סיפורים מחזקים-מרן הרב שך

כדי להקים ישיבה צריך מסירות נפש. הרב שך: כשקשה כך בונים ישיבה

הרב משה מיכאל צורן שליט"א: הסיפור שלפנינו על מרן הגרא"מ שך זצ"ל מובא ממקור ראשון, וכמדומה שלא סופר מעולם, ולכן יש בו חשיבות רבה. בשכונתנו מתגורר איש ת"ח ויר"ש, הרב שלום אברוצקי, שאביו הגה"צ רבי משה חיים שליט"א משמש במשך שנים רבות כמשגיח ב'ישיבה לצעירים רחובות' (כיום אומר גם הבן שיחות בישיבה).בתקופה מסוימת נוצרו חובות גדולים לישיבה, והמשא היה כבד מדי. אישים מצוות הישיבה עלו בצוותא אל מרן הגרא"מ שך זצ"ל כדי ליטול את עצתו. מרן ראש הישיבה האזין לדבריהם, ואמר (ביידיש): "כשקשה, כך בונים ישיבה!". עברה מחצית השנה, והמצב החמיר עוד יותר. אנשי הצוות הגיעו שוב אל מרן זצ"ל, ושטחו לפניו את המצב הקשה. הרב שך אומר שוב: "כשקשה, כך בונים ישיבה". עבר זמן נוסף והמצב הפך לבלתי-אפשרי. החליטו רבני הישיבה לעלות בפעם השלישית אל מרן, ולא לצאת מביתו עד שיימצא פתרון. רבני הישיבה אמרו למרן בלשון מליצית: "אנחנו יודעים שיש לראש- ישיבה כמה מהלכים בכל סוגיה; לכן, אנחנו רוצים הפעם מהלך אחר"…התרומם הרב שך מכסאו, נכנס לחדר פנימי וחזר עם מגירה שהיתה מליאה בקבוצות גדולות במיוחד של מאה דולר. סכום עתק היה שם, ומרן אמר להם: "קחו כמה שאתם צריכים". הרבנים לקחו כמות שהיתה אמורה להספיק לכלכלת הישיבה למשך שנתיים, וקמו לצאת מבית ראש הישיבה. כשעמדו כבר בפתח, פנה אליהם הרב שך ואמר: "מה שלקחתם לקחתם, אבל תזכרו, לא כך בונים ישיבה". הרבנים החזירו את הכסף… בשלב זה לחץ הרב שך את ידיהם ואמר: "הו! כשקשה, כך בונים ישיבה". והם יצאו… כעבור זמן קצר פנה להנהלת הישיבה אדם יקר וטוב, והודיע שהחליט לקחת על עצמו את כל עול ההוצאות של הישיבה…למדנו על חובת הציות לגדולי הדור, ולמדנו גם שרק כאשר קשה בונים ישיבה. ואם מוכנים לסבול את הקשיים,שולח השי"ת אחר-כך את עזרו ממעל! (קול

