כשנקרא יעקב לצבא אוקראינה, השאיר בבית אשה וילדים ויצא בלב כבד. הוא לא היה איש מלחמה. עבד לפרנסתו, התפלל בבית הכנסת והשתדל לגדל את ילדיו בנחת. אבל המלחמה הגיעה למקומו, והוא נדרש להתייצב. בתחילה היה ברור לו בשביל מה הוא עומד שם. הוא רצה להגן על ביתו ועל משפחתו. אבל השנים עברו, המלחמה נכנסה לשנתה החמישית, והכוח שהיה בו בתחילה הלך ונחלש.
פעם, כשעמד עם עוד כמה חיילים סמוך לעמדה שלהם, שמעו לפתע זמזום של דרון המתקרב אליהם. אחד החיילים צעק שירוצו למחסה. יעקב הספיק להשתטח מאחורי סוללת עפר, וכעבור רגע נשמע פיצוץ חזק ממש לידו. עפר ואבנים נפלו עליו, ולכמה רגעים כמעט לא שמע דבר. כשקם והסתכל סביבו, ראה היכן פגע הדרון. עוד כמה פסיעות, ואפשר שלא היה נשאר בחיים. אנטון, חברו, ניגש אליו ושאל אם נפגע. יעקב השיב שלא, אבל ידיו רעדו גם לאחר מבטחים.
מאורעות מחייו.
שכבר
חזרו
למקום
כאלו
לילות והפגזות, והיו שעות ארוכות שהיו צריכים להישאר במחסה מפני הדרונים. לפעמים היו ממתינים בחרדה לשמוע מה אירע לחבר שיצא לעמדה ולא חזר בשעה שקבעו. היו גם חברים שנפצעו, ואחרים שלא חזרו כלל. יעקב כבר הכיר את כל אלו, אבל לא התרגל אליהם. פעם היה קם מתוך הרגשה שצריך לעשות דבר חשוב. עכשיו, פעמים רבות, היה קם מפני שלא הייתה לו ברירה.
אנטון היה גוי אוקראיני, שגם הוא השאיר בבית משפחה. במשך הזמן נעשו חברים טובים. היו שומרים יחד, מתחלקים במה שהגיע מן הבית, ועוזרים זה לזה בשעות הקשות. אנטון הכיר את מנהגיו של יעקב, וכשהיה יכול היה מסייע לו לשמור עליהם. לפעמים, לאחר יום קשה, היו יושבים יחד במקום המחסה, שותים משהו חם ומדברים על הבית. אנטון היה מספר על ילדיו, ויעקב על שלו. היו גם פעמים שלא היה להם כוח לדבר, וישבו זה לצד זה בשתיקה.
אנטון היה רגיל לעקוב אחר החדשות. בכל זמן פנוי היה בודק בטלפון מה אמרו המנהיגים, אם עומדת להגיע עזרה, ומה חושבים על המלחמה במדינות אחרות. פעם סיפר ליעקב על הוויכוח שהיה בין טראמפ לזלנסקי בבית הלבן. ״שמעת מה אמר לו? שאין לו קלפים ביד. שאנחנו לא מנצחים״. יעקב שאל מה עוד נאמר שם, אבל אנטון כבר לא רצה להאריך. ״אם אפילו האיש שאנחנו מחכים לעזרתו מדבר כך, מה אנחנו צריכים לחשוב?״ שאל במרירות.
נעשו של
חלק יריות
היו
בפעם אחרת סיפר לו אנטון על סרטון שראה, שבו לעגו לאוקראינים המבקשים עזרה. בכל פעם שהשמיעו בקשה לעזרה, הוסיפו קול של מטבע הנופל לתוך כוס. אנטון חיקה את הקול וצחק צחוק מר. ״ככה הם רואים אותנו״, אמר, ״עומדים עם היד ומבקשים״. יעקב חייך מעט, אבל אחר כך, כשקיבלו ציוד שהגיע מבחוץ, נזכר פתאום באותו קול של מטבע שחיקה אנטון. עד אז היה שמח לקבל את העזרה. עכשיו התערבה בשמחתו גם הרגשה של בושה, אף שלא הייתה לו שום סיבה להתבייש.
יעקב לא חשב שהשיחות האלו משפיעות עליו במיוחד. הרי המלחמה עצמה הייתה קשה כל כך. הדרונים היו עלולים להגיע גם בשעה שנדמה שהכול שקט, וחברים שהיו לידו אתמול כבר לא היו עמו היום. מה הפלא שהוא עייף ומודאג? אבל לפעמים, אחרי שהיה יושב עם אנטון ושומע ממנו על עוד דברי לעג ועל עוד חדשות קשות, היה קם בהרגשה כבדה יותר. הוא לא עצר לחשוב מדוע.
