דא, שמקבל חפץ באופן שמחוייב להשיב את אותו החפץ עצמו. דאמנם ראובן פירש שהאתרוג שלו וחיובו להחזיר הוא מכח התחייבותו, מ''מ בנכסי צאן ברזל (ב''מ ע:) מצינו שלא נחשבים שייכים למקבל אלא בגוונא שמקבל עליו אחריות גמורה, ולא שמענו שיועיל לפרש שהוא שלו גם כאשר האחריות על הנותן, כך גם יש לדון בכאן אולי עצם זה שמחוייב להחזיר את החפץ שקיבל, אף שמפרש דהוי שלו חשיב של הנותן.

והנה החוו''ד ריש סי' קסא נקט [בביאור תוס' כתובות מו. וגם מהר''ם שם ושבט הלוי ג קח שלא הסכימו עמו בביאור התוס' אין הכרח שיחלקו לדינא]שאם המקבל מקבל ע''ע גם זולא מלבד שאר אונסין, נחשב שלו הגם שמחוייב להחזירו. והויא הלוואה דאורייתא. ומלתא דמסתברא היא דכיון שבהוזל מפסיד המקבל ש''מ דידיה הוזל.

נמצאיוצאמפורשמתוךדבריהחו''דדדוקאבדמקבלעליהאונסאוזולא,אבלקיבל עליו אונסא ולא זולא לא חשיב שלו. מעתה האתרוג לא ייחשב של ראובן אא''כ מחוייבגםבזולא,ורקכה''ג-שאםהוזלהוזללו-אמרינןדדידיההוא.ומשכך,על כרחךבהכרזתושזוכהבאתרוגכלולהקבלתאחריותגםעלזולא,דודאיכוונתובאופן המועיל,א''כצודקשמעוןבטענתולקבלתשלוםכפיערךהאתרוגבחג.

ברם מאידך מבואר בדברי החוו''ד דהויא הלוואה גמורה, וכיון שאתרוג לוה ומצד עצם ההלוואה לא אמור להיות מחוייב אלא את עצם האתרוג ועתה משלם יותר א''כ הוי ריבית, ויתכן קצוצה, דאמנם מבואר בראשונים (ע: תוד''ה אין) דבספק אם תהיה ריבית לא הוי דאורייתא, מ''מ בריטב''א מבואר דדוקא כשהריבית היא מיניה וביה [היינו צירוף סברת הרמב''ן ע. עם סברת ספק, דכה''ג חשיב פקדון, ודו''ק], ולפי''ז כאן דלא הוי מיניה וביה שהרי אין הריבית תלויה ברווחים שייצאו מן האתרוג הוי ר'''ק.

אכן בשאר הראשונים לא מפורש דטעמא דספק ריבית הוי דרבנן משום מיניה וביה, מאידך בלא מיניה וביה מחודש מאוד לומר שעצם הספק אם תהא ריבית מהווה סיבה שיהיה רק דרבנן [אמנם מצינו כן גבי משכנתא (רש''י סב: ורמב''ם), אבל תתכן שם סברא מקומית, ואכמ''ל].

סוף דבר-אין הכי נמי, צודק שמעון בטענתו שראובן חייב לו את ההפרש, אבל לא יוכל שמעון לגבותו משום איסור ריבית. ושמא עבר על לא תשימון עליו נשך, וצ''ע.