כשהרב שך זצוק"ל שולח יש סייעתא דשמיא ענקית

מספר ראש כולל בפתח תקוה, שמוסר שיעור בדף היומי בבית הכנסת בעיר. במהלך אחד משיעוריו הזכיר דברים שכתב מרן הרב שך זצ"ל בספרו "אבי עזרי". ניגש אליו יהודי, בשם הרב דניאל, ואמר לו: הזכרת את האבי עזרי, אספר לך סיפור על הרב שך זצ"ל: כשהייתי בחור בשנות העשרים גרתי בבלגיה, באנטוורפן. יום אחד אחותי מקבלת טלפון. על הקו יהודי בעל קול מבוגר. " מי מדבר"? היא שואלת את היהודי שמעבר לקו. "לייזר שך מבני ברק", השיב. "ראש ישיב ת פוניבז'? היא שואלת. "כן". השיב. "האם אפשר בבקשה לדבר עם אחיך דני? "כן, הנה הוא כבר ניגש". "אני מכיר את המשפחה שלך", אמר לי הרב שך, "ואני רוצה לבקש ממך טובה. יש לנו בישיבה תלמיד מיוחד במינו, בן עליה, מתמיד, ירא שמים, מתפלל כמו שצריך, לומד מוסר. דא עקא, הבחור יתום. הגיע שלב השידוכים וזה הלך קשה. אתמול בלילה התקיים הווארט של הבחור הזה, בשעה טובה ומוצלחת, והייתי חייב להיכנס לעובי הקורה. התחייבתי מאה אלף דולר". ומה יכול אני לעזור בעניין? מדוע ראש הישיבה התקשר אלי"? תמה דניאל. "יש לך דוד יהלומן בבורסה באנטוורפן. תיגש אליו ותגיד לו שנשלחת על ידי הרב שך מבני ברק, ואתה מייצג אותו מדין שלוחו של אדם כמותו. תספר לו את כל הסיפור ותגיד לו שביקשתי מאה אלף דולר". " מאה אלף דולר זה הרבה כסף. אני מאד מסופק אם הוא ייתן סכום כה גדול". " נו נו", אמר הרב שך. "אם הוא לא יתן לך מאה אלף דולר – תלך לעוד אחד, ולעוד אחד". טוב. ניגשתי לדוד שלי ואמרתי לו: "אל תסתכל עלי כמו שאני נראה, צעיר וגבוה. תחשוב שעומד מולך יהודי זקן, בגובה מטר חמישים, עם פראק והמבורג וזקן לבן… אני הרב שך מבני ברק". "למה כוונתך"? שאל. "הרב שך מינה אותי לשליח, ושלוחו של אדם כמותו". וסיפרתי לו את כל הסיפור. "תקשיב", אמר לי. "מאה אלף דולר אני לא יכול לתת. אבל בשבוע שעבר היתה לי סייעתא דשמיא ועשיתי עסקה טובה. אתן לך מעטפה עם עשרים וחמש אלף דולר, תן אותה לרב שך". " יישר כוחך", אמרתי. "אבל מה אעשה ואני צריך מאה אלף דולר". "תראה", אמר לי. "גר כאן בקומה אחד מהעשירים של אנטוורפן, יהודי יקר, אוהב תורה. אני רק המשל, הוא הנמשל. הוא הכתובת האמיתית. אליו צריך לגשת. תיגש אליו ותגיד לו שאתה מגיע עם שני כובעים: עם הכובע של הרב שך ועם הכובע שלי, ותבקש ממנו". נכנסתי למשרד שלו, וראיתי שמולו יושב יהודי זקן. לאחר שקיבלתי את רשותו של הגביר לומר את מטרת בואי, סיפרתי לו את כל הדרשה של הרב שך. פתאום פונה אלי הזקן בצעקות: "תגיד לי, מה הבחור היתום הזה עושה בבני ברק ?"מה זאת אומרת מה הוא עושה"? וחזרתי על דברי הרב שך: "הוא בן עליה, לומד בהתמדה, מתפלל טוב, לומד מוסר, בחור מיוחד במינו". "אתם לא מתביישים"? המשיך הזקן בשצף קצף. "יושבים ולומדים בבני ברק ובאים לבקש כסף לחתונה בבלגיה… מה זה? לכו לעבוד! מה זה הדבר הזה?" " אֹמַר את האמת", סיפר דניאל. "הוא הרגיז אותי, ועניתי לו – אולי קצת בחוצפה – בנוסח שלו: 'הלו, תגיד לי מי דיבר איתך בכלל? דיברתי עם הגביר שיושב מולך. ממך לא ביקשתי כלום – מה אתה מתערב? מה אתה צועק עלי" "בחורצ'יק", ענה לי. "אל תגיד לי הלו! אני השארתי אשה ושבעה ילדים באושוויץ. היום אין לי ילדים. ובניתי את עצמי בעשר אצבעות. אז בבקשה אל תתחצף אלי". "אני מבקש סליחה. מתנצל מעומק לבי", אמרתי. כשמזכירים את השואה – הלשון מתגלגלת חצי מטר אחורה. היו כמה דקות של שקט מוחלט בחדר. יכלו לחתוך את המתח שבאוויר בסכין. אחרי כמה דקות הרגשתי שפשוט הכניסו לי משמים הבזק לראש, אמרתי לאותו זקן: "ראיתי במהרש"א, שכתב את ספרו לפני מאתיים חמישים שנה, משפט שמתאים במיוחד בשבילך. הגמרא אומרת (שבת לא ע"א) שכשאדם עולה לשמים, אחרי מאה ועשרים, שואלים אותו כמה שאלות: ציפית לישועה, נשאת ונתת באמונה, עסקת בתורה, עוד שאלה ששואלים אותו: עסקת בפריה ורביה? האם התחתנת? הקמת דורות? שואל המהרש"א מה פשר הלשון 'עסקת' בפריה ורביה? מתאימה יותר הלשון 'קיימת' פריה ורביה? מבאר המהרש"א: 'לא אמר קיימת פריה ורביה אלא עסקת – דהיינו להשיא יתום ויתומה". אתה אומר שאין לך ילדים, אולם עדיין יכול אתה לעסוק בפריה ורביה על ידי שתעזור בחיתון יתום ויתומה". " אני יכול לראות את המהרש"א הזה"? שאל הזקן. רצתי למשרד של דוד שלי, יש שם ש"ס. הבאתי גמרא מסכת שבת ופתחתי לו את המהרש"א בחידושי אגדות והראיתי לו. הוא הסתכל, ניכר עליו שהוא מאד התרגש. ואז פנה אלי ואמר: "תגיד לרב שך: הכל עלי. כל המאה אלף דולר". "יש לי בעיה", אמרתי לו. "בכיס שלי מונחת מעטפה מהדוד שלי, ובתוכה עשרים וחמש אלף דולר". "בחורצ'יק", הוא אמר לי. "תקשיב טוב! או הכל או כלום. או כל המאה אלף דולר או כלום. אם זו המצוה שלי – אז אין בזה תערובת". לא ידעתי מה לעשות. החלטתי להתקשר לרב שך. התקשרתי וסיפרתי לו את הבעיה. "תלך לדוד שלך, הוא מכיר אותי", הורה לי. "תגיד לו שאמרתי שייקח את הכסף בחזרה, ויחפש יתום או יתומה בבלגיה, מעין המצווה הזאת, ויחלק להם את הכסף". כשסיפרתי לדוד שלי את מה שאמר הרב שך, אמר: "תגיד לרב שך שכסף שיצא ממני – אני לא לוקח בחזרה. לא עלינו, לא חסר יתומים בבני ברק. שיחלק להם את הכסף כראות עיניו". ואז פנה אלי הזקן שוב ואמר: "בשבוע הבא, ביום שלישי בשעה תשע בערב, אני על הגבעה בבני ברק. אני רוצה לראות בעיניים את הבחורצ'יק הזה, את היתום הזה. והוא אכן הגיע. אלא שחיכתה לו הפתעה. בדירה, ליד הישיבה, חיכה לו הבחור, שהביא אתו גם את הכלה. "מי אבא שלך, מי אמא שלך"? שאל את הכלה. "אבא ואמא שלי שניהם בהר המנוחות בירושלים". "לא ידעתי שגם אָתְּ יתומה", אמר הזקן. "סיפרו לי רק על החתן. אוהו, עכשיו שאני נוכח לדעת שמדובר גם ביתום וגם ביתומה, אלו הם ממש דברי המהרש"א, 'להשיא יתום ויתומה'… אם כך יש לי הפתעה בשבילכם. אבל יש לי שאלה, שהיא תנאי לקבלת ההפתעה: האם אתה מוכן לחתום לי שאתה לא יוצא מכותלי בית המדרש כל חייך? יושב ושוקד על התורה יומם ולילה, ושום דבר אחר בעולם לא יעניין אותך, גם לא משרות תורניות. אתה רק יושב ולומד תורה לשמה". "זוהי שאיפתי והלוואי ואזכה שתתממש", השיב הבחור. "הבה ונשמע על מה מדובר"? "דירה עלי. הרי אתה הילדים שלי. כמו כן אקצה לכם נכס, מניב פירות, והוא ישמש מקור פרנסתכם. כך תוכל לשבת ללמוד ברוגע ובמנוחת הדעת". "ברגע זה אני מוכן לחתום", השיב הבחור. רבי דניאל המשיך וסיפר: מכיוון שאני הייתי מעין השדכן המתווך בין שני הצדדים, הזקן מינה אותי לקנות להם דירה מרווחת בשכונה יוקרתית בירושלים, וכמו כן מינה אותי לאחראי על הנכס שהקצה לטובתם. מדי רבעון אני מעביר להם מעטפה. וממשיך ומספר: הזקן הזה איבד באושוויץ שבעה ילדים, וליתום וליתומה האלו נולדו שבעה ילדים. לפני זמן מה היה בר מצוה של הילד השביעי, האחרון, שלהם. נסעתי להשתתף בשמחה, ובידי מעטפה מהזקן. בתוכה היה מונח סכום שכיסה לא רק את ההוצאות הישירות של השמחה, אלא גם של התפילין, וגם של השבת חתן. כסף בשפע שכיסה את הכל. כל זה נולד וצמח מהאכפתיות של רב שך, שנתן את לבו ונפשו למען תלמידו. וכשאדם מתאמץ, נושא בעול עם הזולת ונותן לו את לבו – הוא זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת, ומידה כנגד מידה הקב"ה נותן גם לו. הקב"ה לא משאיר אף אחד בלי טיפול. לכל אחד יש את השליח הטוב שידאג לו. כשאדם נושא בעול עם חברו, ודואג לו – הקב"ה שולח לו סייעתא דשמיא ודואג לו. (רבי יעקב שיש שליט"א- דורש טוב שמות,דרשו)

