נגעי עור בשר
מראות הטמאים וסימני טומאה של נגעי עור בשר
בכל נגע יש 'מראה טמא' ו'סימני טומאה', ובמראה טמא בלא סימן טומאה נעשה מוסגר, ובמראה טמא עם סימן טומאה נעשה מוחלט.
מראות הטמאים של נגעי עור בשר המפורשים בתורה (ויקרא י"ג) הם 'בהרת' ו'שאת', ודרשו שיש גם תולדה לבהרת ותולדה לשאת, ונמצא שיש ד' מראות הטמאים: שלג [שהוא הלבן ביותר], צמר לבן, סיד ההיכל וקרום ביצה, וכל לבן שהוא 'כהה' מקרום ביצה, אינו מראה טמא, ונקרא 'בוהק'. ובמשנה ב' שנינו שגם 'פתוכים' - ארבעת המראות הנ"ל עם קצת אדמומית - בכלל המראות הטמאים, שנאמר 'אדמדמת'.
שיעור המראה להיותו טמא הוא כגריס הקילקי, וצריך שריבוע של כגריס נכנס למקום של המראה טמא (פ"ו מ"א), [לדעת הרמב"ם (הל' טומאת צרעת פ"א ה"ז) 'גריס' עצמו הוא מרובע, ולדעת הרא"ש (פ"ו מ"א) 'גריס' הוא עגול, וצריך לרבעו ולהוסיף על העיגול].
יש ג' סימני טומאה בנגע עור בשר: מחיה, שיער לבן ופשיון, [וסימן 'שפם יעטה' (גליון ברא"ש מ"ג)].
'מחיה' היא עור רגיל [שאינו לבן] בשיעור עדשה [שתי שערות על שתי שערות] בתוך המראה טמא, וצריך שתהא 'מבוצרת', דהיינו מוקפת בכל צד במראה טמא בשיעור כעדשה (פ"ו מ"א). מחיה אינה ממעטת שיעור הנגע אע"פ שהיא עור בריא, ולכן הנגע ביחד עם המחיה הוא שיעור תשע עדשות שהוא כגריס (פ"ד מ"ז).
'שיער לבן' היינו שתי שערות לבנות [אפילו למטה מד' מראות הטמאים (פ"ד מ"א)] בתוך המראה טמא, ודוקא אם קדם המראה טמא לשיער לבן (פ"ד מי"א), דהיינו שאחרי שהעור נעשה מראה טמא, צמחו שם שערות לבנות, או שערות שחורות שהיו שם נשתנו להיות לבנות. ודוקא כשהשערות הן בתוך המראה טמא.
בפרק א' משנה ה' מבואר דין שלא נאמר בקרא, שאם יש דבר המפסיק בין שתי השערות - שחין או בוהק וכדומה - אין השערות סימן טומאה, וכתב החזון איש (ס"ג סקי"ח) שהוא הלכה למשה מסיני.
'פשיון' הוא התפשטות המראה טמא אפילו בכל שהוא ממה שהיה כשהכהן ראהו בתחילה, ואף אם הנגע עמד בעינו והכהן פטרו, ואח"כ פשה הנגע - 'לאחר הפטור' - נעשה מוחלט.
נגע שנתפשט בכל גופו - 'כולו הפך לבן' - טהור, אמנם רק נגע טמא [מוסגר או מוחלט] שנתפשט בכל גופו, טהור, אבל נגע טהור שנתפשט בכל גופו, טמא (פ"א מ"ג), כגון מראה טמא שלא נולד בו סימן טומאה אף אחרי הסגר שני, והכהן טיהרו, ואח"כ נתפשט הנגע בכל גופו, דינו ככל פשיון, שהוא סימן טומאה ונעשה מוחלט.
שחין ומכוה
עור שיש בו שחין [פצע שלא מחמת אש] או מכוה [פצע מחמת אש], נוהג בו דין נגע כמו נגעי עור בשר, שמראה טמא הוא ד' מראות לבן וסימני הטומאה הם שיער לבן ופשיון, אמנם נגעים חלוקים הם ואינם מצטרפים להשלים שיעור נגע של כגריס, ואף שחין ומכוה עצמם הם שני נגעים חלוקים ואינם מצטרפים (פ"ט מ"ב). מחיה לא שייך בשחין ומכוה, שלא שייך עור בריא בשחין ומכוה.
שחין ומכוה עצמם אינם נגעים, אלא הנגע הוא מראה טמא על השחין או המכוה, ומה ששנינו בכל מקום 'שחין ומכוה', הכוונה לשחין ומכוה שיש בהם מראה טמא.
שחין ומכוה שונים משאר נגעים שאין בהם הסגר שני, שאם היה מראה טמא בלא סימן טומאה והכהן הסגירו, ובסוף השבוע עדיין לא נולד סימן טומאה, הכהן מטהרו מיד, ואינו מסגירו שנית כמו בנגעי עור בשר.