הוא חזר למלאכתו, וכעבור זמן כבר נעשתה הכבדות הזאת חלק מחייו.
לקראת חג הסוכות קיבל יעקב רשות לצאת לחופשה קצרה.
כשהגיע
לקראתו,
הביתה
רצו
הילדים עמדה
ואשתו
מאחוריהם והביטה בו. בסוכה כבר היו תלויים הקישוטים שעשו הילדים. בנו הראה לו קרש שלא הצליח לחבר כראוי, ויעקב לקח כלי עבודה ותיקן אותו. אחר כך התיישב, עייף מן הדרך, והקשיב לילדים שהתווכחו מי יישב לידו. הוא שמח להיות בבית, אבל גם שם לא נרגע מיד. בלילה הראשון התעורר כמה פעמים, ובשעת הסעודה היו מחשבותיו חוזרות לחבריו שנשארו בחזית.
רק למחרת התחיל להרגיש מעט מנוחה. לאחר הסעודה נשאר לשבת בסוכה, ובנו התיישב לידו וסיפר לו דבר ארוך שקרה עם חבריו. בתחילה היו מחשבותיו של יעקב במקום אחר, והילד עצר ושאל: ״טאטע, אתה שומע?״ יעקב חייך וביקש שיחזור על דבריו. הפעם הקשיב עד הסוף, ואחר כך שאל אותו משהו. הילד התחיל להסביר מחדש, בהתלהבות גדולה. אחר כך בא ילד נוסף והצטרף לשיחה. יעקב ישב והקשיב להם, והיה לו טוב. כבר זמן רב לא הרגיש תענוג כזה משיחה פשוטה.
במשך ימי החופשה לא נעלמו דאגותיו. הוא ידע היטב לאן הוא צריך לחזור, ופחד מן היריות ומן הדרונים לא עבר ממנו. אבל כשהיה יושב בסוכה עם בני ביתו, התחיל להרגיש שוב את מה שהיה ברור לו בתחילת המלחמה. יש לו בית, יש לו אנשים יקרים, ויש לו בשביל מה להשתדל. כששאלה אותו אשתו אם הוטב לו קצת, השיב: ״כן, כנראה הייתי צריך להיות בבית״. הוא חשב שהמנוחה הועילה לו, וגם התפילות והישיבה בסוכה נתנו לו כוח. יותר מזה לא נתן דעתו להבין.
כשחזר לחזית, שמח אנטון לראותו. יעקב הוציא מן התיק דברי מאכל שהביא מן הבית, והם ישבו יחד. אנטון שאל על הילדים, ואחר כך סיפר מה עבר על החברים בזמן שנעדר. לא עבר זמן רב עד שהתחיל לספר גם על החדשות ועל סרטון חדש שראה, שבו שוב לעגו לעזרה שמבקשת אוקראינה. יעקב הקשיב כדרכו. הרי אנטון הוא חברו, וגם הוא מודאג מן המצב. אבל כשקם מן השיחה הרגיש ששוב חזרה אליו אותה מרירות שהייתה בו לפני החופשה.
בימים הבאים חזרו החיים לסדרם הקשה. פעם אחת נאלצו להישאר שעות ארוכות במחסה מפני הדרונים שהיו באזור. כשיצאו משם היו שניהם עייפים מאוד. באותו ערב סיפר אנטון על בנו הקטן, על דבר משונה שאמר בבית ועל הצחוק שהיה לבני המשפחה ממנו. יעקב שאל עוד שאלה, ואנטון המשיך לספר. כשקמו מן השיחה עדיין היו עייפים, אבל יעקב הרגיש קצת יותר טוב. היה לו נעים לשמוע על הבית ועל הילדים, ולהרגיש שיש עוד חיים מחוץ למלחמה.
ופעם היה להם יום שקט יחסית. לא היו יריות סמוכות, ולא נדרשו לרוץ למחסה. בערב ישבו יחד, ואנטון התחיל לספר על דברי לעג ויאוש ששמע בכמה סרטונים שראה. באחד לעגו לעזרה שמבקשת אוקראינה, ובאחר אמרו שאין להם עוד סיכוי לנצח. אנטון נאנח ואמר: ״בסוף יישארו כאן רק אנחנו״. יעקב לא השיב. אבל אחר כך, כשיצא מן המקום, הרגיש שאין לו כוח אפילו לחשוב על היום הבא. הוא התפלא על עצמו. הרי דווקא היום לא היה קשה כל כך. מדוע הוא מרגיש עכשיו כבד יותר מאשר לאחר היום שבו היו צריכים להתחבא מפני הדרונים?