לברך ברכת המזון מתוך הסידור מרן הרב שך זצ''ל היה עוזר לכל הפונים אליו, בכל מה שיכול, בין במתן עצה, ובין במתן ברכה, בסיוע כספי, ובשאר האפשרויות שהיו בידו. אף עצות וסגולות היה מוסר לפונים אליו, עצות וסגולות אותו למד מדברי חכמינו ז''ל, או ששמע מפי רבותיו. על כל סיפור של צרה שהיה נשטח לפניו, היה רגיל לומר, ''אנא התפללו'' זהו הדבר שיכול להועיל, אמרו נא פרקי תהילים, אף הוא עצמו היה ''רגיל לומר'' בכל בוקר לפני התפילה, עשרה פרקי תהילים בכוונה רבה. קבוצת אברכים בני תורה מעיה''ק ירושלים נכנסה לחדרו של ''ראש הישיבה'', ובקשה לשמוע דברי חיזוק והתעוררות, עקב האסונות הרבים בהם ניקפד פתיל חייהם של צעירים רבים רח''ל. מרן ראש הישיבה פתח ואמר להם: יש להתחזק בהתמדת התורה ובדקדוק המצוות, בין השאר צריך שכל אחד יקבל על עצמו ועל בני ביתו, לברך ''ברכת המזון מתוך הסידור'' או מתוך ברכון, כדי לעורר את הכוונה, ענין זה מזולזל אצל בני אדם. וחובה גדולה להתחזק בזה!!! אף אני הוסיף הרב שך משתדל בכל פעם לברך ברכת המזון מתוך הסידור.

