וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: (בראשית כח, י)
ויצא יעקב וגו'. טעם שלא הספיק בהודעת הליכתו בפרשה הקודמת, דכתיב (פס' ז) 'וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב וגו' וַיֵּלֶךְ וגו', להודיע אשר פגע בדרך קודם הגיעו למחוז חפצו, ולצד שהפסיק בענין, חזר לומר ויצא וגו'. אלא צריך לדעת למה הוצרך לומר וילך וגו', ומה גם שפגיעתו במקום היתה קודם הגיעו לחרן, ולא היה לו להקדים המאוחר. עוד למה אמר חרנה ולא אמר לחרן, והגם שאמרו ז"ל (יבמות יג:) כל תיבה וכו', עם כל זה יכוין הכתוב על דבר בשנותו לפעמים:
אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו', פירוש לא עשה אלא יציאה, ולא הוצרך ללכת ברגליו, וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב:
עוד ירמוז, להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע, תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה:
ולדבריהם ז"ל (ספר הישר) ששלח עשו אליפז אחריו וכו', ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום, לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפלה: