בספר הקדוש נועם אלימלך מביא בשם רבו, המגיד ממעזריטש זי״ע, כי הקב״ה צמצם עצמו באותיות התורה הקדושה, שבהן ברא את העולם ומקיימו. וכל צדיק העוסק בתורה לשמה, בקדושה ובטהרה, ממשיך את הבורא ברוך הוא ויתעלה בתוך אותיות התורה, כמו בשעת הבריאה, ונמצא שדברי תורתו נעשים כלי להשראת השכינה.
ועל יסוד זה יש לבאר את דברי רש״י: ״הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה עליו בחלקו״. עצתו של ממרא, שהיתה מכוונת לרצון ד׳, היתה נטועה בתורה הקדושה, שבה גנוז אורו יתברך. בכך הכיר אברהם אבינו כי זו העצה הראויה, ולפיכך זכה ממרא שתשרה השכינה בחלקו.
מכאן יש ללמוד גם על מעלת הדיבור בדברי תורה בשבת קודש, שהעוסק בה ממשיך בדיבוריו את הבורא ברוך הוא ויתעלה לתוך אותיות התורה, וזוכה ל"נחלה בלי מצרים" דייקא.
וזהו שורש מנהג הצדיקים להרבות באמירת דברי תורה בשבת ולהשפיע מתורתם לרבים דווקא ביום קדוש זה, ובכך להמשיך את אורו יתברך בלבבות השומעים. ועל זה נאמר ״ודבר אלקינו יקום לעולם״, כי דברי התורה, שבהם ממשיכים את אלקינו לתוך אותיות התורה, אינם חולפים ועוברים, אלא קדושתם עומדת לעד.