. לזכות לזרע של קיימא גם לזוגות צעירים שלא זכו לזרע של קיימא, היה הרב שך מייעץ לקבל על עצמם ברכת המזון מתוך סידור, ''ורבים נושעו'' לאחר מכן בחסדי השם. כמו כן בהלוייתו של הרב הגאון רבי יונה יוסף ארנטרוי זצ''ל קרא מרן ראש הישיבה להתחזק בדברים ''קטנים'' שהאדם דש בעקביו, ובין השאר הזכיר את הענין הזה, לברך ברכת המזון מן הסידור.

יש תוספת בשלום בית מרן הגרא''מ שך זצ''ל רגיל תמיד להדריך חתנים צעירים החפצים בשלום ביתם ע''י ''דרך אחת'' והיא כלשונו: לוותר ולוותר ולוותר! לאברך שהסתפק אם לקרוא לבנו הנולד לו על שם אביו או על שם אביה של אשתו, ולאשתו אין שום קפידא בענין יעץ מרו הרב שך, שבכל זאת יקרא לילד על שם אמה של אשתו, בנימוק: אמנם אין כאן חסרון בשלום בית, אבל יש בה משום תוספת בשלום בית, ועל ידי כך יתרבה ויתווסף שלום ביתו. .

דאג ליקר בחור בשידוכים

מרן הגרא"מ שך זצ"ל עלה פעם להיכל הישיבה, ואמר לבחורים שפגשו בו: "שכחתי רבי עקיבא איגר אחד, ורק בחור פלוני יכול להזכיר לי היכן מובא החידוש הזה". הלכו הבחורים לחפש את חברם הנזכר, וכשמצאוהו הלך לראש הישיבה למקומו של הבחור. מרן זצ"ל הקפיד לעמוד באותו רגע במרכז ההיכל הגדול, ושאל את הבחור האם הוא זוכר היכן מופיע החדוש בספרי רבי עקיבא איגר. הלה מופתע מאוד, שראש הישיבה שכח היכן מופיע החדוש, וגם – שמצא לנכון לשאול דוקא אותו, אבל הצביע בפני מרן זצ"ל על המקום בו אומר רבי עקיבא איגר את חדושן. ראש הישיבה פוניבז' לא הסתפק באמירה בעל פה, אלא בקש מהבחור שיראה לו הדבר בפנים. וכך הוה. ה'ארוע' נמשך כמה דקות, וכמובן שרבים מתלמידי הישיבה באו לראות את הפלא הגדול, שגאון אדיר כמו הרב שך בא לבקש מבחור פלוני שיזכיר לו היכן מופיע החדוש, ואכן ראש הישיבה קילס את התלמיד ההוא בפני כל הנוכחים. לאחר כמה ימים ספר מרן זצ"ל לאחד ממקורביו מה עמד מאחורי הענין:"הבחור ההוא", כך ספר ראש הישיבה, "עמד כבר להתארס, אבל ברגע האחרון לא יצא השדוך אל הפועל, ולכן היה שרוי בצער גדול. רציתי לעודדו, ולכן ערכתי ברור מקדים באיזו סוגיה הוא שולט, והאם למד גם את חדושי רבי עקיבא איגר על הסוגיה ההיא, ומשהייתי בטוח שהוא שולט היטב בחומר, עליתי להיכל כדי לשאול אותו כנ"ל, מתוך מטרה שהארוע יתפרסם, ומצב רוחו של הבחור יעלה אף הוא, משום שהכל ידברו בשבחו שהצליח לזכור דבר שראש הישיבה שלו לא זכר... וכך אולי גם יצליח להשתדך שנית מהר ככל האפשר". וכך הוה, האירוע הקנה פרסום רב לבחור, ובתוך שבועיים הוא הצליח להשתדך שנית...

ברמה – בטאון רמת אלחנן –גיליון 395 אב תשפ"ד)