יום הגאולה כמו יום לידתו ופטירתו של אדמו"ר האמצעי, משתלבים היטב בחודשי החורף, כמו גם בפרשה הנוכחית. כל האלמנטים הללו מתמצים בעיקרון אחד פשוט: חיבור. חיבור בין עליונים לתחתונים. וזה תכלית הכול • לימוד ה'דבר מלכות' בשפה קולחת, עשירה, ובהירה שווה לכל נפש, עם הוראות למעשה בפועל
השבוע "שייך" לאדמו"ר האמצעי. החל מיום הולדתו בט' כסלו תקנ"ד והסתלקותו באותו היום חמישים וארבע שנים לאחר מכן, וכן ביום גאולתו י' כסלו תקפ"ז.
אודות אדמו"ר האמצעי מוצאים אנו שתי עדויות מעניינות. האחת היא הפתגם החסידי הידוע שלו היו חותכים את ידו הקדושה לא היה זורם ממנה דם כי אם חסידות; והשניה, כפי שמובאת על ידי הרבי הריי"צ, ששאיפתו של אדמו"ר האמצעי הייתה שכאשר שני יהודים נפגשים בשוק ידברו בענייני החסידות הנעלים ביותר.
לא בכדי מציין הרבי שתי עדויות אלו ב'דבר מלכות' השבועי. התבוננות בשני סיפורים אלו מביאה אותנו אל המשותף בין השניים: בסיפור הראשון מדובר אודות גוף גשמי, קדוש ככל שיהיה, אך גשמי, אשר בעורקיו הגשמיים זורמת חסידות רוחנית. בסיפור השני מדובר אודות מקום גשמי, סמל הגשמיות כמשו, אשר בו דווקא מדברים העניינים הרוחניים הגבוהים ביותר באורך ועיון. בשניהם הגשמיות חברה לרוחניות. בשניהם הגשמיות היא כלי לרוחניות, מאוחדת עמה ומבטאת אותה.
עניין זה בו הגשמיות והרוחניות משתוות ומשלימות זו את זו, בא לידי ביטוי בסדר חייו של אדמו"ר האמצעי. נאמר בגמרא כי הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש כפי הנאמר "את מספר ימיך אמלא". דברים אלו נאמרו אודות ימי משה שנולד והסתלק באותו היום והדבר אמור גם לגבי ימיו של אדמו"ר האמצעי אשר נולד והסתלק בט' כסלו. ברור לכל כי שלימות חייו של צדיק אינה נמדדת בימים ושנים אלא במהותן הרוחני אולם כאשר לשלימות הרוחנית יש ביטוי גשמי הרי שהשלימות מודגשת בגילוי.
עבודת כל צדיק היא לחבר את המעלה והמטה, להביא לידי כך שידע כל פעול כי אתה פעלתו, וכאשר עבודה זו מתבטאת אף בימי חייו הוא, אשר שלימותם הרוחנית מתבטאת בשלימות גשמית, הרי שזוהי השלימות הגדולה מכל.
הדבר בא לידי ביטוי לא רק בסדר דברי ימי חייו, אלא אף בתורתו של אדמו"ר האמצעי. ידוע שאדמו"ר הזקן גילה את תורת החסידות בבחינת "חכמה". הוא גילה את תורת חסידות חב"ד באופן של נקודה. אולם אין די בנקודות אלו בכדי לחבר שכל גשמי עם דעת הוי'. לזאת דאג אדמו"ר האמצעי על ידי הרחבת דברי החסידות, שימוש בכוח הבינה על מנת לחבר גשמיות עם רוחניות.
לא בכדי נקרא שמו "אמצעי". אמצעי בין ראשון לשלישי והוא זה המחברם יחד. בין כוח החכמה של אדמו"ר הזקן ובין כוח הדעת של ה'צמח צדק'.