המחשבה הזאת נשארה עמו. הוא התחיל לשים לב שלא כל השיחות עם אנטון משאירות בו אותה הרגשה. כשדיברו על הבית ועל הילדים, היה לו טוב לשבת עם חברו. וכשחזרו לדבר על דברי הלעג ועל כך שאין להם עוד תקוה, היה קם כבד ומיואש. עד עכשיו היה תולה הכול במלחמה עצמה. עכשיו התחיל להבין שעל הפחד, העייפות והצרות האמיתיות נוספו גם ההרגשות שקיבל מתוך דברי חברו, בלי שהבחין כיצד הן נכנסות ללבו.
יעקב לא כעס על אנטון. אדרבה, ידע שהוא חבר טוב, ושגם הוא סובל ומפחד. אנטון רצה לשתף אותו במה שכאב לו, ולא עלה בדעתו שהוא מחליש אותו. דווקא משום כך היה יעקב מקבל את דבריו בלי לחשוב עליהם הרבה. אבל עכשיו התחיל להבין שאפשר להיות חבר טוב, לשמוע את צערו של השני ולעזור לו, וגם לדעת מתי אין עוד תועלת בשיחות החוזרות על אותם דברי יאוש.
יעקב התחיל להבין שאין זה נוגע רק לשיחות עם אנטון. הוא הרגיש על עצמו איך כמה מילים ששמע בערב נשארו עמו גם למחרת, עד שגם גופו נעשה כבד וכל דבר עלה לו במאמץ. ואם כך אירע לו, מה עושים דיבורים כאלו כשהם עוברים מחייל לחייל? הרי אפשר להחליש בהם מחנה שלם. הוא ידע שיש סכנות וצרות שצריך לדבר עליהן ולבקש להן עצה. אבל לחזור שוב ושוב שאין כוח ושאין תקוה — מזה צריך לשמור את הלב. וגם כשהיה עולה בו עצמו קול כזה, לא היה מוכרח לקבל כל מה שהוא אומר.
כעבור ימים אחדים התיישב אנטון לידו והתחיל לספר על דברים ששמע בסרטון נוסף שראה. ״אתה לא יודע מה הם אומרים עלינו עכשיו״, אמר, וכבר התחיל לחזור על דברי הלעג ששמע. יעקב הקשיב מעט, ואחר כך הניח את ידו על זרועו. ״את זה נשאיר להיום״, אמר בשקט. ״כבר שמעתי מספיק מן הצחוק שלהם״. אנטון הביט בו בתמיהה. ״אז מה אתה רוצה? שלא נדע מה קורה?״ שאל. ״ודאי שצריך לדעת״, השיב יעקב, ״אבל שמעתי ממך כבר הרבה פעמים מה אומרים עלינו. אני מרגיש שאחרי כל הדיבורים האלו נעשה לי קשה יותר״.
אנטון שתק. הוא לא חשב על הדבר כך קודם לכן. יעקב שאל אותו אם כבר דיבר עם בנו, שהיה חולה כמה ימים לפני כן. פניו של אנטון השתנו מעט. ״כן״, אמר, ״דיברתי אתמול. כבר הוטב לו״. הוא התחיל לספר מה אמר לו הילד בטלפון, ואיך הוא מחכה שאביו יחזור הביתה. יעקב שאל עוד שאלה, ואנטון המשיך לספר. עד מהרה ישבו שניהם ושוחחו על הילדים ועל הבית, כמו שהיו עושים בתחילת היכרותם.
מאוחר יותר קמו שניהם ויצאו אל העמדה. שום דבר מן הצרות הגדולות לא נפתר באותו ערב. עדיין הייתה מלחמה, ועדיין היו צריכים להיזהר מן הדרונים ומן היריות. אבל יעקב שמח על השיחה שהייתה להם. בדרך שאל אותו אנטון עוד משהו על החופשה. יעקב סיפר לו כיצד ישב בסוכה עם ילדיו, וכיצד בנו לא הניח לו עד שגמר לספר את כל מה שהיה לו לומר. אנטון חייך וסיפר שגם בנו רגיל לעשות כך. הם המשיכו ללכת ולדבר, ויעקב נזכר באותה שעה בסוכה, כשבנו שאל אותו: ״טאטע, אתה שומע?״ הוא חייך לעצמו, והמשיך להקשיב לאנטון.