Skip to content
צום פינטל

ויפקח אלקים את עיניה

  • Vayeira
  • 5787
  • Hebrew
View printout

אדם מחפש מפתח. הוא זוכר שהניח אותו כאן, אבל המפתח איננו. הוא פותח מגירה, בודק בכיסים, מזיז את הספרים שעל השולחן. אחר כך עובר לחדר השני, ושוב חוזר לראשון. כבר חצי שעה הוא מחפש, ובני הבית מחפשים עמו. לבסוף הוא מוצא. היכן? ממש לידו, במקום שכבר הסתכל בו כמה פעמים. הרי חיפשתי כאן, איך לא ראיתי?

לפעמים אחד הילדים בא ומראה לו מיד: הנה המפתח. החפץ לא הגיע עכשיו. הוא היה מונח בשעה שחיפש, בשעה שכעס, ובשעה שאמר שכבר הפך את כל הבית. כל הזמן היה הדבר קרוב אליו, והוא לא ראה. ברגע אחד נעשה גלוי דבר שהיה לפני העיניים זמן רב.

בשעה שמחפשים אבדה, רגילים לומר: ״אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם״. כך אמרו במדרש, והביאו את הפסוק בפרשתנו: ״ויפקח אלקים (בראשית רבה נג, יד). האדם מחפש ומבקש מהשי״ת שיאיר את עיניו. גם כשדבר נמצא סמוך אליו, עדיין הוא צריך לזכות לראותו.

אצל החמת. היא התרחקה מן הילד ואמרה שאינה יכולה לראות במותו. ישבה ובכתה, ואז נאמר: ״ויפקח אלקים את עיניה ותרא באר מים״ (בראשית כא, יט). המלבי״ם מפרש שהבאר הייתה שם גם קודם, אלא שלא שמה לב לראותה. יש מים סמוך לה, והיא חושבת שאין לה במה להשקות את בנה.

כשהשי״ת פקח את עיניה, קמה ומילאה את החמת והשקתה את הנער. קודם לכן אינה יודעת מה לעשות, ועכשיו היא הולכת אל הבאר. המים היו שם, אבל כל זמן שלא ראתה אותם לא הייתה יכולה לשתות מהם. גם דבר טוב הנמצא ליד האדם צריך להתגלות לו, כדי שיוכל לקבל ממנו חיות.

האוצר שבבית

אנו מכירים זאת במפתח ובמשקפיים. ומה עם שאר הדברים שאדם מחפש? הוא מבקש שמחה, להרגיש שיש ערך בחייו, למצוא במה הוא יכול להועיל. מסתכל על אחרים ורואה אצלם דברים שאין לו. לזה יש כישרון, לזה יש הצלחה, ואצל פלוני הכול נראה נעים וטוב. וכך הוא מחפש, בעוד את מה שניתן לו עצמו הוא כמעט אינו בודק.

ידוע המעשה בר׳ אייזיק ר׳ יעקלס, שחלם על אוצר הטמון מתחת לגשר בפראג ונסע לשם לחפשו. כשהגיע, שוחח עמו שומר. מתוך דברי השומר נודע לו את עיניה״ הגר כלו המים מן שיש אוצר בביתו בקרקוב, מתחת לתנור. הוא נסע למרחקים, ושם שמע שעליו לחזור הביתה ולחפש במקום שהיה סמוך אליו כל השנים.

הוא הכיר היטב את ביתו. ידע היכן השולחן והיכן התנור, נכנס ויצא, אכל וישן, ודאג מה יהיה מחר. על דבר אחד לא ידע: יש כאן אוצר. כשחזר, היה זה אותו בית ואותו תנור, אבל עתה ניגש לחפש.

כך יכול אדם להיות רגיל בעצמו ובחייו, עד שנדמה לו שהוא יודע כל מה שיש בהם. הוא יודע במה קשה לו, מה לא הצליח לעשות, ובמה אחרים טובים ממנו. אבל אולי יש בו דבר יקר שעדיין לא נתן עליו את ליבו? אולי מה שהוא מחשיב כדבר קטן ופשוט, מועיל מאוד לאחר? הוא אומר כמה מילים טובות ושוכח מהן, וחברו מקבל מהן כוח ליום שלם.