כעת נוכל להבין מדוע בהשגחה פרטית חל יום ט' כסלו, יום הלידה וההסתלקות, לפני י' כסלו חג הגאולה. מהותה של גאולה הוא חיבור הרוחניות עם הגשמיות, כפי שבא לידי ביטוי בעבודתו של אדמו"ר האמצעי, כפי שבא לידי ביטוי בשלימות ימיו ושנותיו. דבר המביא גאולה פרטית, כפי שהייתה לאדמו"ר האמצעי, שעל ידה ניתן היה להביא להפצת המעיינות חוצה, ועד לגאולה אמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
רוחניות במשווה עם נעלם
מאז ימי אדמו"ר הזקן יודעים אנו כי יש לחיות עם הזמן. פרשת השבוע "ויצא" מבטאת את הרעיון עליו דיברנו בחיבור המעלה והמטה.
התבוננות במהלכו של יעקב מרגע צאתו מבאר שבע ועד הגיעו לחרן מוכיחה כי בכל הפרטים עוברת נקודה אחת מרכזית – חיבור המעלה והמטה באופן כזה בו הרוחניות והגשמיות משתוות זו לזו ובטלות שתיהן לכוח עצמותו של הקב"ה.
כאשר התורה מציינת "וילך חרנה", היא רומזת לירידת הנשמה הרוחנית בגוף הגשמי. הכוונה היא שהגוף לא יעלים על אור הנשמה אלא אור הנשמה יהפוך את חומר הגוף לכלי לאלוקות. דווקא בחרון אף של מקום – שיא הגשמיות, מורגשת התעלותה של הנשמה – שיא הרוחניות.
במשך הדברים מוצאים אנו שוב את אותו רעיון: "וישכב במקום ההוא". כאשר נשמתו של היהודי יורדת לעולם, הרי ש"באה השמש", חושך של ניסיונות ומכשולים עומד בפני הנשמה ומפריע לה לכאורה בעבודתה עד כדי "שכיבה". אולם שכיבה זו דווקא היא המסמלת את השוויון בין חלקו העליון של האדם – הרוחניות שבו – ובין חלקו התחתון – הגשמיות שבו.
שכיבה שכזו הנובעת מגילוי עצמותו של הקב"ה, בה הראש, משכן הנפש האלוקית, שוכב בשווה עם הרגליים – סמל הגשמיות, מביאה לידי כך שבגופו הגשמי יאיר אור הנשמה. חיבור עליונים ותחתונים.
אם עדיין העיקרון לא ברור, ממשיך הרבי ומבהיר את הדברים בהמשך הפסוקים: "ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו" – יעקב סידר אבנים סביב ראשו וגופו. במעשה זה המשיך יעקב את האור האלוקי השוכן בראשו, בנפשו האלוקית, גם לגופו הגשמי, ולא זו בלבד אלא שהאור זה שוכן כעת בכל גופו בבחינת "אבן", שמשמעותה הוא תוקף. כלומר האור האלוקי שאמור לשכון דרך קבע בתוקפו בנפש האלוקית, קיים כעת במלוא התוקף בתוככי הגשמיות. חיבור המעלה והמטה על ידי השתוותם אלו לאלו.
כוח זה עמד לו ליעקב שבבואו לחרן יוכל לעבוד את עבודתו שם, לחבר את העליונים עם התחתונים, לגלות את עצמותו של הקב"ה ולזכות שבניו, אשר נולדו בחרון אף של מקום, יהיו שבט י-ה, מיטתו שלימה.
פעולתו של יעקב אבינו בנוגע לחיבור מעלה ומטה לא התמקדה ביחס לעצמו בלבד אלא אף ביחס לעולם. בבואו לפגוש את עשו שלח אליו מלאכים. הנחת היסוד של יעקב הייתה שעשו 'נתברר' וממילא יכול להיות האיחוד המיוחד בין אורות דתוהו הטמונים בעשו עם הכלים דתיקון של יעקב. אלא שבאותה שעה, בירור שכזה לא עמד על הפרק אצל עשו ונדחה לזמן בו יקויים בנו "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה".
פרשיות אלו, ויצא-וישלח, מבארות את סדר העבודה למטה; הן מגלות את תוכו ותכלית כללות העבודה על ידי התורה והמצוות – בירור וזיכוך גשמיות העולם ועשייתו כלי לרוחניות עד שהגשמיות עצמה מעלה את כוח הפועל בנפעל ונהפכת לדבר אחד עם הרוחניות.