הסיפור שלפנינו קרה לפני עשרות שנים, מספר הסיפור היה יהודי בעל דפוס בעיה"ק ירושלים דאז, וכך סיפר: יהודי גאורגי אחד בשם שוויל, עשיר מופלג, הביא לנו להדפיס חמישים אלף מעטפות, ולא התווכח על המחיר, ושילם במיטב כספו. המעטפות היו רגילות. השם והכתובת של העדה הרוסית, והדפסנו אותן. לאחר הזמנה זו הביא לנו אותו יהודי מכתבים ועליהם תמונת מגרש הרוסים והכנסייה, ועליה כמובן מתנוסס השתי וערב שלהם... אנו סרבנו לקבל הזמנה זו. לא הסכמנו להדפיס צלב בשום אופן. אותו יהודי נטפל אלינו והביא לנו ראיות חותכות מדפוסים יהודים אחרים שמדפיסים צלבים, ואנו בשלנו. לבסוף הציע לנו לשאול את הגר"ש סלנט ולשמוע מה בפיו. עליתי לרבנו והוא קיבלני בסבר פנים יפות, מבלי לדעת תחילה מי אני, כי עיוור היה. וכך היה דרכו להיפנות מיד לכל שואליו ולהסביר להם פנים. לאחר שהקדמתי לו מי אני, ביקשני לספר לו על אבי מורי ורבי זצ"ל ואגב שיחה אמרתי לו מה המריצני להטרידו עתה. במקום תשובה, לקח הגר"ש סלנט את ידי בידו ואמר לי: הבה ואספר לך מעשה: הכרת בוודאי את פלוני כורך ספרים, ואותו מדפיס פלוני, ועל אלמוני וכו'? והוא פורש לי בשמותיהם, ומסביר והולך: גם הם נסתנוורו למראה הממון שהשפיעו עליהם בעלי השתי וערב, ואף הם לא עשו דבר מלבד זה שהדפיסו שחור על גבי לבן את צלמיהם או חיברו אותם לחוברת מודפסת, ובסופו של דבר: הכסף אבד להם בענין רע, והם עצמם - האחד נתעוור לאחר מעשה, והשני לא הוציא שנתו. ואף השלישי מת קודם זמנו. אומנם, הוסיף לי, אין כל איסור מפורש בכך על פי דין תורה, אבל... מסרתי את דברי הגר"ש סלנט לשותפי, וכמובן שאת ההזמנה לא קיבלנו. אותו מתווך פנה לדפוסים אחרים.
עתה לאחר מעשה, כשכמה וכמה שנים כבר מאחורי גבינו, אני מתחיל להרהר ומוצא כי אף אחד מבין אלה שנענו אז להזמנה לא הגיע לימי זקנה. כיום, כשאני מטפל בכתיבת זכרונותי להעלותם על הכתב, אמרתי אשאל את רבנו הגאון מרן רבי צבי פסח פראנק זצ"ל לפשר הדברים: הלא אין כל איסור מפורש על כך, ועל מה נענשו אנשים אלה רח"ל בעונש כרת? ענה לי על כך בדברים של טעם והגיון: "בכל מקום בתורה שנזכר 'לא תעשה' אין כל זכר לביטוי החריף "אל קנא". רק בעבודה זרה, שהוא אחד משלושת הלאוים החמורים שעליהם חייב כל יהודי ליהרג ולא לעבור - מוזכרות המילים 'כי קל קנא, פוקד... וגו' כל מי שיש לו רק מגע כלשהו עם ריחה של עבודה זרה בא על עונשו".
(עלון 'דעת גדולים',הסיפור נשלח לעלון הנ"ל מיהודי יקר- ר' משה מרדכי, שהביא את המעשה מתוך הספר 'בשעריך ירושלים')