אדם שיש לו סבלנות להקשיב אינו תמיד מחשיב זאת. הרי לא אמר חידוש ולא פתר בעיה, רק ישב ושמע. אבל מי שישב לידו היה צריך בדיוק את זה: שיהיה אדם שישמע אותו בנחת.

אחר וכשהבטיח אפשר לסמוך עליו. גם הוא אינו רואה בכך כישרון מיוחד. ובאמת, כמה טוב יש בנאמנות הזאת, וכמה בני אדם נצרכים לה.

גם הנסיעה שבסיפור לא הייתה לחינם. דווקא רחוק מביתו שמע היכן נמצא אוצרו. לפעמים צריך אדם לבוא אל רבו, לשוחח עם חבר או ללמוד דבר תורה, כדי שיראה את מה שיש אצלו. הוא שומע מילה נכונה וחוזר לביתו, ופתאום יודע במה עליו לעסוק. הדבר היה קרוב, אבל היה צריך שמישהו יעורר אותו לשים לב אליו.

וכשחזר ר׳ אייזיק לביתו, עוד היה צריך לחפור. האוצר היה טמון. כך גם האדם, כשהוא מכיר כוח טוב שניתן לו, יש לו במה לעבוד. הוא יכול ללמוד להסביר טוב יותר, להקשיב יותר, להשתמש בכישרונו לטובת אחרים. עצם ההכרה נותנת לו חשק להתחיל. הוא יודע שיש כאן דבר שכדאי להוציאו מן הכוח אל הפועל.

ואנכי לא ידעתי

אצל יעקב אבינו נאמר: ״אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״ (בראשית כח, טז). הוא בא למקום ושכב לישון. לאחר החלום נודעה לו קדושת המקום, ואמר: ״ואנכי לא ידעתי״. הוא היה שם, אבל לא ידע היכן הוא עומד. יכול אדם להיות קרוב לדבר גדול, ועדיין לא להכיר אותו.

גם בביתו כך הוא. את מה שחסר הוא רואה מיד; כמה נותנים לו בכל יום, לזה כבר התרגל. הוא רגיל נאמן לדבריו, שמכינים עבורו, זוכרים מה הוא צריך, שואלים לשלומו וממתינים לבואו. הדברים נעשים כחלק מסדר היום, והוא עובר עליהם בלי מחשבה. אם דבר אחד לא נעשה כפי רצונו, הוא מרגיש בו היטב. כל שאר הטובות נשארות בלי שייתן עליהן את דעתו.

לפעמים הוא יוצא מביתו לכמה ימים, ודווקא שם מתחיל להרגיש מה יש לו בבית. חסרה לו השיחה הפשוטה, חסר לו הקול של הילדים, חסר לו שמישהו מכיר את הרגליו. כשחוזר, הוא שמח בדברים שקודם כמעט לא הבחין בהם. הם היו יקרים גם קודם, אבל עכשיו הוא מכיר מעט יותר את יוקרם.

כך קורה גם ביחס להורים. אדם זוכר מה עשו עבורו, אבל אינו יודע תמיד כמה היה כרוך בזה. לאחר שנעשה בעצמו אב לילדים, הוא מתחיל להבין. הוא נזכר בלילות, בדאגות ובטרחות, ומכיר טובה על דברים שקיבל לפני שנים. מה שהיה רגיל בעיניו נעשה עתה חשוב. הוא רואה מחדש את מה שכבר עבר עליו.

ויש שאדם מגלה טובה דווקא בדבר שכעס עליו. בלעם מכה את האתון מפני שאינה הולכת כרצונו. היא נוטה מן הדרך, נלחצת אל הקיר, ולבסוף רובצת תחתיו. בעיניו היא מפריעה לו להגיע למקומו. אחר כך נאמר: ״ויגל ה׳ את עיני בלעם וירא את מלאך ה׳ נצב בדרך״ (במדבר כב, לא), ומתברר לו שהנטייה שלה הצילה אותו.

גילוי המלאך היה בדרך נס. אבל את הטעות בהבנת מה שעומד לפנינו אנו מכירים גם בדברים פשוטים. אדם כועס על חברו שעיכב אותו, ואחר כך שומע שהלה טרח עבורו ומנע ממנו הפסד. קודם ראה רק את מה שהפריע לו. כששמע את כל המעשה, הכיר גם את הטובה. אין אנו יודעים את הטעם של כל עיכוב, אבל אפשר לזכור שלא תמיד שמענו הכול. מעט סבלנות, עוד שאלה והקשבה לתשובה, עשויות לגלות לנו דבר שלא ראינו בשעה הראשונה.

גל עיני

משה רבינו אומר לישראל: ״אתם ראיתם את כל אשר עשה ה׳ לעיניכם בארץ מצרים״, ובהמשך: ״ולא נתן ה׳ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה״ (דברים כט, א–ג). הם ראו, ובכל זאת עוד נצרכו לעיניים לראות. המאורעות היו לפניהם, אבל כדי להבין אותם ולהכיר את חסדי השי״ת שבהם, נצרך גם לב לדעת.

אדם יכול לשמוע דבר פעמים רבות, ורק לאחר זמן להבין אותו. אביו אמר לו עצה בצעירותו, והוא שמע והמשיך הלאה. לאחר שנים עבר עליו דבר, ונזכר באותה עצה. עכשיו הוא מבין למה התכוון אביו. המילים לא השתנו, אבל הוא כבר יודע מעט יותר מן החיים. מה ששמע אז נכנס עכשיו אל ליבו.

משום כך כדאי לשוב גם אל מה שכבר למדנו. לפעמים אדם אומר: את זה אני כבר יודע. אבל ייתכן שהוא יודע את המילים ועדיין יש בהן דבר שעוד לא קיבל. הוא עבר עוד ניסיון, ראה עוד דבר, וכעת יכול להבין יותר. הוא פותח שוב את אותו הספר ומוצא בו דבר הקרוב אליו מאוד, אף שבפעם הראשונה לא הרגיש בו.

ובתורה עצמה אנו מתפללים: ״גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך״ (תהלים קיט, יח). התורה פתוחה לפני האדם. הוא קורא ומבין כפי כוחו, ומבקש מהשי״ת שיזכה לראות עוד. יש בתיבות האלו עומק שעדיין לא השיג, ויש בהן דבר שיכול להאיר לו את חייו. הוא לומד וחוזר, ובתוך לימודו מבקש שייפתח ליבו.

לפעמים הוא לומד על חסד, ואחר כך נזכר באדם קרוב שצריך ממנו דבר קטן. הוא לומד על סבלנות, ומכיר כיצד הדברים נוגעים לשיחה שהייתה לו בבית. התורה נעשית קרובה אליו, והוא מתחיל להשתמש במה שלמד. הספר שהיה על המדף כל הזמן מתגלה לו כמקור של עצה וחיות.

כשמחפשים מפתח, מבקשים מהשי״ת שיאיר את העיניים. אותה בקשה יכולה ללוות את האדם גם בשאר יומו. שיראה את הטוב שבבני ביתו, שיכיר את הכוחות שניתנו לו, שישמע את העצה הנכונה, ושימצא טעם בתורה ובמצוות שהוא מקיים. יש דברים שחסרים באמת, וצריך להשתדל להשיגם. ובתוך ההשתדלות ראוי גם להביט במה שכבר ניתן. לפעמים הוא מחכה להזדמנות גדולה לעשות חסד, ובביתו מחכים למילה טובה. הוא מחפש במה יוכל להועיל, ולידו עומד אדם שצריך אותו.

רבונו של עולם, פקח את עיניי. עזור לי לראות מה נתת בי ומה נתת סביבי. שאכיר את הטוב שבבני ביתי ולא אעבור עליו מתוך רגילות. שאדע להשתמש בכוחותיי, להבין את התורה שאני לומד ולעשות את העבודה המוטלת עליי. תן לי למצוא את האוצר הקרוב, ולחיות מן הטוב שכבר נתת לי.

More in this printout

View the whole printout